מיוחד: הגראמע'ר והבדחן של העולם החסידי • ראיון

כיצד משמחים את צדיקי הדור? למה נועד מעמד ה'מצווה טאנץ'? ואיך מגיעים מחזנות לבדחנות? הגראמע'ר הנודע ר' ישראל אדלר בראיון מיוחד ל"כל הזמן" ערב חג הפורים, עונה על כל השאלות ■ וגם: מה ענה לו ראש הממשלה נתניהו במפגש בחתונה? ■ מרתק

הבעל מנגן ישראל אדלר
הבעל מנגן ישראל אדלר

דקות ספורות לקראת סיום השיחה בינינו, הבעל מנגן והגראמע'ר ר' ישראל אדלר מספר לנו על שבת שעשה לאחרונה בקונטיקט שבארה"ב ביחד עם הגה"צ רבי אבנר עפג'ין שליט"א. במהלך סעודות השבת הרב עפג'ין ושאר הרבנים שהתארחו באותה שבת-התאחדות נשאו דברים, ואת מהלך כל סעודה חתם הוא, ישראל אדלר, כאשר עמד על רגליו ובמשך דקות ספורות חזר בכל פעם על כל הדרשות שנשאו לפניו – עם ניגון מיוחד ובחרוזים…

איך אתה עושה את זה? השתאינו, ואז, בתוך שתי דקות הדגים לנו ישראל אדלר במקום כיצד הוא עושה זאת מחדש, וחזר בכמה משפטים מחורזים היטב על כל מה שדיברנו בשעתיים האחרונות…

■ ■

ר' ישראל אדלר, בנו של החזן הוותיק והנודע ר' חיים אדלר, הוא אחד מהגראמע'רים הכי מבוקשים בארץ ובעולם כולו. בתוך שנים ספורות עשה את דרכו לקדמת הבמה, עד שקשה היום למצוא חתונה שמכבדת את עצמה במגזר החסידי (וממש לא רק), שאדלר לא מגיע אליה עם סיום החתונה, מושיב את המחותנים, הכלה והחתן ושאר בני המשפחה, ועורך לפניהם "מצווה טאנץ" שכמוהו לא ישכחו.

במשך שעה ארוכה (לעתים עד נץ החמה), חורז אדלר את חרוזיו לפני בני-המשפחה. ברגע אחד מוביל אותם ברגש גדול אל הרגעים הכי מרגשים, שמחים ואף עצובים של המשפחה לדורותיה, וברגע השני כבר חורז להם בדיחה יהודית עתיקה ומעלה בבת צחוק שמחה על פניהם.

כשאנחנו מנסים להבין ממנו במהלך השיחה הארוכה את תפקידו של הגראמע'ר או ה"בדחן" (כינוי שחוטא לאמת. אף גראמע'ר לא מגיע כדי לספר בדיחות, אולי אף להיפך), אדלר מספק תשובה פשוטה: בכל חתונה יש שני צדדים, יש חתן, הוריו ומשפחתו מהצד האחד, וכלה, הוריה ומשפחתה מהצד השני. הם מגיעים לחתונה, ניתן לומר, עם נשימה טרופה אחרי חודשים של הכנות וריצות מחנות החליפות למכין השטריימלא'ך, או מבחירת שמלת כלה לקניית גרדרובה שלמה לימי השבע-ברכות, וכך צועדים לחתונה מלאי טרדות, אחרי שבועות רבים של ריצה ממקום למקום.

אבל רגע, שואל אדלר, בשורה התחתונה הם מחתנים הערב בן או בת, ומה איתם עצמם? היכן הרגש העמוק שלהם? השמחה שלהם עצמם, מה תהיה עליה? במשך השעות של החתונה עצמה, הם היו עסוקים בדברים טכניים והיו קצת כמו מפיקי אירוע, עליהם היה להושיב אורח זה ולכבד אורח אחר, לתת הוראה לרב המלצרים ולדאוג שהראש-ישיבה הנכבד יקבל "ימים", ועוד עיסוקים טכניים, אך מתי יקבלו המחותנים את "המנה העיקרית" שלהם? מתי יזכו להתרווח ולהתפנות לחשוב על השמחה של נישואי צאצאיהם? על רגע הפרידה של הבן או הבת שעוזבים את הבית ומקימים בית משלהם? זהו בדיוק תפקידו של הבדחן, אומר אדלר. "מצווה טאנץ' זו 'המנה העיקרית' של הרגש והשמחה למחותנים ולמשפחה הקרובה".

כשאדלר מגיע, הכל נעצר. כעת תשומת הלב מופנית למחותנים, לכלה ולחתן ולמשפחה הקרובה. ב"מצווה טאנץ", אחרי שרובם המוחלט של האורחים הלכו, הם יכולים להתרכז בשמחה האמיתית. או אז אוסף הבדחן את המשפחה סביב כמה שורות של כיסאות, עומד על הבמה או על כסא מאולתר, ומתחיל להחזיר אותם לימים עברו. כיצד הכל החל, איך היו נראים הצעדים הראשונים של החתן או הכלה, וכמה שמחה אמיתית יש בלב כשהם זוכים כעת להשיא אותם. דמעות של רגש ושמחה מתערבבות להן, וכשהמחותנים ניגשים אל הבדחן נרגשים בסוף החתונה, ומודים לו בעיניים דומעות על השעות האחרונות, הוא יודע שעשה ב"ה את עבודתו נאמנה.

וישראל אדלר, כבעל רגש עצום, מביא איתו מטען מכובד לכל חתונה או אירוע בהם הוא מופיע. הוא מצליח בכל פעם מחדש לרגש ולשמח את הקהל שנמצא מולו. כבן לחזן הכל-כך נודע ר' חיים אדלר, יש בו את האהבה לחזנות, וכמעט בכל חתונה או אירוע הוא מפליא בשיר עם קטע חזנות הנוגע בנימי הנפש החבויים. ואחרי כל-כך הרבה חתונות, הוא מתבקש גם לא פעם להופיע מעל בימות חשובות עם שירי חזנות, ורק ביום חמישי האחרון שר בדינר הגדול של ישיבת "מיר" בבנייני האומה.

מאידך, כבר שנתיים שוקד אדלר על אלבומו הראשון עם מיטב המלחינים והמעבדים במוסיקה החסידית (יש למה לצפות), והשיר הראשון אותו פרסם לאחרונה מתוכו הוא לכאורה בעל סגנון הרבה יותר שמח ומקפיץ ממה ששר בדרך-כלל אדלר בחתונות ובאירועים. "אורות" נקרא השיר, שהולחן למילים "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין באבוקות של אור", מתוך הגמרא הידועה על שמחת בית-השואבה בבית המקדש בחג הסוכות.

כשאנחנו שואלים אותו על כך, אדלר מסביר שממש להיפך. נכון שחלק הרגש הוא מהותי וחשוב בכל "מצווה טאנץ", אבל חלק השמחה חשוב לא פחות ממנו, והשיר הזה עונה בדיוק לצרכים שלו ב"מצווה טאנץ", והוא מספר לנו איך באמת לאחרונה, לאחר שיצא השיר, בכל "מצווה טאנץ" בו הוא שר – כבר הורכב לשיר ריקוד מיוחד של בני המשפחה, שרוקדים יחד בשמחה אמיתית. "זהו למעשה שיר שקורץ למה שאני עושה ביום יום, שיר שמשרת את ה'אינטרסים' שלי כבדחן שהיה זקוק בדיוק לכזה שיר. זהו שיר שמושתת על דברי הרבי ה'דברי חיים' מצאנז, ששאל פעם מדוע את הריקוד המיוחד הזה בבית המקדש רקדו דווקא 'חסידים ואנשי מעשה'? שאל ותירץ: כי בריקוד אפשר להרבות תחינה ובקשה ולשפוך את הלב לקב"ה. כשחסיד וירא שמים רוקד, בשמים זה נותן צליל. מכאן הגיע הרעיון של השיר שכה מתאים למצווה טאנץ".

הבעל מנגן ישראל אדלר.  צילום: איתי בודל
הבעל מנגן ישראל אדלר. צילום: איתי בודל

גראמען ראשון בפורים בישיבה

ישראל אדלר נולד וגדל בילדותו בתל אביב, בקהילת חסידי גור הגדולה בעיר. "במקביל", הוא מספר, "אבי היה אז חזן בימים הנוראים ובמועדים בקהילות בארה"ב, ובתור ילד כבר שרתי אתו בתפילות. מאוחר יותר התגוררנו במשך כמה שנים בטורונטו, שם אבי היה חזן בקהילת 'בית אברהם יוסף', קהילה ענקית בה התפללו כאלף איש בימים הנוראים. כבחור צעיר למדתי בישיבה בטורונטו, ומאוחר יותר בישיבת גור בניו יורק. כך יצא שבמשך ילדותי ונערותי נחשפתי לציבורים שונים, והיום אני מרגיש שהמגוון האנושי הזה אליו נחשפתי כבר כילד ובחור, מביא לי תועלת רבה במקצועי היום כבדחן וגראמע'ר, כשאני רוצה להבין את המנטליות ואת המטען הרגשי של כל אחד, ולהכיר אנשים יותר לעומק".

בתור ילד הוא שר הרבה עם אביו ועם חזנים רבים אחרים וכן עם הזמר מרדכי בן דוד בטורונטו, אבל בבית שמע, איך לא, בעיקר חזנות ושירי נשמה. "היינו שומעים הרבה גלאנץ, קווארטין והרשמן", הוא מספר.

ומתי התחלת להופיע עם ה'גראמענ'ים'?

"כבר בתור בחור הייתי כותב גראמענ'ים לכל מיני אירועים מרכזיים בישיבה, כמו בפורים או בעת קבלת פנים לאיזה חתן מיוחס. בתור בחור מאד אהבתי את זה. הייתי מסוגל לשמוע כל מיני בדחנים, כמו ר' פינקי וובר ועוד, במשך שעות. מאד התחברתי לזה. אני זוכר שכבר בגיל 15 כתבתי גראמען לשמחת הפורים בישיבה".

והיום אדלר מפליא עם חרוזים אותם הוא שולף ברגע, בחתונות, שמחות ואירועים מרכזיים, בעברית, אידיש ולעתים גם באנגלית. כשהוא מדבר על החלק של המצווה טאנץ בחתונות, הוא מספר שאף פעם אין שעה קבועה מתי ה'מצווה טאנץ' מתחיל. וגם לזה יש לו כמובן סיפור. "שאל פעם אחד מגבאי ה'דברי חיים' מצאנז את הרבי, כאשר אחד מנכדיו של הרבי התחתן, באיזו שעה תהיה המצווה-טאנץ? נענה לו הרבי: מאין לי לדעת? המצווה טאנץ יתקיים מתי שהלב שלי כבר לא יוכל להחזיק מעמד, כאשר ארגיש שהלב מלא בכיסופים ועולה על גדותיו ומאליו ייצא ממני ריקוד כזה. זה יהיה המצווה טאנץ! אני יכול להגיד", אומר אדלר, "שבמהלך המצווה טאנץ השמחה והרגש משמשים בערבוביה ולא פעם הריקוד כמו יוצא מאליו באופן ספונטני ומרגש. ישנם כאלו שנשפכים בריקוד בעת השמחה, ויש אחרים שאצלם הלב עולה על גדותיו דווקא בחלק של הרגש. הייתי לאחרונה בחתונה בלונדון, והמחותן ניגש אליי אחרי המצווה טאנץ ואמר לי: דע לך, אני בדרך כלל משתדל לא לבכות, אבל אתה 'הפלת אותי'. לא עמדתי בזה ובכיתי כמו ילד".

לאיזו מוסיקה אתה אוהב להאזין באופן אישי? מצד אחד השורשים שלך בעולם החזנות, מצד אחר הוצאת כעת שיר מקפיץ, ומצד שלישי אתה בעל רגש ומופיע כגראמע'ר…

"האמת היא שאני מאד אוהב לשמוע מוסיקה נוגעת, מוסיקה רגשית, ובעיקר שירים ישנים ומרוממים של בן דוד ופריד. אני מסוגל לבכות משיר טוב. גם חזנות אני מאד אוהב לשמוע ולעתים אף לבצע. אני עומד נפעם מהגאונות שביצירות הטובות, והן מאתגרות אותי". לא פעם הוא אף שר ביחד עם אביו בשבתות בבית-הכנסת הגדול בירושלים, שם אביו, ר' חיים אדלר, משמש בשנים האחרונות כחזן הראשי של בית-הכנסת.

מתי הופעת עם ה'גראמען' הראשון מחוץ לכותלי הישיבה?

"היה זה לאחר שישבתי ולמדתי בכולל מספר שנים. הראש כולל שלי חיתן בן, וביקש שנמצא מישהו שיכין גראמען עבור החתונה, ואז החלטתי שאני עצמי אעשה זאת. ואכן הופעתי בסוף אותה חתונה בפעם הראשונה, עם הגראמען שהכנתי. לאחר זמן מה צלצל אליי יהודי ששמע על הגראמען שלי באותה חתונה, ושאל אותי האם אוכל לעשות בדחנות גם בחתונה שהוא עורך לבנו. עניתי לו שלא חשבתי לעסוק בזה ממש באופן רציני, ולא שאלתי על כך עדיין את הרבי שליט"א, ושיחזור אליי אחרי כמה ימים. בינתיים הפניתי את שאלתי לקודש פנימה וגם חשבתי אם אני מעוניין בכך, וכשהוא חזר אליי אחרי מספר ימים עניתי לו תשובה חיובית, ומאז ב"ה הכל היסטוריה"…

איך מכינים "גראמען"?

"בניגוד למה שזה אולי נראה, מדובר בעבודה לא פשוטה. אני יושב עם המשפחות פעם או פעמיים, והם מספרים לי על המשפחה שלהם ומעניקים לי חומר רב על שורשי המשפחה, ייחוסה, דברים מהותיים שחשוב להזכיר על המורשת והמטען המשפחתי שצברו במשך הדורות. לעתים אנחנו משלבים במילים קצרות ומדודות סיפורי חיים שלמים של אנשים שעברו שואה, ורוצים לדבר על כך ולהודות לקב"ה על נס ההצלה שלהם באירוע הכה משמח.

"היה לי פעם סיפור משעשע", הוא מספר. "אחד המחותנים התקשר אליי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על המצווה טאנץ אצלו, באומרו: אני לא צריך שתדבר עליי מאום במצווה טאנץ, אבל חשוב לי שתדבר על המחותן היקר שלי שהוא אדם נעלה. לכן אנחנו חייבים להיפגש, כי רק אני יכול להציגו כראוי.

"הסכמתי לכך מיד ושאלתי אותו מתי נוח לו להיפגש והאם יום ראשון מתאים? והוא ענה לי: יום ראשון זה בעייתי, כי אני הולך לחלק אוכל בבתי חולים למסכנים. מה עם יום שני? שאלתי. לא ולא, ענה לי המחותן, ביום שני אני הולך לשמח זקנים בבתי אבות. מה עם שלישי? התעקשתי, וענה לי: יום שלישי זה לא אפשרי, כי אני מוסר שיעור תורני מקיף על הסוגיות של 'הדף היומי'. ומה עם רביעי? המשכתי. אוי, רביעי ממש לא, הוא נענה, וזאת כי ברביעי אני מוסר שיעור השקפה למשגיחים. ומה עם חמישי? 'חמישי לא שייך', אומר האיש, 'משום שאני מכין את ההרצאות שלי לשבת'… אז מתי ניפגש? שאלתי. 'בעצם', הוא נענה לבסוף, 'אולי כבר לא ממש בוער שניפגש. אולי אחרי ששמעת את סדר היום העמוס שלי, אולי בעצם כבר לא מפריע לי שלא תדבר על המחותן שלי"…

צילום: רונן שטלצר
צילום: רונן שטלצר

אתה קונה טיקט?

במהלך המצווה טאנץ, כל אחד מהצדדים יוזמן לריקוד עם חרוזים מיוחדים שהוכנו עבורו, חלקם מאולתרים על המקום. "ולאורך המצווה טאנץ, כדי לשמח את הציבור מפעם לפעם, אני נותן להם איזו אמרה שנונה – מילתא דבדיחותא או פרפראות שונות", הוא מספר.

כדי לסבר את אוזנינו, ר' ישראל מציע לפנינו כמה משחקי מילים שהשתמש בהם לאחרונה. הוא נזכר, למשל, באותה שבת בקונטיקט המוזכרת בתחילת הכתבה. "לפני אותה שבת קיבלתי טלפון מחסיד סאטמר אמריקאי שהיה אמור להשתתף בשבת ורצה לוודא שאני כבר בקונטיקט, אז הוא שאל אותי בעברית, שפה בה כמובן היה לו קשה להתבטאות: 'אתה קונה טיקט?' ('אתה קונה כרטיס?'), ולא הבנתי מה הוא רוצה, בו בזמן שהוא רק רצה לוודא שאני נמצא כבר בקונטיקט… בהזדמנות אחרת הייתי באיזו חתונה מסוימת, והמחותן אמר לי: עשה לי טובה, תכבד בהקדם את אחי משה בריקוד, הוא עייף מאד מיום קשה כר"מ בישיבה מסוימת והוא רוצה כבר לסיים ולהגיע הביתה. אז אמרתי במיקרופון, שלמרות ש'משה' זה ראשי תיבות 'מתוקה שנת העובד', אבל זה עדיין גם ראשי תיבות של 'המעביר שינה מעיניי'… והוספתי לומר שאנחנו מאחלים לו שיזכה ל'ש'פע מ'ן ה'שמים' (מש"ה), בזכות זה שהוא עובד בעבודת קודש, ומשה זה גם ראשי תיבות של 'שומרי משמרת הקודש'… אלו הם ראשי תיבות שב"ה עלו לי על המקום.

"הייתי פעם גם באיזו חתונה בשיקגו, והגביר שהזמין אותי אמר לי: תשמע, אתה ממילא 'תקוע' בשיקגו עוד שלושה ימים עד לטיסה שהזמנת, אז תבוא גם מחר, לשבע ברכות. אתה הרי ממילא כבר פה. זאת אמר, כשהוא רוצה לחסוך את דמי הבדחנות למופע הכפול… עניתי לו: אבל אתה יודע שאין כוחי אלא בפה (בהברה אשכנזית: בפֵּיי – ובתרגום לאנגלית: לשלם), אז אם אתה רוצה לשמוע אותי שוב אתה חייב לשלם"…

הוא זכה להופיע בשמחותיהם של צדיקים וגאונים, בהם כ"ק האדמו"רים מתולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, נדבורנא, שומרי אמונים (הקודם), קרעטנשיף, אצל נכדי האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור ועוד.

איך זה להופיע עם בדחנות אצל גדולי הדור? שם אסור ליפול באיזו בדיחה שאולי ח"ו לא תתאים למעמד…

"זה באמת לא פשוט. שם חייבים להביא ממש משהו אחר שלך, הרבה יותר רציני וכבד ראש, ועם זאת לעשות את מלאכתך נאמנה כבדחן וגראמע'ר. אבל הנה דוגמא לדברי בדחנות שיכולים בהחלט להישמע גם בחתונות צאצאי צדיקים ואדמו"רים: הייתי פעם באיזו חתונה בה האדמו"ר דיבר על המושג שכשאיש מקדש אישה זה בבחינת 'בעל אבידה מחזר אחר אבידתו'. כשהוא סיים את דבריו שאלתי: אם הכלה נחשבת כבר לאבידתו ולמשהו שהוא כבר שלו, אז מדוע עושים קידושין? ועל זה תירצתי שני תירוצים, תירוץ שאומרים בחורים ותירוץ שאומרים אברכים. בחורים אומרים שהתירוץ הוא: זו באמת אבידה, אבל כיוון שהוא מצא אותה רק לאחר ייאוש יש לעשות קניין מחדש… ואילו אברכים מתרצים שמסתבר שלהתחתן זו לא כזאת 'מציאה'"…

והוא נזכר בעוד אחד. "יש דיוק שמופיע בזמר 'אשת חיל' שמשוררים ב'מצווה טאנץ', שמחד נאמר 'אשת חיל מי ימצא', דהיינו שקשה למצוא אשת חיל. ומאידך בסיום אותו זמר כתוב 'רבות בנות עשו חיל', שמשם משמע שיש רבות שעושות חיל? אז מה הפשט? אלא התשובה פשוטה", אומר אדלר. "רבות בנות זהו השלב שלפני החתונה, אז על כל בת ישראל אומרים השדכנים שהיא עושה חיל, אבל אחרי החתונה אז זה 'אשת חיל מי ימצא', כי אז רואים ומגלים שלא קל למצוא אשת חיל…

"אגב", הוא מוסיף, "אתה יודע שיש שלושה מקומות בהם מוזכר הבעל ב'אשת חיל'? בפסוקים הבאים: 'ב'טח בה לה בעלה, נ'ודע בשערים בעלה, ק'מו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה'. זה יוצא ר"ת בנ"ק, לרמז על תפקידו של הבעל להביא מחיה ושפע פרנסה לביתו… לא לחינם אומרים שבעולם הזה צריך כסף בשביל שני דברים, האחד, בשביל לשלם את המשכנתא. והשני, בשביל לשלם את 'מה-שקנתה' האישה" (נוטריקון משכנתא. אם לא הבנתם, מצבכם אבוד).

אבל הוא מודה שבחתונות של צדיקים, מדובר באטמוספרה אחרת. "לכל חתונה כזו צריכה להיות הכנה אחרת, כפולה ומכופלת מחתונה רגילה. זה אומר לשבת עם המון מקורבים וגבאים, לשמוע את המטען הקדוש והייחוס האדמו"רי. בדרך כלל גם צריך ללמוד כמה ניגונים חדשים של החצר, כאשר גם עושים חזרות של ממש עם המקהלות ברוב עם".

הדרכון נעלם בשדה התעופה

כשאנחנו שואלים אם יש לו לעתים פחד מהקהל, שהרי לא מדובר בסתם לשיר איזה שיר מוכר, אלא לחרוז חרוז שלעתים יכול לצאת לא טוב, הוא אומר: "אין כל-כך 'פחד במה', ברגע שמקונן בך הרצון החזק לגעת ברגשות הנכונים. אני מגדיר את עצמי כשליח שבא לתת פירוש והבעה להמיית הלב של המחותנים. אני מזכיר למחותנים כמה הם השקיעו בגידול צאצאיהם וכמה תפילות הם היו צריכים עד שלבסוף הובילו אותם לחופה. זה לא קונצרט, אלא יש אווירה משפחתית מאד. היום אני כבר מופיע במשפחות רבות כבר בפעם השנייה, בנישואי הבן או הבת הבאים, ואני מרגיש שאני כבר מכיר אותם ויכול הרבה יותר לרגש אותם ולגעת בהם. אגב, היה לי לאחרונה מחותן שחיתן לפני שבועות ספורים, לאחר שכבר חיתן בן נוסף לפני שנה. הוא הזמין אותי וביקש שלא אשנה כלום מהגראמען הקודם לפני כשנה. שאלתי אותו: מה, אף אחד לא השתפר מאז? אין משהו חדש לספר? אז הוא אמר לי: אם אף אחד לא ירד ברמתו הרוחנית ובאישיותו, זה השבח הכי גדול שיכול להיות".

בשבתות שהוא עושה מפעם לפעם, הוא משמש הן כבעל תפילה בתפילות השונות, והן כסוג של גראמע'ר, כאשר כאמור בתחילת הכתבה לא פעם הוא חוזר במחי שתיים-שלוש דקות של חרוזים במנגינה מיוחדת, על כלל הדרשות שנישאו לפניו.

הוא הופיע לא פעם עם בדחנים אחרים. על כך הוא אומר בהומור: "צדיקים אמרו שכשיש שני יהודים זה שם ה', יִיד יִיד (יהודי יהודי, נשמע באידישאית כמו פעמיים האות יו"ד – שם ה'), אך כשיש שני בדחנים – זה ה' ישמרנו"…

באחת הפעמים הזמינו אותו לחתונה גדולה בארה"ב. "עלית על המטוס, אך הטיסה המריאה באיחור של שעתיים. יום קודם לכן לא יכולתי לצאת מהארץ, בשל חתונה שהייתי מוזמן אליה, וכך במקום להגיע לארה"ב בשעה 2 בצהרים, הגעתי בשעה 4 אחה"צ. מיד כשנחתתי הייתי חייב להגיע במהירות שיא לאולם, כי הייתי צריך לומר גראמע'ן  גם בקבלת-פנים. לקחתי רכב מהשדה תעופה, אך 2 דקות לאחר שעליתי לנתיב המהיר בשיא הלחץ, עשיתי תאונה עם הרכב שלפניי. עם כל הלחץ מהחתונה שאני כבר מאחר אליה איחור ניכר, עצרתי בשוליים, ומהרכב שלפניי יצא לא פחות ולא יותר מ…כומר. הוא התחיל לברך אותי בלשון סגי נהור, כאשר הוא שואל שוב ושוב איך ייתכן שאנחנו, בני העם הנבחר, נוסעים כמו משוגעים ועושים תאונות? ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאצלנו היהודים יש מנהג: אם יש נזק בממון אך ב"ה לא בנפש, אנחנו שותים 'לחיים'. הוא התלהב מהמנהג, ואני הוצאתי וויסקי שקניתי במטוס ומזגתי לו לחיים, ואז נתתי לו כוס ולאחריה עוד כוס ועוד אחת. אחרי כל זה הוא פנה ושאל: נו, כעת התור שלך לשתות! אמרתי לו: כעת התור שלי להזמין שוטר שיריח את האלכוהול שנודף מפיך ויכריע מי מבינינו הוא השיכור והאשם בתאונה"…

 

צילום: שוקי לרר
צילום: שוקי לרר

אחרי צחוק הגון אנחנו שואלים מה היה סופה של אותה סיטואציה, רק כדי לגלות כי היא הייתה כה מרתקת – אך בעיה אחת לצדה, שהיא לא קרתה באמת. הכומר לא היה ולא נברא, וכנ"ל הוויסקי והשוטר, "אבל הייתי חייב להיות מוכן לאיחור הצפוי לחתונה עם תשובה לה מצפים מבדחן", הוא אומר.

אבל לצד הסיפורים שלא נבראו, יש אחד שכן. "נסעתי פעם ליום אחד בלבד לחתונה ללונדון, כשלצדי בטיסה היה הזמר ר' אהרל'ה סמט. משום מה הטלפון שלי לא עבד באותה נסיעה, אבל בגלל שהיה מדובר שאסע רק מחמישי בבוקר עד למחרת, שישי בבוקר, ליום אחד בלבד, אמרתי לעצמי שזה לא נורא, ואם רעייתי תרצה היא תוכל לאתר אותי דרך המלון. כאשר נחתנו, ניגשנו שנינו, סמט ואני לביקורת דרכונים, ולאחריה נפרדנו, הוא הלך לחתונה לה הוא הוזמן ואני לחתונה אחרת. החתונה בה הופעתי הסתיימה ב-4 בבוקר. למזלי היא התקיימה בבית מלון שבשדה התעופה, ואמרתי לעצמי שאני יכול כעת ללכת לישון כמה שעות בחדר, מאחר והטיסה רק בשמונה בבוקר, ואני כבר בשדה"ת עצמו. ישנתי שעתיים, וב-6 כבר קמתי והלכתי מיד עם המזוודה לביקורת הדרכונים בדרכי חזרה ארצה. האחראי לקח ממני את הפספורט, ואז נענע בראשו לשלילה ואמר לי: אתה לא מיסטר סמט! מסתבר שאמש משום מה החלפנו בטעות את הדרכונים בינינו. ואני כעת שעה וחצי לפני טיסה, ובלי טלפון… יצאתי החוצה ועשיתי שמיניות באוויר עד שהצלחנו לאתר את אהרל'ה, ששלח לי במונית ספיישל מהירה את הדרכון, שהגיע אליי בדיוק דקה וחצי לאחר שהטיסה המריאה בלעדיי… ב"ה שבלונדון יש לי ידיד בשם ר' אברומי ברקוביץ, שמיד הזמין אותי לשבת, שבסופו של דבר לא התחרטתי אליה, שכן היא הייתה שבת בלתי נשכחת, עם הזמר שלומי גרטנר, הגראמע'ר משה וינטרוב ועוד ידידים מלונדון".

האם היית ממליץ לעוד כותבי חרוזים שנונים לעסוק בתחום?

הוא עוזב לרגע את התשובה (חכו לסוף הכתבה), ואפרופו "עבודה", נזכר בסיפור. "היה אחד שרצה לצאת לעבוד, ובעצת אשתו החליט לפנות לתחנת המשטרה המקומית ולהציע את עצמו להיות שוטר. בהגיעו לתחנה הוא הופנה אחר כבוד למנהל התחנה שהסביר לו במתק שפתיו שכשוטר מחויב הוא להיות בעל אינטליגנציה גבוהה והבנה כללית. הסכים הלה וביקש ממנהל התחנה שיבחן אותו על ידיעותיו הכלליות. המנהל ניגש ושאל אותו האם הוא יודע בסיפור של קין והבל מי רצח את הבל? ענה האיש אינני יודע.

"מנהל התחנה שלח אותו לביתו ואמר לו: לך תעשה שיעורי בית. האיש חזר לביתו ובבואו שאלה אותו אשתו איך היה במשטרה, והאם התקבל לעבודה. ענה האיש: ודאי שהתקבלתי! אפילו כבר קיבלתי עבודה ראשונה לעשות שיעורי בית ולחקור מקרה ראשון של תיק רצח"…

אנחנו בערב בחירות. מה אתה מספר בימים כאלה?

"הייתי לפני כמה שבועות בחתונה, ולא פחות ולא יותר הגיע לשם ראש הממשלה ביבי נתניהו. אזרתי עוז ועקפתי את אנשי השב"כ שסוככו עליו ושאלתי אותו מה הוא עושה בחתונה הזו? ענה לי ביבי, שהוא חקר ומצא שבמסורת היהודית כתוב ש'כל המשמח חתן וכלה זוכה לחמישה קולות'. אי לכך, אמר, אני עובר מחתונה לחתונה ואוסף עוד חמישה קולות ועוד חמישה קולות".

לסיום, שאלנו, מה הם גבולות ההומור ב'בדחנות' בחתונות?

"זה ודאי שאסור לצחוק על מה שעלול לפגוע באנשים, אלא מותר לדבר ולשמח רק דרך מה שיכול להעלות חיוך ולשמח שמחה של אמת. שמחה זה דבר רציני מאד, לא דבר שמגיע מקלות ראש. אגב, אני חושב שכל אדם יכול להיות בדחן. הגמרא במסכת תענית מספרת שרבי ברוקא חוזאה פגש בשוק את אליהו הנביא ושאל אותו: מי בן העולם הבא? ואליהו הנביא הצביע על שניים שהלכו בשוק. ניגש אליהם רבי ברוקא ושאל: מה אתם עושים בחייכם? והם אמרו לו: אנחנו בדחנים. אם אנחנו רואים מישהו עצוב, אנחנו משמחים אותו. אני פעמים רבות אומר בסוף הבדחנות לחתן ולכלה, שהלוואי שהם עצמם יזכו להיות בדחנים בעצמם, לא בשביל לעשות כסף, אלא במובן של להאיר פנים האחד לשני, לא לדון את השני, ולהיות 'אינשי בדוחי', אנשים משמחים".

 

ישראל אדלר

השארת תגובה