עו"ד נועם קוריס: בית המשפט העליון דחה ערעור בגלגול שלישי

ביהמ"ש העליון צילום: בעריש פילמר
ביהמ"ש העליון צילום: בעריש פילמר

בית המשפט העליון דחה ערעור בגלגול שלישי שמקורו בפינוי פולשים ממקרקעין ציבורי, על רקע בניית הרכבת הקלה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגני הנשיא י' שנלר ו- ד"ר ק' ורדי והשופטת ע' רביד) בע"א 28229-06-16 מיום 24.8.2017, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט י' קורן) מיום 5.5.2016 בת.א 5189-06-12..

ענייננו בתביעת פינוי שהוגשה במקור בסדר דין מקוצר כנגד 39 נתבעים (להלן: הנתבעים), כולל המבקש ושלושה מבני משפחתו (להלן: משפחת דדון), בגין פלישה ארוכת שנים למקרקעין בבעלות המשיבה, בשטח כולל של כ- 90 דונם סמוך לכניסה לעיר בני ברק (להלן: המקרקעין) חלק מהנתבעים המקוריים עשו שימוש במקרקעין להטמנת פסולת, ואחרים לצרכי מגורים, מסחר ומלאכה. הורי המבקש התיישבו במקרקעין ב- 1951 ומשפחת דדון החזיקה בו שנים רבות. משפחת דדון הקימה בשטח מבני מסחר ומגורים ואף השכירה חלק מהנכסים לצדדים שלישיים.

המשיבה טענה כי המבקש ושאר הנתבעים בהליך פלשו למקרקעין שלא כדין וללא היתר, החזיקו בו במשך שנים רבות, ועשו בו שימוש חורג ובניגוד לדין במקרקעי ציבור המיועדים לצרכים חיוניים ובהם – פרויקט הרכבת הקלה של חברת נתיבי תחבורה עירוניים (להלן: נת"ע).

המבקש ובני משפחתו טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין, בעקבות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליכים קודמים שהתנהלו מול נת"ע ב- 2008. כמו כן, טענו הנתבעים להעדר יריבות וסמכות עניינית של בית משפט השלום בשל החכרת המקרקעין לצד שלישי. לבסוף, נטען לזכאות לפיצוי כנגד הפינוי בהתאם להתחייבות שלטונית כלפי הנתבעים והוריהם לאחר שאלו עלו ארצה והמדינה יישבה אותם בשטח זה בשנות ה- 50 ובהמשך רכשו אותו ההורים בכסף וכדין. לחלופין, פיצויים עקב היות הנתבעים דיירים מוגנים עקב ישיבתם הארוכה במקרקעין זה, או פיצוי כדין חוכרים הנדרשים לפנות קרקע חקלאית, או כמי שמחזיקים עשרות שנים במקרקעין תוך שתיקה של הרשות שכמוה כהסכמה. הנתבעים טענו כי אין להפלותם ביחס למפוני מעברות אחרות, שהמדינה מחויבת לפצותם בעת פינוי.

.               בית משפט השלום קיבל את תביעת הפינוי כנגד כלל הנתבעים ובהם המבקש, והורה על פינויים מהמקרקעין. בית המשפט עמד על כך שבני משפחת המבקש נהגו בשטח כבשלהם תוך השתלטות על שטח נרחב ביותר, הקמת מבני מגורים ותעשיה, השכרה לצדדים שלישיים והתעלמות מוחלטת מזכויות המשיבה כבעלת המקרקעין, כל זאת תוך הפקת ממון רב מהשימוש רב השנים שעשו במקרקעין הציבוריים ללא תשלום וללא זכות שבדין.

בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי המקרקעין שלגביו נעשה הסכם הפשרה עם נת"ע לא כלול בשטח התביעה, וכי לא הוכחה בעלות או כל זכות אחרת של בני משפחת המבקש במקרקעין מן השטחים הכלולים בתביעה. בית המשפט קבע כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת בעלותה במקרקעין לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) והפסיקה הרלבנטית. משכך, הנטל עבר לנתבעים להוכיח כי החזקתם במקרקעין בבעלות המשיבה נעשית כדין. נטל זה לא הורם, ובית המשפט עמד על כך שהנתבעים לא הציגו תצלומי אוויר או תרשימים ברורים שיתמכו בטענותיהם, אלא נתמכו בדבריהם בעל פה בלבד, שמשקלם הראייתי מוגבל והם עומדים בניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט שהסכמי הפשרה עם חברת נת"ע אף הם לא הכירו בזכויות של הנתבעים במקרקעין אלא רק הסדירו את הפיצוי והתשלום לנתבעים בגין תקופת החזקה זמנית- שמטרתה לאפשר לנת"ע לתפוס במהירות וביעילות חזקה במקרקעין שיאפשרו תחילת עבודות הרכבת, בלא ויתור של טענות המשיבה כלפי המחזיקים. הדברים אף נכתבו במפורש בסעיף 6 להסכם הפשרה, לפיו ההסכם לא מסדיר את שאלת הבעלות בשטח המופקע או את זכויות הנתבעים בשטח זה.

בית משפט השלום דחה את טענת הנתבעים להעדר יריבות וסמכות עניינית, וקבע שהחכרת נכסים במקרקעין לצד שלישי לא מאיינת את זכויות המשיבה כבעלים לדרוש את סילוק הפולשים, ולבית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין.

לבסוף, דחה בית המשפט את טענת הדיירות המוגנת כחסרת בסיס, וכן את הטענה להסכמה בשתיקה מצד המשיבה העולה לכאורה לכדי רשות, בקבעו שעל פי הפסיקה אין להכיר בקיומה של רשות מכללא במקרה של פלישה למקרקעי ציבור אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר. רשות כזו אף לא תתגבש לכדי רשות בלתי הדירה. במקרה דנן, המשיבה הייתה במגעים עם המשיבים במשך שנים בנוגע לפינויים מהשטח ובנסיבות אלו ודאי שאין להסיק רשות להחזיק במקרקעין. בית המשפט דחה את הטענות להתניית הפינוי בזכות לפיצויים, וקבע שבמקרה הצורך התביעה הכספית תתברר בהליך נפרד ולמול דרישת המשיבה לדמי שימוש.

מספר נתבעים ובהם בני משפחת דדון הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיונים בערעור הגיעו כל הנתבעים מלבד המבקש להסדרים עם המשיבה שקיבלו תוקף של פסק דין, לפיהם פינו את המקרקעין וערעוריהם נמחקו.

המבקש חזר בערעור על טענותיו לגבי קיומו של מעשה בית דין עקב הסכם הפשרה עם נת"ע, העדר סמכות עניינית, זכאות לפיצוי בהתאם להתחייבות שלטונית, וכן להפליה בהתייחס לפיצויים ששולמו בעבר לאחרים, וקיומן של זכויות בחלק מהמקרקעין מתוקף הקצאה מטעם המדינה להורי המבקש או התגבשות של רשות מכללא להחזיק במקרקעין לאורך השנים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש ואימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור האחרונה והמבקש חזר בשלישית על טענותיו לגבי קיומו של מעשה בית דין עקב הסכם הפשרה עם נת"ע משנת 2008, שיהוי מצד המשיבה שעולה לכדי רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין, זכאות לפיצוי בהתאם להתחייבות שלטונית שניתנה למצוא לדיירים המפונים מקום חלופי לפי אותו הסכם פשרה, וכן להעדר תום לב הפליה בהתייחס לפיצויים ששולמו בעבר לאחרים שפונו בנסיבות דומות, וקיומן של זכויות בחלק מהמקרקעין בשל כך שהוריו רכשו חלק מהמקרקעין מידי המדינה. כמו כן המבקש טוען לניהול הליך שאינו תקין מצד המשיבה: "העלמת" מסמכים רלוונטיים שמצויים ברשותה והיו יכולים לכאורה להוכיח את טענות המבקש.

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו לא מתעוררת כל שאלה כאמור. המבקש לא ביסס את טענתו הכללית שבנסיבות אלו ראוי שערכאת הערעור תחרוג ממנהגה ותתערב בממצאים עובדתיים מובהקים שנקבעו בבית המשפט קמא, לא כל שכן כשמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי

נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

השארת תגובה