כבר 70 שנה שהם ממציאים סיפורים: ה'טבח' שלא היה בדיר יאסין

מה שהביא לבריחה ההמונית של ערבים משכונות ירושלים, היו סיפורי אימה מסמרי שיער שנפוצו על קרב 'דיר יאסין', מה שנחשב כ'טבח' ישראלי בערביי הכפר בו שוכנת כיום שכונת 'הר נוף' • פרופסור אליעזר טאובר ממוסס את המיתוס בן ה-70 שנה

מנפץ מיתוס. אליעזר טאובר
מנפץ מיתוס. אליעזר טאובר

 

השעה: 4 לפנות בוקר. המקום: דיר יאסין, כיום שכונת 'הר נוף' בירושלים. התאריך: 9 באפריל 1948. לוחמי האצ"ל התהלכו חרש בדרך המובילה אל הכפר הערבי 'דיר יאסין' במטרה לכבוש אותו. חברי הקבוצה הגיעו מכיוון שכונת בית הכרם כשהיעד הוא לכסות על השטח הדרומי מזרחי, כאשר במקביל אנשי הלח"י מתקרבים לכפר מכיוון גבעת שאול כדי לכסות את השטח מצדו הצפוני מזרחי של הכפר.

דקות ספורות חלפו, וכוח עזר נוסף של הלח"י הגיע עם שריונית ועליה רמקול, ובו נשמע כרוז הקורא לתושבים לברוח מהכפר לפני הגעתם של הלוחמים, אלא שכאן ציפתה ללוחמים הפתעה. "הכפריים של דיר יאסין בנו תעלה בדרך לכפר והסתירו אותה", מספר ל'כל הזמן' החוקר אליעזר טאובר, מחבר הספר 'דיר יאסין-סוף המיתוס'. "כתוצאה מזה, השריונית נופלת לתעלה ונתקעת. משם היא שידרה לתושבים. עד שהצליחה לצאת, הקרב כבר החל, ולא ברור אם מישהו מהתושבים שמע את הכרוז".

הכוחות האחרים לא ידעו על נפילתה של השריונית שלבסוף הצליחה להיחלץ מהתעלה באיחור ניכר, והמשיכו לעבר הכפר, אלא שגם כאן נרשמה תקלה, הפעם חמורה בהרבה. "אחד מלוחמי האצ"ל שמגיעים מכיוון יפה נוף", מספר טאובר. "מדרדר אבן, שמעוררת רעש בסמוך לבקתה בה שהו לוחמים ערביים". קודם לכן, סיכמו 2 פלוגות הלוחמים כי הסיסמה תהיה 'אחדות' ו'לוחמת'. כלומר, כאשר הפלוגות ייפגשו, אחת מן הקבוצות תאמר 'אחדות' כשהשנייה תשיב לה: 'לוחמת' בכדי לזהות בוודאות כי מדובר בכוח יהודי.

"וכאן קרתה התקלה החמורה", מספר טאובר. "כאשר האבן עוררה רעש, אחד הלוחמים הערביים קרא לחברו מחמוד. הקריאה נשמעה בקרב הלוחמים היהודים כסיסמת 'אחדות' ואלו השיבו בעברית 'לוחמת'. ברגע שהלוחם הערבי זיהה את השפה הערבית, הוא שלף את נשקו והחל לירות לכיוונם ובאותו רגע הערבים בעצם מגלים את הלוחמים היהודים והקרב נפתח עוד לפני שתוכנן. מבדיקה שלי, באמת ישב שם ערבי בשם מחמוד".

בינתיים, כוח של לח"י מתקרב מכיוון צפון וכובש בקלות את בית הספר לבנים שכיום נמצא ברחוב כנפי נשרים, לפני הכיכר המובילה להר נוף. "גם להם יש בעיה עם כוח שעמד קצת לפניהם וחולש על התעלה. הכוח החל לירות על השריונית, עד שפסק וכך לוחמי הלח"י המשיכו לכיוון בתי הכפר". הבית הראשון בו הם נתקלים לאחר כיבוש בית הספר, הוא בית משפחת זהרן, משפחה ידועה בכפר. מתוככי הבית יורים עליהם, הכוח משיב באש כבדה והורג את כל יושבי הבית, 24 במספר. "חשוב להזכיר", מציין טאובר. "זה לא נחשב טבח, זאת לחימה לגיטימית".

כמה מאות מטרים משם, לוחמי האצ"ל מתגברים על צמד השומרים וממשיכים לתוככי הכפר, במה שנחשב כיום כרחוב 'קצנלבוגן'. "שם למעשה מתרחש האירוע הכי מעניין בזירה של האצ"ל. זה האירוע היחיד שהעלה את הניצוץ לטענות על טבח. בכוח של אצ"ל שתוקף את החלק הדרום מזרחי של הכפר, המקלען חטף צרור ונפצע קשה מאוד. הירי בוצע מביתה של משפחת זיידן. הלוחמים מקיפים את הבית ואומרים שאם לא יפנו את הבית, הם יפוצצו אותו".

תושבי הבית יוצאים אל הלוחמים ואז אחד מאנשי אצ"ל, יורה בהם צרור ממנו נהרגו 11 אנשים. "זה האירוע שעורר את כל השמועות על עינויים והתעללויות בקרב הערבים", מספר טאובר. "המחלוקת העיקרית היא האם הלוחם ירה באמת כי היה בסכנה, או דווקא מנקמה. ההוכחה לכך שהירי בוצע בגלל נקמה היה בגלל שהיורה סינן בזמן הירי, 'זה בשביל יפתח', המקלען שנפצע קשה קודם לכן ולאחר מכן מת מפצעיו".

המיתוס: טבח יהודי

את התיאור לעיל חלקכם אולי מכירים, כל אחד לפי רמת העניין שהביע בסיפור. אך המדהים הוא שדווקא האירוע הזה, שנחשב לכאורה למינורי ביחס לקרבות גדולים יותר במלחמת השחרור, הוא זה שעתיד לחולל את השינוי האדיר ביותר שנעשה בדמוגרפיה הישראלית ויהיה כאלו שיאמרו שקשה היה לדמיין את קיומה של מדינת ישראל לולא האירוע שנחשד כטבח, ושהיה הגורם המרכזי למנוסתם של הערבים מארץ ישראל.

בימים ובשעות שחלפו מאז האירוע, נפוצו שמועות על הטבח וכלי תקשורת עולמיים אף הוסיפו עדויות כזב של תושבים שנמלטו והפיצו בדיות לפיהם הלוחמים היהודים התעללו בגופות וביצעו מעשי זוועה. בדיעבד, הפצת השמועות היטיבה עם ישראל לאין ערוך. "אחת מבנות המשפחה שניצלה", מספר טאובר. "התראיינה על ידי כתב תקשורת זרה וסיפרה: 'יצאנו מהבית לבקשתם ופשוט קצרו אותנו'. אותו כתב מפיץ את זה בכל העולם".

בשעות אלו, יושב חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון וחוכך את כפות ידיו. "הוא פשוט אמר לעצמו: יש לי הזדמנות לבנות מיתוס שקרי. ואז הוא מחליט להפיץ את הסיפור הזה. הוא המציא מספר של 254 הרוגים, בעוד שהמספר קטן בהרבה, וצירף לכך סיפורי זוועה שהופצו במקביל ועוררו אימה רבה בקרב ערביי הארץ, ומעודד את מזכיר התקשורת שלו להפיץ זאת בכל דרך אפשרית".

מטרתו של מזכיר הוועד הייתה להביא להתערבותם של צבאות ערב לטובת הפלסטינים. "הוא חשב שאם הוא יפרסם סיפורי אימה, צבאות ערב יבואו לעזור, אלא שאז הושגה בדיוק המטרה ההפוכה". ערביי ישראל ששמעו את סיפורי הזוועה ברדיו הערבי וכן בכלי תקשורת נוספים, נבעתו עד עמקי נשמתם, ארזו את מטלטליהם וברחו כל עוד נפשם בם. "הניצוץ הזה בעצם מדליק את התבערה הגדולה כשבפועל היה אירוע נקודתי. אם הערבים היו יודעים את מה שהיה, לא היו בורחים. אירועים של הרג במספרים קטנים היו במהלך כל מלחמת שחרור".

לפי הערכות גסות, לא פחות מ-700,000 ערבים ברחו מתחילתה עד סופה של מלחמת השחרור. "חצי מהם, לפי הנתונים, בורחים בתקופה של חמישה שבועות שבין קרב דיר יאסין עד להקמת המדינה. כמות הבורחים הייתה עצומה. מכל האזורים בארץ. כלומר, השמועות על כביכול הטבח שנעשה, הניסו מחצית מהנמלטים בכל המלחמה. המדינה היהודית קמה הרבה בזכות זה. קשה לתאר את מדינת ישראל עם כמות כה גדולה של ערבים בשנותיה הראשונות".

בשנים הבאות ועד היום, נשמעים קולות שמאשימים את ההנהגה הערבית שהולידה את המיתוס שהביא לבריחה ההמונית. "יש שני פליטים שהתראיינו בנושא, וכאשר הבינו כי לא היו סיפורים כאלו, הכירו בטעותם שהובילה להפסד אדמות רבות. יש שמאשימים את המזכיר העליון שבעצם החליט למנף את הסיפור". טאובר חושף כי גם במסמך של חיל המודיעין הישראלי מיוני 48' כתובה הערכה לפיה, האירוע היה מפתח בהתמוטטות האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.

הקטסטרופה שחזרה כבומרנג

ואכן, עד היום, נחשב הקרב למכונן בעיצוב דמותה של מדינת ישראל בכלל וירושלים בפרט. הערבים, בכדי להתמודד עם המבוכה שבשגיאה הגדולה, בחרו למתג את הקרב כטבח ועד היום הוא נחשב כפשע ישראלי, אף שאינו כזה. לפני מספר שבועות, הוציא פרופסור אליעזר טאובר את ספרו "דיר יאסין – סוף המיתוס" בו הוא למעשה מוכיח, שלב אחר שלב, את שאירע בימי הלחימה.

בראיון ל'כל הזמן' מספר פרופסור טאובר כי מה שהוביל אותו למחקר המעמיק שביצע קודם כתיבת הספר, היה הדיס אינפורמציה בנושא. "כבר לפני 30 שנה, כשהייתי סטודנט, ראיתי שכל אחד סיפר משהו אחר. אנשי אצ"ל ולח"י טענו שהיה קרב. ההגנה טענה שהיה טבח. מי שהוביל את הגרסה הזאת, היה היסטוריון שהיה נוכח וטען שראה את זה במו עיניו. הוכחתי שהוא לא היה שם. כותבים ערבים גם אמרו שהיה טבח, אבל דווקא כשקוראים את הגרסה של הערבים מהכפר עצמו, מקבלים מסקנות אחרות לגמרי".

במסגרת מחקרו על טאובר, הוא ערך מיפוי של תושבי הכפר ומקום מגוריהם המדויק. עם נתונים אלו הוא סייר במשך לא פחות מ-5 שנים ב-21 ארכיונים בחמש רשויות. "הייתי בארה"ב, אנגליה, הרשות הפלסטינית, ישראל וארכיון הצלב האדום בשוויץ. אספתי את החומר, זאת הייתה כמות אדירה. רציתי להגיע למידע על כל מי שמת וסיבת המוות. על ידי המיפוי, יכולתי להגיע לתיאור הקרב ושל כל אירוע ואירוע ביממה הזאת".

טאובר הגיע על ידי כך לכמות אדירה של עדויות תושבים שרובם לא פורסמו כלל במהלך השנים. "הערבים הללו סיפרו את מה שהיה כי הם התגוררו שם. מהכמות הגדולה, שחלקה השגתי מהרשות הפלסטינית, בניתי תמונה מלאה על תושבי המקום, על הבתים, על יושביהם".

כך הצליח הפרופסור לקבוע בוודאות כי מספר התושבים שנהרגו היה 101, בניגוד לטענות התעמולה הערבית שהפיצה כי נהרגו ב'טבח' 254 תושבים. "אני יודע בדיוק מי 101 התושבים שנהרגו ואני יודע גם כיצד הם מתו. כולם מדברים מילים ריקות כי לא יכלו לרדת לרזולוציות כאלו. אני ירדתי לרזולוציה של כל אדם שנהרג ולכן מי שקורא את הספר משוכנע כי המיתוס הזה שקרי לחלוטין".

מי שקורא את הספר ונצמד לתיאורים, יכול לדמיין היטב את שקרה, אך לפריבילגיה הזאת לא זכו ערביי ישראל בזמן המלחמה. "ערביי דיר יאסין תיארו תיאור מסוים, אבל המזכיר של הועד הערבי העליון הגיע למסקנה שבשביל לגרום למדינות ערב לבוא לעזור לערבים, יש לעורר תסיסה. וזה באמצעות הפצת בדיות".

בדיווחי עיתונות מאותה תקופה, מגדיר המזכיר העליון את המצב כ"קטסטרופה". "באמצעות התסיסה, הוא בעצם רצה למנוע קטסטרופה. ליצור נרטיב של טבח. אבל התוצאה מהתיאורים של תושבי דיר יאסין שהוא מספר, הערבים מתחילים לברוח. פשוט ברחו מאירוע שלא היה. הוא רצה למנוע קטסטרופה וגרם לאחת כזאת. בדעה זאת מחזיקים גם חוקרים ערבים. אלו טענות מאוד לא נעימות. הרשות הפלסטינית אומרת עד היום כי הישראלים גירשו את הערבים, אבל במידה רבה אפשר לומר שהם גירשו את עצמם בגלל שהפיצו שמועות על אירוע שלא קיים".

יצוין כי למרות ההד העצום, ארגון האצ"ל עמד מאחורי האירוע, העניק לו חשיבות ורק טען כי נהרגו תשעה אנשים ולא 11. ניתן לומר כי בנקודת הזמן ההיא, לא כולם ראו בעין יפה את האירוע. אחד ממנהיגי הלח"י, נתן ילין מור, אמר כי זה מזכיר לו את מה שעשו להוריו בשואה. "העניין הוא שגם הוא לא ידע מה היה כי הוא לא היה שם", מדגיש טאובר.

במקביל, הסוכנות היהודית שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה, שבו כתבה, בין היתר: "הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר יאסין שבוצעה על ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים". ב-13 באפריל דיווח "דבר": "קול המגן העברי פרסם אמש הודעה, המגנה במילים חריפות את השתוללוּת הזוועה בכפר הכבוש", וכן "מטעם הרבנות הראשית לארץ ישראל נמסרה אתמול הצהרה בגנוּת הפעולה האכזרית בדיר יאסין".

העילה: שליטה על כביש 1

לא תמיד נאבקו ערביי דיר יאסין במתיישבים היהודים. היחסים בין דיר יאסין ליהודים החלו ב-1906: הערבים מכרו את אדמות גבעת שאול ליהודים, בהן גם את רחוב כנפי נשרים. כאן מספר פרופסור טאובר אנקדוטה מעניינת שלא מפורסמת דיה. "רחוב כנפי נשרים היה הדרך שהובילה מגבעת שאול לדיר יאסין. במקור, רצו לסלול שם שדה תעופה ובאמת אחרי סילוקו של הכפר, עשו שם מסלול מנחת מטוסים. זאת הסיבה שרחוב כנפי נשרים הוא ישר כסרגל עד היום".

מספר שנים חלפו, והאדמות שנרכשו בגבעת שאול מידי ערביי דיר יאסין, היוו כר נרחב לחיזוק היחסים ביניהם. "הייתה תנופת בנייה נרחבת מאוד בגבעת שאול וקריית משה, מה שיצר מקור פרנסה לערבים מדיר יאסין שעברו לתעשיית הבנייה מהחקלאות". באותם זמנים, היחסים עם היהודים ידעו עליות ומורדות. "היו אפילו חברות בנייה משותפות עם יהודים. בזמנים הפחות טובים, הם תקפו את גבעת שאול. ב'מאורעות תרפ"ט' ועוד".

בשנת 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, המצב מדרדר בכל הארץ. מהומות פורצות חדשות לבקרים והמתיישבים היהודים בעיקר מתגוננים מפני פורעים ערביים. בתחילת שנת 1948, נעשה הסכם להסדיר את היחסים, אלא שדווקא אז, ערביי 'דיר יאסין' מתחמשים. "הפרט הכי מרתק כאן, הוא שלמרות שאמרו שדיר יאסין היה כפר שליו והערבים בו היו רגועים, התברר כי ערבים אלו התחמשו בנשק חדיש".

לרוע מזלם של הלוחמים היהודים, הנשק שנרכש במצרים ועבר דרך תלאות, הגיע דווקא חמישה ימים לפני ההתקפה על הכפר. "תושבי הכפר שלחו משלחת למצרים בכדי לקנות את הנשק, ולאחר שהכוחות המצרים גילו שקנו בשוק האפור, חברי המשלחת נעצרו וזמן רב שהו בכלא המצרי. לאחר תקופה, הם שוחררו והגיעו לכפר, חמישה ימים לפני ההתקפה".

ארגוני הלוחמים – האצ"ל והלח"י – לא ידעו שקיים בידי הערבים נשק חדיש ולא האמינו למכת האש שהם קיבלו. "היה לתושבים הערבים לא פחות מ-12 עמדות מבוצרות שחלשו על הכפר. את זה 'ההגנה' דווקא ידעה ולא טרחה להעביר לארגונים האחרים את המפה הזאת. הם הגיעו לכפר בלי שום מודיעין ראוי לשמו".

היסטוריונים מעסיקים את עצמם לא מעט בשאלה מדוע דווקא דיר יאסין שלכאורה, נחשב לכפר יחסית שקט. "יש שאומרים", מספר טאובר. "שקצין המבצעים של האצ"ל דחף את המבצע לדיר יאסין, בגלל שאבא של האיש נפצע בהתקפה של הכפר כמה שנים קודם לכן. בגלל זה הוא כביכול רצה לגמור את החשבון. אבל זו רק אגדה אורבנית".

הסיבה האמיתית לדברי טאובר, טמונה דווקא בחשיבה אסטרטגית מצד הלוחמים. "באותה תקופה התרחש 'מבצע נחשון' שמטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים, אשר הייתה מנותקת מאז פרוץ המלחמה, מה שהוביל למעין מצור על העיר. "ההגנה שהובילה את המבצע, בעצם רוצה לפתוח את הדרך לירושלים על ידי כיבוש הקסטל. הקרב על הקסטל היה מר, לוחמים רבים נפלו".

כאשר פרופסור טאובר מספר על קורות הקרב במורדות הקסטל, הוא מתקשה לפספס מעשייה משעשעת בדבר הניצחון היהודי במקום. "היו לא מעט לוחמים ערבים ונראה היה שהיהודים לא יצליחו לכבוש. אלא שאז, המנהיג שלהם נפל בקרב וכל הלוחמים הערבים הלכו להלוויה שהייתה בירושלים. בפרק הזמן שהלוחמים הערביים נעדרו, ההגנה כבשה סופית את הקסטל".

בכדי לאבטח את הציר, היה על הכוחות היהודים לכבוש את הכפרים הערביים שחלשו על הכביש מלמעלה, אחרת כיבוש הדרך היה לא אפקטיבי. "במסגרת זאת, נכבש הכפר 'דיר יאסין' מספר ימים לאחר כיבוש הקסטל", מסכם פרופסור טאובר.

בסיום הריאיון מבקש פרופסור טאובר להדגיש נקודה חשובה, שהיא בעצם מטרת כתיבת הספר. "התעמולה הערבית משתמשת בדיר יאסין עד היום", הוא אומר. מה שמחזק את טענותיהם, לכאורה, זוהי האסטרטגיה הישראלית שנמנעת עד היום מלפרסם תמונות מהקרב ההוא. התמונות היחידות של ההרוגים, נמצאות בארכיון צה"ל ואינן מותרות בפרסום. יש דיסאינפורמציה בנושא. התעמולה הערבית חיה מהסיפור הזה. בדיוק בשביל לנפץ את המיתוס השקרי, הוצאתי את הספר".

תגובה אחת
  1. כל ילד בגבעת שאול והר נוף יודע למה נושא רחוב 'כנפי נשרים' שם זה.
    לא גדלתי בשכונה הזו (אף שילדי גדלים בה) ובכל זאת ידעתי תמיד את הסיבה לשמו.
    "לא מפורסם דיו", עלק. שיאמר הכתב שהוא לא הכיר אותה.

השארת תגובה