'נחפש לנו מדינה אחרת' • ראש הישיבה הגיב לבג"צ הגיוס

את פרסומה, הליכותיה ועיקר הנהגתה, קנתה ישיבת באר יעקב מראש הישיבה המיתולוגי הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, אשר גם כיום צאצאיו מנהיגים אותה • חילוקי הדעות עם המשגיח הרב וולבה, עולם הנגינה והלחנים, השנים הקשות והפרישה מ'מועצת גדולי התורה' • וגם: מה קרה כשנשרף לרבנית הצ'ולנט, היכן אסור להסתובב עם סלולרי כשר ומדוע התנגד הרב וולבה להכניס ארבעה בחורים בחדר • פרופיל מיוחד

כשבאתי לסקר את ישיבת באר יעקב, ציפיתי להיכנס לכפר קטן ושקט בפאתי המטרופולין של ראשון לציון, אולם גיליתי כי מדובר בעיר מתפתחת. בין המנופים לתעשיית הבנייה המשגשגת, שוכנת מזה עשרות שנים (עוד בשלב שהיישוב אכן היה קטן ושליו) הישיבה המיתולוגית 'באר יעקב' (בעגה הישיבתית 'באר יענקב') שהפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות של היישוב, והיישוב הוא חלק בלתי נפרד מהישיבה. במהלך הכתבה נסקור את דברי ימי הישיבה, שידעה ימי פריחה שגשוג והתעלות, אך גם ימי משבר ובצורת. כבר עם פתח הדברים, נציין כי בשנים האחרונות צועדת הישיבה חזרה בדרכה לרכוש מקום של כבוד בצמרת עולם הישיבות.

בימי הזוהר של הישיבה הוביל אותה ראש הישיבה האגדי, מי שכונה 'זקן ראשי הישיבות', מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ויחד עמו משגיח הישיבה הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה, המשגיח המיתולוגי ומחבר ספר 'עלי שור'. השניים הובילו את הישיבה לפריחה ולשגשוג והעמידו תלמידים רבים על דרך התורה והיראה. בד בבד ניתן לציין כי שימוש שני מלכים בכתר אחד הוביל לא פעם לחילוקי דעות, שנפתרו תמיד ברוח טובה בחדרי חדרים.

הרב וולבה הידוע בחשיבתו הייחודית, הנהיג בישיבה כללים וסדרים מחודשים: כשחשש מרפיון בתפילה, החליט שבחדרי הפנימיה לא ישנו יותר משלושה בחדר. לדבריו, ארבעה בחורים ישוחחו זוגות זוגות אל תוך הלילה והדבר עלול להפריע ליום הלימוד למחרת. היום, בשל ריבוי התלמידים, נוספו קרוואנים ומיטה רביעית לכל אחד מהחדרים. כמו כן הקפיד מאוד ששערי בית המדרש יתהדרו בדלתות ענק, כדי לתת לבחורים תחושה של רחבות והדרת מלך. אחרי ש'עזב' הרב וולבה את הישיבה, מיהר ר' משה שמואל שפירא והחליף את השערים לגודל סביר.

חילוקי הדעות לא פסחו על אגף המוסר בישיבה וגם עם המשגיח הנוכחי הגה"צ ר' משה דוד לפקוביץ נתגלעו חילוקי דעות פעוטים, כשסיפור מרתק ומייצג הוא כי באחת השיחות חיזק הרב וולבה את הסופ"שים בישיבה ואמר לבחורים לא לצאת הביתה לפני סיום הסדר של יום שישי, המשגיח הגרמ"ד לפקוביץ שנכנס לבית המדרש בסיום השיחה אמר לבחורים: אכן צריך לחזק את הלימוד בסופ"ש ולא לצאת לפני חמישי בצהרים…  אולם הוסיף "אני הייתי יוצא פעם בזמן", מיותר לציין מי ניצח בתחרות על לב הבחורים.

עוד אחת מדרכיו המיוחדות של הרב וולבה היה שימור הישיבה כ"ישיבת בוטיק". המשגיח הקפיד מאוד שהישיבה לא תכיל יותר ממאה תלמידים בין כתליה. במבטו המיוחד טען שישיבה גדולה יותר מאבדת את החום והקשר האישי עם התלמידים. לכן, בכל תקופת כהונתו, הישיבה הקפידה שלא לעבור את מכסת מאה התלמידים. כיום, עם פרוץ העידן החדש בישיבה, היא מונה כ-250 בחורים, ועוד היד נטויה.

מאז שהתחלתי לסקר את עולם הישיבות, אני לא מפסיק ללמוד פרטים חדשים ולהקדיש את תשומת לבי לשינויים ולהתפתחויות שחלים ב'עולם הישיבות'. אחת התמורות המרתקות בשנים האחרונות היא שינוי מרחיק לכת בהיררכיה הישיבתית. בעוד בימים עברו הערצת הבחורים הייתה נתונה באופן בלעדי לראש הישיבה הזקן (זה קנה חכמה) ללא עוררין. היום, התפיסה השתנתה ועולם הישיבות עבר תהליך של המתסחרות הכולל רשמים חדשים, חידושים וריענון בחלק מהישיבות, הקשבה ויחס אישי וריבוי משיבים הפזורים ברחבי בית המדרש.

כדי לעמוד בתחרות הקשה על ליבו של המצטיין, נדרשות הישיבות לכוח צעיר ונמרץ המסוגל לעמוד במתח ובתחרותיות העצומה בעולם הישיבות. לכן, ניתן למצוא ישיבות בהם מכהן ראש ישיבה תלמיד חכם עצום אך בא בימים, כשאת הישיבה בפועל ינהל בנו, חתנו או אפילו 'שחקן חיזוק' מבחוץ הבא להרים את הישיבה ולהציבה ראש בראש מול המתחרות השונות. יצוין כי בפן הרוחני ואף כמודל לחיקוי, יעדיפו התלמידים את ראש הישיבה הוותיק, החשוב והלמדן יותר, אולם כדי לנהל את הישיבה בפועל ולעמוד בתחרותיות בת דורנו, נדרש הכוח הצעיר והרענן.

גם על ישיבת 'באר יעקב' לא פסחה המודרניזציה של עולם הישיבות. בעוד בתואר ראש הישיבה נושא הגאון רבי דוד יצחק שפירא, בנו בכורו של ראש הישיבה רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, שגם מוסר את השיעור כללי ומנהיג את הצד הרוחני של הישיבה, הרי שהלכה למעשה נושא בעול הישיבה יחד עם אביו בנו הצעיר והנמרץ ר' שמעון, שבהיעדרו של אביו (ר' דוד יצחק) מוסר בעצמו את השיעור כללי.

בנו השני של ראש הישיבה, צעיר ונמרץ גם הוא – ר' אריה, סחף אחריו בזמנו תלמידים רבים עד שהחליט לפתוח את ישיבת 'שערי שמועות' בגיבויו הצמוד של אביו.

השיעור האחרון

להבדיל מהישיבות הקטנות, שם ברוב המקרים ראש הישיבה הוא מעין 'פקיד' ושליחם של 'גדולי ישראל' המתייעץ עימם על כל צעד ושעל, ראשי הישיבות הגדולות הם 'גדולים' בזכות עצמם, תלמידי חכמים, מנהיגים ואנשי מעלה. רובם הגדול מנהיגים את הישיבות בעצמם בלי להתייעץ ובלי לקבל הוראות מסמכות נוספת, כך ישיבת 'באר יעקב' זכתה ברבות השנים כי גדולי ישראל עמדו בראשה.

הגרמ"ש שפירא זצ"ל היה מקורב מאוד לרבני בריסק, אך הוא פיתח שיטה עצמאית הדומה לזו של בריסק אם כי לא כמוה. הגרמ"ש מונה על ידי מרן החזו"א לעמוד בראשות ישיבת 'באר יעקב' כשנה לאחר הקמתה. ברבות השנים מיצב את עצמו בקדמת ההנהגה של הציבור החרדי, אך נותר ספון בין כתלי הישיבה למרות חברותו במועצת גדולי התורה של 'דגל התורה' (עד לפרישתו). כמוהו, כך בנו ממשיך דרכו רבי דוד יצחק אינו  עוסק בעניינים הטכניים של הישיבה ותפקידו רוחני בלבד. את אביו, ירש ר' דוד יצחק לא רק בדרך הלימוד אלא אף בהלחנת הניגונים המושרים בפי כל תלמידי ובוגרי 'באר יעקב'.

גם כשנישאים התלמידים ועוזבים את הישיבה ממשיך ראש הישיבה להיות מורה הדרך הרוחני שלהם והם רואים עצמם כתלמידיו לכל חייהם. אחת לשבוע עורך ר' שמעון שפירא ועד מיוחד לאברכים בעיר בני ברק, בועד משתתפים כ-50 מתלמידיו, אברכים בוגרי 'באר יעקב'. יצוין, כי בישיבה קיים כולל קטן עם כ-30 אברכים הקשורים לישיבה, זאת למרות שעבר זמן רב מאז לימודם בה.

אינה דומה 'באר יענקב' בתקופת ר' משה שמואל לתקופה זו. אך יעידו התלמידים כי דמותו של ראש הישיבה זצ"ל עדיין מורגשת בין כותלי הישיבה. מורגלת על לשונם של התלמידים "הראש ישיבה זצ"ל", או בפיהם של נכדיו המשמשים היום בתפקידים רוחניים בישיבה: "סבא זצ"ל".

12 שנים לאחר פטירתו, דרך הלימוד בישיבה היא על פי מה שהוא הנחיל לתלמידיו, אז דרך השיעורים והיום בספריו הרבים הנלמדים בישיבה. באוצר הספרים הישיבתי לא רבים הם ספרי האחרונים בני זמננו. בולטים הם ספריו של ראש הישיבה זצ"ל על המסכתות הנלמדות בישיבה.

שנה וחצי לפני פטירתו פסק ר' משה שמואל לומר שיעורים בישיבה בשל חולשתו. "בחורף תשס"ד היה השיעור האחרון שמסר". נזכר בוגר הישיבה דוד. בשיחה עם 'כל ישראל' הוא מספר על השיעור הנשגב הטבוע במוחם של הנוכחים, וכך הוא מספר: "מעולם לא חזר ר' משה שמואל על שיעורים קודמים שמסר, בכל שיעור חידש פשט מחודש בסוגיה וביאר מהלכים שלא נשמעו קודם לכן. השיעור האחרון היה בסוגיית 'עבד עברי' בקידושין וארך כשמונה דקות, למרות שמסר עשרות פעמים שיעור על הסוגיה, לא הייתה אף מילה עליה חזר משיעורים קודמים, זה החותם האחרון שהשאיר לנו קודם הסתלקותו".

השנים הקשות של הישיבה היו לפני כ-15 שנה, בעת תקופת מחלתו הקשה של ראש הישיבה זצ"ל. בתקופה זו מנתה הישיבה כ-7 בחורים בלבד! משגיח הישיבה, הגאון הצדיק רבי משה דוד לפקוביץ, קיבל על עצמו בליל פורים של אותה שנה להחיות את הישיבה. תהפוכות רבות עברה הישיבה מאז, עד לשגשוגה כיום כאחת מהישיבות החשובות בעולם התורה.

הישיבה שידעה עליות ומורדות הצליחה לייצב את עצמה היום במקום מכובד והמאמצים הרבים נשאו פרי. הישיבה מונה היום כ-250 בחורים מכל שכבות החברה, החל ממצוינים בני בוגרי הישיבה הוותיקים שמקפידים לשלוח את ילדיהם למקום שעיצב וחינך אותם, וכלה בבחורים מהישיבות המגוונות בפריפריה.

בדירתו של ראש הישיבה זצ"ל הסמוכה לישיבה מתגוררת כיום הרבנית חיה פייגא. הרבנית ממעטת להתערב בחיי התלמידים, אך תלמידי הישיבה עולים לביתה מדי שבת לאמירת 'גוט שבת' כחלק מהכרת הטוב לה ולראש ישיבה המנוח. סיפור מפעים מסופר על שהתרחש באחת השבתות, והמלמד על המידות האציליות של ראש הישיבה. היה זה בסעודת שבת בבוקר, הרבנית הגישה טשולנט לסועדים, אך אלו טעמו טעם לוואי בשל כך שהסיר נשרף. הרבנית והתלמידים שסעדו סביב השולחן ציפו לתגובתו של ראש הישיבה. לאחר שטעם, הגיב בפקחותו: "רבעצ'ין, זיבורית דידך כעידית דעלמא".

פרישה מה'מועצת'

למרות שייכותו לבית בריסק המתנערים מהמדינה ואינם משתתפים בבחירות, תלמידיו של הגרמ"ש שפירא זצ"ל הצביעו בבחירות והוא עצמו היה חבר מועצת גדולי התורה של 'דגל התורה'. הגרמ"ש  דרש שלא להתדיין בבג"ץ על גיוס בני הישיבות, מתוך חשש שהשופטים "מבקשים לעקור הכל". בערב ההצבעה במליאת הכנסת על חוק הוראת שעה, שיאפשר את המשך הסדר דחיית גיוס בני הישיבות, נשא דברים במעמד הכנסת ספר תורה שהתקיים בישיבת באר יעקב.

הנאום ההיסטורי הוביל לפרישתו ממועצת גדולי התורה: "חיינו מאות שנים בגלות עם גזירות, אבל כשמנסים לפגוע בתוכנו פנימה, בלימוד התורה, על זה אנחנו יוצאים למלחמה. המלחמה לא בכוח, אלא בכך שנחפש לנו מקום, מדינה אחרת שלא רודפים אותנו ונותנים לנו ללמוד בשקט. השליטים החופשיים צריכים לדעת שאנו סובלים מגזירותיהם שנים רבות, כמו בגלות, אך ברגע בו ינסו לפגוע בבתי המדרש נקום ונרד מארץ הקודש.

"לכל אורך שנות גלותנו, שמר הקב"ה שנוכל לעסוק בתורה. ואם אויבינו ניסו למנוע מאתנו עיסוק התורה, מיד המציא לנו הקב"ה מקום אחר, בו ניתן היה לשבת ולעסוק בתורה. ואם בארץ הקודש נגיע למצב שינסו בפועל למנוע אותנו מהעסק התמידי בתורה, נגלה למקום אחר על פגיעה בלימוד התורה נקום ונרד מארץ הקודש"

ערב ההצבעה בכנסת על חוק טל ובעקבות חילוקי הדעות הללו, פרש מחברותו במועצת גדולי התורה של תנועת דגל התורה. במכתב ההתפטרות ששלח למזכיר מועצת גדולי התורה כתב: "מאחר והנעשה בזמן האחרון על ידי נציגי תנועת דגל התורה בעניין החוק הנוגע לדחיית גיוס בני ישיבות ובניגוד לדעת רוב ראשי הישיבות שליט"א וזצוק"ל, ובראותי כי על ידי השתתפותי במועצת גדולי התורה אין באפשרותי להשפיע בעניין זה שנשמת עם ישראל תלוי בו, ולפתח חטאת רובץ, ואיני יכול לקחת אחריות על הנעשה בזה על ידי הנציגים… על כן הנני להודיע כי הריני מסלק ידי מכל אחריות ושייכות מתנועת דגל התורה." למרות פרישתו ממועצת גדולי התורה שמר על קשר עם בתי גדולי ישראל והמשיך את חברותו במפעל הש"ס בנשיאות האדמו"ר מצאנז.

ראש הישיבה רבי דוד יצחק למד בבחורתו אצל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן בישיבת פוניבז' לצעירים. למד תקופה בישיבת בריסק, תקופה בישיבת פוניבז' אצל הגר"ש רוזובסקי ולאחר מכן בישיבת אביו בבאר יעקב. ככלל, מרבית נושאי המשרה בישיבה אלו תלמידים אשר ינקו את תורתם בבאר יעקב אצל הגרמ"ש שפירא. כך שהשיטה המונחלת כיום לתלמידים היא נקייה משיטות ישיבתיות מפורסמות מקבילות.

עולם הנגינה

אחת מאבני-הבניין של תנועת החסידות היא עבודת הבורא מתוך שמחה, שהרי "אין שכינה שורה מתוך עצבות". כך הלך והתפתח פולקלור ה'טישים', המלווים בניגונים, ריקודים והרבה שמחה. ההתקרבות של הציבור הליטאי לרעיונות החסידות, והעובדה כי לליטאים אין 'חצר' חסידית, דרכה ניתן 'לתקשר' עם הבורא באמצעות שירה וריקודים, הובילו לאימוץ שיטת הטיש הליטאי בראשות ראשי הישיבות, שמדרבנים בשעות סעודת מצווה ובימים טובים את השירה החסידית. כך היה ר' משה שמואל זצ"ל מעודד את תלמידיו להתקרב לקב"ה מתוך שמחה. קרוב ל-200 ניגונים הלחין רבי משה שמואל, רובם שגורים על פיהם של תלמידי הישיבה ובוגריה.

ניגון ידוע שהיה מושר תדיר על ידי ראש הישיבה זצ"ל הוא הניגון "אמר אביי", "אמר אביי". ר' משה שמואל כינה את הניגון "שירת התורה והגמרא". בסעודה שלישית היה משורר עם התלמידים את ניגון "מה אהבתי תורתך". בספר "אב וראש הישיבות" שיצא לאחר פטירתו, סופר כי המשגיח רבי שלמה וולבה התבטא פעם: "הניגונים שלו הם מהיכל הנגינה ומשירת הלוויים בבית המקדש".

כך מסופר כי מאות ניגונים שמורים אצל תלמידיו, פרי הלחנתו, ולכל ניגון סיפור משלו. בעת מסע באנגליה לטובת הישיבה נסע ברכבת, כשהוא מוקף עשרות גויים שתויים לשכרה. הוא חש אז געגועים עזים לישיבה ולתלמידיו, וברבות הגעגועים חיבר את הניגון 'כאיל תערוג על אפיקי מים'.

בנו ממשיך דרכו רבי דוד יצחק, הלחין אף הוא מספר ניגונים. תלמידים מספרים כי בנסיעותיו למסע גיוס כספים בחו"ל מקבל ראש הישיבה השראה להלחין. בחיי אביו סירב ר' דוד יצחק לחשוף את לחניו. כיום משתלבים ניגוניו בתפילות הישיבה בשבתות ובימים טובים. תלמידים מספרים כי רגעי השיא אלו תפילות המוסף של ראש הישיבה ר' דוד יצחק בימים נוראים, אז הוא משתפך לפני קונו בסגנונו הייחודי, בעוד בית המדרש עמוס מפה לפה בתלמידים ובוגרי הישיבה לדורותיה.

תלמיד מספר ל'כל ישראל': "הניגונים בישיבה משמשים בראש ובראשונה לשפיכת שיח לפני בורא עולם ולהתחבר בדרך שמחה לעבודה הרוחנית. בעת הוצאת ספר חדש היה מכנס את תלמידיו ופעמים שהיה מנגן ניגון חדש שהלחין באותם רגעים. באחת השבתות התאחרתי בביתו ובמהלך הסעודה אמר לסועדים: 'יש לי ניגון חדש'. לאחר שבת ביקש מתלמידיו להזכיר לו את הניגון שהפך ללחן מוכר בקרב בני הישיבה".

מוסר ומשטר

דגש רב שם ר' משה שמואל זצ"ל על לימוד המוסר בישיבה. דבר הנשמר עד היום בחסותו של המשגיח הגאון הצדיק רבי משה דוד לפקוביץ. אחת לשבוע מוסר המשגיח שיחה בפני התלמידים בנעימות. גם הערות אישיות לתלמידים יימסרו ברגישות יתר. בוגרים מספרים על ר' משה שמואל כי סדר מוסר היה סדר משמעותי עבורו, עד כדי שבשעה שבע עם סיום סדר ב' היה סוגר את ספרי הגמרא של הבחורים ומורה להתחיל בלימוד המוסר. הוא היה מגיע אל חדר האוכל עם מקלו ובודק אם שוהים בו בחורים בכדי לאסוף אותם אל בית המדרש. בישיבה מספרים כי באחד מסדרי המוסר שררה לפתע עלטה מוחלטת בבית המדרש בשל הפסקת חשמל, בית המדרש השתתק לחלוטין, אך ראש הישיבה המשיך לנגן בקול את הקטע בו אחז בספר 'מסילת ישרים'.

המשטר בישיבת 'באר יעקב' אינו דומה לאף ישיבה. ככלל, בחורי הישיבה המבוגרים אינם חשים כי ישנו משטר הדוק בישיבה. את הפיקוח הם מגדירים בשיחה עם 'כל ישראל' כ"סטנדרטי". מלבד משגיח הישיבה הגרמ"ד לפקוביץ שתפקידו בא לידי ביטוי בעיקר בשיחות וועדים. ישנם שתי דמויות נוספות – משגיח קטן רבי ישראל מאיר ארזי ורבי אריה שפירא נכדו של ראש הישיבה זצ"ל.

תלמידים מספרים כי הרב ארזי מופקד בעיקר על בני הקיבוץ, גם הערותיו במקרים של מעשה קונדס קיצוני של בחור נעשות ב"קלאס". אומר לנו תלמיד הלומד כיום בישיבה. לדבריו, הרב ארזי חביב מאוד על התלמידים ונחשב לאחד המק"קים (משגיח קטן) האגדיים בעולם הישיבות. כשבחור יתחכם הוא יקבל פרגון על ה"חכמה" לצד גערה על המעשה החמור. רבי אריה שפירא מופקד בעיקר על בני השיעורים, אך מעורה היטב בנעשה בישיבה ובניהולה, פעמים אשר ירחיק לגולה עם מנהל הישיבה ר' אברהם רותן לטבת גיוס כספים עבור הישיבה.

בחור אשר ייתפס עם רישיון יעוף לאלתר מהישיבה. לעומת זאת משחררת הישיבה רסן בכל הקשור להחזקת מכשירים ניידים כשרים. בחורים רשאים להחזיק ברשותם טלפון כשר כל עוד הם לא מסתובבים עם המכשיר בגלוי ברחבת בית המדרש.

מספר לנו נתנאל ר. תלמיד הישיבה. "אצלנו בישיבה אין 'מעמדות'. אני כבחור מהקיבוץ יכול לשוחח בלימוד עם בחור משיעור א', השיחה יכולה לגלוש אפילו לענייני היום ועוד. היחסים הישירים והלבביים בין הבחורים בישיבה הם ירושה ממה שהנחיל הראש ישיבה ר' משה שמואל שהדבר עליו הקפיד במיוחד היה בין אדם לחברו ומידות".

באותו עניין מוסיף בוגר הישיבה י': "באחת משבתות החתן שהשתתפתי, נכחו בחורים מישיבות רבות. בליל שבת התאספנו כולנו סביב החתן ושרנו אל תוך הלילה במין עונג שבת, לסעודת הבוקר רוב הבחורים לא קמו מלבד חברי החתן מישיבת 'באר יעקב', שהקפידו שלא לבייש את החתן ולהשתתף בתפילות ובסעודה למרות עייפותם".

על הישיבה:

ישיבת 'באר יעקב' היא ישיבה ביישוב באר יעקב שהונהגה במשך שנים רבות על ידי הגאון רבי משה שמואל שפירא, שכיהן כראש הישיבה, והגאון הצדיק רבי  שלמה וולבה שכיהן כמשגיח רוחני. כיום ראש הישיבה הוא הגאון רבי דוד יצחק שפירא, בנו של הגרמ"ש, והמשגיח הוא הגה"צ רבי משה דוד ליפקוביץ.

מגידי השיעורים הם הגאון רבי שמעון שפירא נכדו חביבו של הגרמ"ש זצ"ל, הגאון רבי רפאל זליבנסקי והגאון רבי יעקב זליבנסקי (בני הגאון רבי חיים זליבנסקי), הגאון רבי  דוד מונק, הגאון רבי יעקב זלושינסקי, הגאון רבי  אבנר שפרלינג והגאון רבי יהושע דבורץ. שיטת הלימוד בישיבה מבוססת על דרכו של הגאון רבי משה שמואל שפירא, תלמידו של הגאון רבי צחק זאב הלוי סולובייצ'יק מבריסק. בצוות ההשגחה, לצדו של הרב ליפקוביץ, נמנים הגאון רבי  ישראל מאיר כהן-ארזי והגאון אריה שפירא, נכדו של הגרמ"ש זצ"ל.

ייסודה של הישיבה היה בתנועת עזרא שביקשה להקים ישיבה לבוגרי התנועה מחוץ לירושלים ולצורך כך קיבלה תרומה של בית אריזה ישן בבאר יעקב ששימש כפנימייה. בהמלצת החזון איש מונה לראשות הישיבה הרב אפרים בורודיאנסקי, ולמשגיח מונה הרב שלמה וולבה. לאחר כחודש ביקש הרב בורודיאנסקי להשתחרר מתפקיד ראש הישיבה, ובמקומו המליץ החזון איש על מינוי הרב משה שמואל שפירא.

לאחר כשנה נפרדה הישיבה מתנועת עזרא בהסכמת שני הצדדים. הלימודים התקיימו בבית הכנסת של באר יעקב. באותה עת היו בישיבה כעשרה תלמידים. לאחר מספר שנים הוקם עבור הישיבה בית מדרש שנתרם על ידי סר יצחק וולפסון מקנדה, ולאחר מכן הוקמו שני בתים עבור ראש הישיבה והמשגיח. בעשר השנים הראשונות של הישיבה שימש הרב שפירא גם כרב המקומי של באר יעקב, אולם כשגדלה הישיבה הוא פרש מהתפקיד כדי להקדיש את זמנו לישיבה בלבד.

בי"ב בכסלו תשכ"ה חנכה הישיבה את המבנה החדש שלה בנוכחות הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב יוסף שלמה כהנמן, הרב יחזקאל אברמסקי, שר הדתות זרח ורהפטיג ועוד. בעת חנוכת המבנה החדש למדו בישיבה כתשעים תלמידים, כשני שליש מהם ישראלים. תלמידי חוץ לארץ נדרשו להגיע לאחר פרק זמן מינימלי של לימוד בישיבה בארצות מוצאם.

בכל שבת התקיימה שיחת מוסר על ידי המשגיח הרב וולבה. הישיבה התייחדה בכך שהשיעורים בה התקיימו בעברית ולא ביידיש, על מנת לאפשר לבני עדות המזרח ללמוד בה.

בין השנים תש"י-תש"ס הוציאה הישיבה ביטאון תורני בשם "הבאר" אשר הכיל דברי תורה של רבני הישיבה ותלמידיה ושימש גם לגיוס תרומות. לפני עשרות שנים עברה הישיבה לירושלים, עקב גורל הגר"א שערך הרב שפירא, אך כעבור עשר שנים שבה הישיבה למבנים המקוריים בבאר יעקב.

השארת תגובה