ייצג בבית המשפט רגע לפני שקיבל רישיון עו"ד ונענש על כך בהשעייה

נועם קוריס
נועם קוריס

כבוד השופט מני מזוז מבית המשפט העליון הכריע לאחרונה בערעור שהגיש עו"ד יורם דדיה כנגד הרשעתו בבית הדין של לשכת עורכי הדין והשעייתו מלעסוק בעריכת דין מאחר והתחזה לעו"ד זמן קצר לפני שקיבל רישיון עו"ד.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בעבירות משמעת של התחזות לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק); אי מילוי חובתו כעורך דין כלפי לקוחו; ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. זאת, לאחר שנקבע כי המבקש נפגש עם שני אנשים (להלן:המתלוננים) בתקופה שבין תום התמחותו לבין הסמכתו כעורך דין, הוצג כעורך דין על ידי אחרת אשר בנוסף הציעה למתלוננים את שירותיו המשפטיים בהגשת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה, ואלה נעתרו להצעה ושילמו למבקש עבור שירותיו. בגין מעשים אלה הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה בפועל של 8 חודשים, השעיה על תנאי, וכן הטיל על המבקש לשלם פיצויים למתלוננים בסך 10,000 ₪.

הן המבקש והן המשיבה ערערו לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, וערעוריהם נדחו. המבקש בחר להגיש ערעור נוסף, כפי זכותו, לבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית – המועלית גם בבקשת רשות ערעור זו – הייתה כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה לפי סעיף 97 לחוק, שכן אין המדובר כלל בעבירת משמעת אלא בעבירה פלילית. המבקש הסתמך בטענתו זו על פסק דין שניתן במותב אחר של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 67/17 ספיר נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (13.2.2018), שם התקבלה הטענה ברוב דעות.

בית המשפט המחוזי דחה את הטענה. נקבע, כי על פי פסיקתו של בית המשפט העליון (על"ע 11/82 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' בן-חרוץ, פ"ד לה(2) 169 (1984); להלן: ענין בן-חרוץ), סעיף 97 לחוק מהווה עבירת משמעת במובן הסיפא של סעיף 61(1) לחוק ("דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו"), וכי מעבר לכך מעשיו של המבקש הם ממילא גם מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין במובן סעיף 61(3) לחוק, ומכאן שבדין הורשע המבקש בעבירת המשמעת האמורה. כנגד פסק דין זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין השונים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. המדובר בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי", לאחר ששלוש ערכאות שונות נדרשו לעניינו של המבקש, וכידוע דרושה הצדקה משכנעת במיוחד על מנת להידרש פעם נוספת לענין. לא מצאתי כי במקרה דנן קיימת הצדקה כאמור למתן רשות ערעור, וזאת הגם שהמבקש מעלה לכאורה שאלה משפטית בעלת היבט כללי, כפי שיובהר להלן.

סעיף 61 לחוק קובע כי אלה הן עבירות משמעת:

(1)    הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;

(2)    הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109 או לפי סעיף 98יג(3);

(3)    כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.

סעיף 97 לחוק שכותרתו "התחזות" קובע כי:

(א)    מי שמתחזה כעורך דין, ועורך דין העושה בתקופת השעייתו פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין.

(ב)    …

אין חולק כי סעיף 97 לא נכלל ברשימת הסעיפים המופיעה ברישא של סעיף 61(1) לחוק, ומכאן שהשאלה המתעוררת היא, האם ניתן לראות בסעיף 97 כ"דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו".

אלא ששאלה זו – תהא התשובה לה בחיוב או בשלילה – אינה יכולה ואינה צריכה לשנות את המסקנה שאליה הגיעו בתי הדין המשמעתיים ובית המשפט המחוזי בדבר הרשעתו של המבקש. זאת, שכן מעשה התחזות לעורך דין, מעבר להיותו עבירה פלילית כאמור בסעיף 97 לחוק, הוא גם "מעשה… שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין" (סעיף 61(3)). כך קבע גם בית המשפט המחוזי (פסקה 13 לפסק הדין), וקביעתו זו מקובלת עליי.

בכך ניתן היה לסיים, אך בכל זאת ראיתי לייחד מספר מילים לשאלה העיקרית שהעלה המבקש – האם ניתן לראות באיסור הקבוע בסעיף 97 לחוק כ"דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו" כלשון סעיף 61(1) סיפא.

בית המשפט המחוזי השיב בחיוב לשאלה, ואולם סבורני כי תשובה זו מעוררת קושי.סעיף 61(1) סיפא לחוק מדבר על הפרת הוראה של "דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דיןבקשר למקצועו", והרי הוראת סעיף 97 לחוק קובעת איסור על מי שאיננו עורך דין – אדם מן הישוב, לרבות מתמחה – ועל עורך דין בתקופת השעיה מחברות בלשכה. מבחינת לשון הטקסט קיים אפוא קושי במסקנה לפיה סעיף 97 בכללותו הוא "דין אחר" כאמור בסעיף 61(1) סיפא לחוק.

בהקשר זה יצוין, כי לא נעלם מעיניי פסק דינו של בית משפט זה בענין בן-חרוץ. באותו מקרה, נדון עניינו של עורך דין שהושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין באופן זמני ובתקופה זו הוא עבר עבירה לפי סעיף 97 לחוק. עורך הדין הורשע בבית משפט השלום לאחר שהושעה באופן סופי, והוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו ביקש להטיל עליו בגין כך עונש משמעתי, בהתאם לאפשרות הקבועה בסעיף 75 לחוק ("עורך דין שהורשע… רשאי בית דין משמעתי מחוזי… להטיל עליו אחד הענשים… אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון"). עורך הדין טען כי לא ניתן לעשות כן משום שהוא הורשע לאחר שהושעה באופן סופי וכבר לא היה נתון למרותה של הלשכה, אך בית המשפט העליון דחה טענה זו (וכפועל יוצא קיבל את ערעור הוועד המחוזי). בין נימוקיו קבע כי מלכתחילה ניתן היה להעמיד לדין משמעתי את עורך הדין בגין מעשיו בניגוד לסעיף 97 לחוק, ולפיכך קבלת טענת המשיב לפיה לא ניתן להפעיל את סעיף 75 לחוק הייתה מובילה לתוצאה שונה שקשה ליישבהּ עם תוצאה זו. וכך נאמר: "מעשהו של עורך-דין מושעה, שנעשה בניגוד לאיסור החל לפי סעיף 97, מהווה איפוא עבירת משמעת במובן הסיפא של סעיף 61(1) לחוק, ונמצא, לפיכך, בגדר סמכותו של בית-דין משמעתי" (שם, בעמ' 173).

בית המשפט המחוזי ראה בפסק דין זה כקביעה מפורשת לפיה סעיף 97 מהווה עבירת משמעת במובן סעיף 61(1) לחוק. אלא שבענין בן-חרוץ דובר כאמור בעורך דין בתקופת השעיה, ועל כן הוא ודאי בגדר "עורך דין" לענין סעיף 61(1). לא כן מתמחה, כבענייננו, שאיננו בגדר "עורך דין", ומכאן הקושי במקרה דנן.

מכל מקום, תהא אשר תהא התשובה לכך, כאמור בתחילת הדברים, איני סבור כי יש מקום לתת רשות ערעור במקרה זה מאחר שממילא מעשיו של המבקש נכנסים לגדרי סעיף 61(3) לחוק.

אשר ליתר הטענות של המבקש – טענות לניגוד עניינים של חבר בית הדין המשמעתי המחוזי וכן טענות הנוגעות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה – הן ודאי אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ועל כן גם לא ראיתי מקום להרחיב בעניינן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

השארת תגובה