העיתונאים ששגו בקריאת 'דו"ח העוני'

הנשיא האמריקאי יודע לעשות צעדים רק בענק, אבל לפחות הוא מבצע את שהבטיח • על הדרך, כדאי לשים לב לרפורמת המס הדרמטית שהוא מקדם • וגם: העוני במגמת שיפור

דוד רוזנטל
דוד רוזנטל

אין ספק, השבוע תפס את מרכז הבמה נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ, בתחילת השבוע נראה היה כי רפורמת המיסים שהציג ואושרה בסנאט היא הסיפור הגדול של השבוע, אך ביום רביעי ההכרזה שלו על העברת השגרירות לירושלים התעלתה גם על כך.

טראמפ יודע לגנוב את ההצגה, הוא הרי עשה קריירה תקשורתית כמנחה תכנית ריאליטי, ובכלל נבחר לנשיאות בזכות יכולותיו התקשורתיות, אך יחד עם המהומה יש בהחלט שינויים בעלי משקל משמעותי בדברים שהוא מקדם.

טראמפ, כמו טראמפ, עושה את הדברים בגדול. בספרו "תחשוב כמו מנצח" הוא מציג את תפיסת העולם שלו, ואחת מתובנותיו היא שאת הדברים שאתה רוצה לקדם – תעשה אותם בגדול ובראוותנות. הוא מספר בספר אנקדוטה על חבר, מיליונר לכשעצמו אך מצניע לכת, אשר פנה אליו וביקש סיוע בהשגת כרטיס לאיזו מסעדת יוקרה. והמסקנה שדונאלד טראמפ הסיק מפניה זו במילים פשוטות היא – מה שווה להיות מיליונר, אם אף אחד לא יודע על זה ואף אחד לא מצ'פר אותך כראוי למיליונר? נראה כי תובנה זו משמשת בסיס לכל הפעולות שהוא עושה גם בפוליטיקה – אם אתה עושה אז שיהיה בגדול. והוא עושה.

דומני, כי הנחת היסוד של התקשורת ושל יריביו הפוליטיים הייתה שהוא יעשה רעש, אך ישאיר את הכל בלא שינוי משמעותי, אך כצפוי, או אולי דווקא בלתי צפוי, ונאמן לעצת עצמו, טראמפ גם עושה וגם עושה מכך רעש. את הבטחות הבחירות שהיו נראות מופרכות בתחילה, הוא הולך ומיישם אחת אחת. איכשהו, העובדה שאדם – ובמיוחד פוליטיקאי – עושה בדיוק את מה שהבטיח, מצליחה להפתיע את כולם.

במסע הבחירות שלהם כמעט כל הנשיאים האמריקנים בשנים האחרונות, הבטיחו שהשגרירות תעבור לירושלים, וגם טראמפ הבטיח. אבל טראמפ הראשון שגם מקיים, דווקא האדם שהיה נראה כשחקן תקשורת, מתגלה כבעל עקרונות מעשיים. הוא לא משקר בתחכום, אלא דווקא מקיים בפשטות וביעילות.

בנאומו בו הכריז על העברת השגרירות, צדו את אוזני מספר נקודות מעניינות, אשר יש להן חשיבות אסטרטגית מעבר לאמירה הנקודתית. "כשהפכתי לנשיא, הבטחתי להסתכל בעיניים פקוחות ובמחשבה רעננה מאוד באתגרים של העולם. לא נפתור את הבעיות שלנו על-ידי אותן השערות שגויות ואסטרטגיות כושלות של העבר – צריך גישות חדשות לאתגרים ישנים. ההכרזה שלי היום היא התחלה של גישה חדשה לעימות הישראלי-פלשתיני", הסביר טראמפ. "אחרי 20 שנה, איננו קרובים יותר לשלום בר-קיימא בין ישראל לפלשתינים. זו תהיה איוולת להניח ששימוש באותה נוסחה יוביל לתוצאה יותר טובה או שונה". פרה קדושה ושמנה, נשחטת פה כאילו באגביות.

במשך עשרים שנה, אשר פרדיגמת "תהליך השלום" שלטת בכיפה, היא לא הביאה לתוצאות, אך כמעט אף אחד לא העלה על דעתו פרדיגמה חלופית. כמעט לכולם היה ברור שהישראלים צריכים לוותר, להתפשר, לסגת, לאפשר, זו הדרך לשלם ואין אחרת. והנה, יש אחרת. עשרים שנות תפיסת שמאל מרובעת באו לקיצן. השלום יגיע לא עם גימוד ישראל, אלא דווקא מחיזוק שלה.

עוד אמר טראמפ: "זה צעד שהיה צריך להיעשות כבר מזמן לקידום תהליך השלום ולהשגת הסכם בר-קיימא. ישראל היא מדינה ריבונית, עם זכות כמו כל מדינה ריבונית אחרת להגדיר את הבירה שלה. הכרה בעובדה זו היא הכרחית להשגת שלום". שפתיים ישק. השמאל הישראלי מעולם לא היה אומלל כל כך ומיותר כל כך.

הפרשנות של עיתונאי השמאל בתקשורת הישראלית, היא אבל וקינה. ולא בכדי. במשך שנים הטיפו לכך ש"פתרון הסכסוך" מחייב ויתורים, ושמדינת ישראל חייבת לגיטימציה בינלאומית ועבורה צריך לשלם בויתורים מדיניים. והנה, הלגיטימציה הבינלאומית המשמעותית ביותר מגיעה דווקא מתפיסה הפוכה לחלוטין, של עמידה עיקשת על כל האינטרסים של ישראל. נתניהו מעולם לא היה צודק כל כך, והתקשורת בישראל מעולם לא הייתה נלעגת כל כך.

רפורמת המיסים של טראמפ

בל ניתן לדבר גדול אחד, להעלים דבר גדול אחר. רפורמת המס של טראמפ שאושרה בתחילת השבוע בסנאט, היא דרמה כלכלית אשר תשפיע על ארצות הברית וגם על מדינות רבות ברחבי העולם, ובהן ישראל. במסגרת הרפורמה, מס החברות ירד ל-20 אחוזים, במקום 35 שהיו עד עתה. זהו שינוי דרסטי אשר יביא לצעדים מרחיקי לכת של חברות רבות.

כל החברות הגדולות הפועלות בעולם, מבצעות תכנוני מס. תכנון מס זוהי פעולה שאין בה היגיון וצורך עסקי, אלא אך ורק כדי לשלם פחות מס. כך למשל, באירלנד בה מס החברות עומד על 13 אחוזים, אזי חברות בינלאומיות רושמות את החברה באירלנד, כדי ליהנות משיעורי המס הנמוכים בה. עבור הפעילות במדינות האחרות, רושמים בהן חברות בנות (חברות הנמצאות בבעלות חברת האם), אך הרווחים הגדולים לא ירשמו בהן, אלא בחברת האם המחויבת במס המופחת. לרוב, עיקר הפעילות העסקית לא מתבצעת במדינה בה רשומה חברת האם, אך הכל נרשם כאילו נעשה בה.

עד היום, מבחינת חברות רבות, ארצות הברית פשוט לא הייתה במשחק. מס החברות הגבוה בה, יצר תמריץ להירשם במדינות ששיעור המס בהן נמוך יותר, או אף במקלטי מס (מדינות קטנות וקיקיוניות, אשר גובות מס נמוך מאד או אפילו לא גובות מס בכלל). עם זאת, למרות המס הגבוה, ארצות הברית היא עדיין שוק ענק, ולגודל יש יתרון. היו חברות שבהחלט השתלם להן לפעול בארצות הברית, לשלם מסים בה, וליהנות מגודל השוק שלה. אבל, ישנן הרבה חברות שמבצעות תכנון מס, ועבורן ארצות הברית הייתה פשוט מחוץ לתמונה. וכעת טראמפ טורף את הקלפים.

נאמן להבטחת הבחירות שלו, להחזיר את המשרות לאמריקה ולשפר את הכלכלה, טראמפ קידם הורדה דרסטית במס החברות. זהו שינוי כלכלי אדיר משקל, אשר יגרום לחברות ענק רבות לשנות את מבנה תכנון המס שלהן. פתאום ארצות הברית עצמה הופכת לסוג של מקלט מס, כעת משתלם לחברות להירשם בארצות הברית ולקיים בה פעילות עסקית. הבורסה בניו-יורק הגיבה כצפוי בעליות שערים. וזה רק צעד ראשון, אך לפנינו עוד הרבה נעלמים.

הורדת מס משמעה ויתור על הכנסות מדינה, אך עדיין למדינה ישנן הוצאות רבות. כדי להתמודד עם זה, יש שני דרכים אפשריות – קיצוץ בהוצאות מדינה או כניסה לגירעון. לכל אחד מהם חסרון ברור, גירעון בסוף צריך לשלם, ועוד בריבית, וקיצוץ בהוצאות מדינה דורש מאבק פוליטי, שהרי כל הנהנים מהוצאות המדינה, לא יוותרו ברגע על הפריווילגיות שלהם. לכן, לצד הקיצוץ במס, צריך להראות תכנית איך לכסות אותו.

טראמפ בתכניתו מסתמך על הצמיחה הצפויה, אשר תגיע מהחברות שינהרו כעת לפעול בארה"ב, אך צריך לקחת בחשבון שמדינות אחרות בעולם לא תוכלנה להישאר אדישות לבריחת החברות, וסביר להניח שגם הן יקבעו את מס החברות אצלם על שיעורים נמוכים יותר. בחוסר רצון, אך גם בלית ברירה, עדיף הכנסה פחותה מאשר לוותר על הכנסה בכלל. מה שיגרום לכך, שבסופו של דבר החברות ייהנו משיעורי מס נמוכים בכל המדינות, אך לא בטוח שהצמיחה המצופה מהורדת המס תביא את האפקט דווקא בארה"ב.

"המרוץ לתחתית" זה כנראה מה שיהיה, כאשר מדינות רבות יתחרו כעת בהורדת מס החברות, וישראל נתונה כבר עתה בעיצומה של תחרות זו.

מס החברות במדינת ישראל היום הוא 23%, וכעת זהו שיעור לא תחרותית מול ארצות הברית. חברות טכנולוגיות או סטרטאפים, יעדיפו כעת להירשם בארצות הברית. אבל, כיום יש כלי אשר עדיין משמר את היתרון של ישראל, אך הוא נתון במחלוקת בין כלכלנים לגבי יעילותו – החוק לעידוד השקעות הון.

חוק עידוד השקעות הון מעניק הנחות מס משמעותית לחברות גלובליות אשר יש למדינת ישראל אינטרס שיעבירו לכאן את פעילותן. כך למשל חברת טבע (אשר באחרונה נתונה בקשיים), משלמת בארץ מס זעום בשיעור של 6 אחוזים בלבד.

הבעייתיות בחוק עידוד השקעות הון, היא בכך שהוא יוצר אפליית מס בין חברות שונות. החישוב של המחוקק הוא פשוט, חברות גלובליות אשר יכולות לרשום את פעילותן במדינות אחרות, נעניק להן הטבות מס במסגרת החוק, אך חברות מקומיות אשר אין באפשרותן להעביר את פעילותן לחו"ל, הן תשלמנה מס בשיעורים הרגילים.

את התועלת של פעילות החברות הגלובליות כאן, אי אפשר להכחיש. למשל, הפעילות של אינטל בארץ, מייצרת אלפי מקומות עבודה, ומייצרת סביבה גם "שושנה" של חברות מקומיות, אשר מספקות שירותים לחברה בתחומים שונים.

מאידך, אין הוכחה ברורה לכך שהתועלת של החברות הגלובליות, עדיפה על פני התועלות שיביאו חברות מקומיות קטנות. חלקן אולי לא מייצרות יתרון משמעותי, אך חלקן בהחלט כן. הרי כל החברות הגדולות התחילו ביוזמה קטנה כלשהי. וכך עולה השאלה, האם יש הצדקה כלכלית לתעדף במיסוי דווקא את הגדולות.

נוסף לזה, כאשר המס איננו אחיד, זה פותח פתח רחב לקומבינות של חברות שונות, שתעשינה הכל כדי לעמוד בקריטריונים המזכים בהטבת המס. כמו כן, כאשר המס איננו אחיד ופשוט, אזי יש לכך עלויות, של רואי חשבון מצד החברות ואנשי מס מצד המדינה, אשר יצטרכו לעסוק בנושא ולהוכיח לכאן או לכאן. ואנשי מקצוע הרי לא עובדים בחינם.

רפורמת המס של טראמפ מחוללת מערבולת, ומעוררת מחלוקת בין הכלכלנים בארץ על הדרך הנכונה להגיב. האם להמשיך ולהגביר את השימוש בחוק לעידוד השקעות הון, אשר הקריטריונים שלו תחרותיים ביחס לשיעור המס החדש בארצות הברית, או להוריד באופן רוחבי את מס החברות לכולם, וכך ישראל תהיה תחרותית גם עבור חברות קטנות.

בכל מקרה, מס נמוך באופן הזה או הזה, טוב לעסקים וטוב לכולם. וטראמפ, שחולל את הסערה ומוביל את כולם להוריד מיסים, מוכיח שוב כי יש קסם מיוחד בלעשות דברים בהפגנתיות ופומפוזיות תקשורתית. זה משפיע.

העוני בישראל מעולם לא היה אופטימי יותר

בארץ פורסם השבוע דו"ח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2016, וסקירה שלו מעלה תמונה חיובית למדי (לא מושלמת, ברור לא מושלמת) של ירידה עקבית ומתמשכת בשיעור העוני בישראל. אך ראשית כל, חשוב להבין כיצד לקרוא דו"ח זה וכיצד להבינו, כי הוא משמש למניפולציות רבות.

העוני המדובר בדו"ח הוא עוני יחסי, ועוני יחסי הוא עניין מפוקפק מאד. אתן שתי דוגמאות קיצוניות, שיסבירו את הגיחוך. תארו לעצמכם שלכל האזרחים במדינה יש הכנסה שווה לחלוטין אבל נמוכה מאד, אלף שקל בחודש למשל, במדד היחסיות התוצאה תהיה שאין עוני כלל, שהרי לכל אחד יש באופן יחסי בדיוק מה שיש לאחרים.

דוגמה אחרת: דמיינו לעצמכם שלכל אחד מהאזרחים בארץ, תתווסף הכנסה חודשית קבועה של עשרים אלף שקלים, במצב זה שיעור העוני לא ישתנה, ויישאר בדיוק כפי שהוא, כי עדיין יש אזרחים שיש להם יותר, ויש כאלה שיש להם פחות, למרות שבפועל כל אחד מבין שאי אפשר להגדיר אדם עם הכנסה של עשרים אלף שקלים ומעלה כ"עני".

זה האבסורד הגדול של דו"ח העוני היחסי, וכך גם אנו מגיעים לתוצאה שבצ'כיה יש פחות עוני מישראל, או שבמקסיקו יש פחות עניים מישראל, למרות שרמת החיים שם נמוכה משמעותית מכאן. הבדיקה הנכונה צריכה להיות של סל צריכה בסיסי, והשוואה לכמה אנשים לא יכולים לספק לעצמם סל צריכה זה, במדד זה צ'כיה ומקסיקו נמצאות הרחק אחרי ישראל. היחסיות היא מדד שגוי ואבסורדי לחלוטין.

ועדיין, גם במדד היחסי, המצב רק משתפר, וזה עולה בבירור מהנתונים. למרות העלאה ריאלית של 3.8 אחוזים של קו העוני (כלומר, העלאת הרף והגדלת סל הצריכה), שיעור העוני ירד בחצי אחוז. וזה למרות שלנתונים השנה נוספה האוכלוסייה הבדואית, אשר מעלה את שיעור העוני. במילים פשוטות, ההכנסה נטו של השכבות החלשות גדלה משמעותית.

אבל בתקשורת הישראלית, התמונה היא אחרת לגמרי. אצלה העוני רק גדל. דו"ח העוני הזה הוא פשוט שיעור בעיוות המציאות.

וכדי להבין, שיעור קצר בתקשורת: דו"ח העוני הוא מסמך ארוך, בן 74 עמודים המלאים בנתונים, טבלאות והסברים. רוב מוחלט של הכתבים לא יודע איך לנתח דו"ח כזה, ולא איך להציג אותו. נוהג מקובל הוא שלדו"ח מצורפת הודעה לעיתונות, בה כתוב בטוב טעם ובקצרה, את הנקודות העיקריות והחשובות, ועליהן הכתבים מתבססים. גם אני קראתי את ההודעה לעיתונות, ובה היה מסר ששיקף את הנתונים על ירידה בשיעור העוני.

אך בתקשורת הישראלית, הכל שחור משחור. כלומר, כתבים רבים עשו מאמץ מיוחד לסקור את הדו"ח, ולשלות מתוכו בדווקא את הסעיפים הפחות מהותיים אך גם הפחות מחמיאים, ואותם להציג כחזות הכל. התפל הופך לכותרת, והמהות, התמונה הכללית המלאה, פשוט מועלמת. זה נכון שכותרת חיובית פחות מושכת קהל, אך דומני כי אמור להיות גבול של אמון שממנו היושרה העיתונאית לא תאפשר לסטות.

השארת תגובה