אין לי מה לומר להן ולא נעים לי שהעיניים שלהן אומרות "תתחתני כבר"

להתפלל
להתפלל

שוב שנה חדשה, שוב מתאספות כל נשות הקהילה בבית הכנסת. כולן מכירות את כולן. כולנו גרות פלוס מינוס באותה סביבה. כולנו פוגשות זו את זו באירועים שקשורים אלינו או במכולת או סתם ברחוב לאורך השנה.

אני באופן טבעי מצטנעת. בחורה שמתחתנת בזמן ופוגשים אותה זו שמחה לה ושמחה להן. אצלי זה אחרת. אין לי מה לומר להן. ולא נעים לי שהעיניים שלהן אומרות "תתחתני כבר", אני פשוט בורחת ממפגשים אקראיים כאלו או אם הפתיעו אותי, מעמידה פנים אדישות משהו. אין לי עניין לטחון שוב קמח טחון.

לשכנים שלנו כהן נולדה נכדה נוספת, תארו לכם. חני שלמדה אתי בכתה היא אמא לחמישה. בעוד שנתיים היא חוגגת בר מצווה לבכור שלה. משפחת לוי עורכת שמחה גדולה כי השני מהתאומים בני ה-22 התארס, ואילו משפחת ישראל חיתנו לאחרונה בהפרש של חודשיים את מירי וציפי. הם השתגעו לגמרי כשעבר זמן ומירי הגיעה לגיל 24. ציפי רק בת 19.

השמחות משמחות. שמח שנמצאים במסלול ומתקדמים אתו. לא שהכל כל כך ורוד. הנה אצל חמינסקי נפטר ילד והצער עלה על גדותיו. אצל קרינסקי הלך לעולמו האבא, איך הם מסתדרים בלעדיו?

זה דרך העולם. יש מקימים משפחות ויש שמשפחותיהם נהרסות, יש לידות ויש פטירות, יש צער ויש שמחות. כל שנה בראש השנה אני עושה לי בראש איזשהו מאזן שנתי.

רק אני נשארת לבדי. לא נשואה. שום דבר לא קורה אצלי. שוב אפגוש את כולן. שוב יאחלו לי. שוב יגידו "אני מתפללת עליך" שוב ילחצו לי את היד קצת יותר מהרגיל ויאמרו בעיניים מצועפות (או יחשבו) "קיוויתי שהתפילות של שנה שעברה תעזורנה"

ברור שאני מאחלת לכולם הרבה שמחות והצלחה. ברור שהייתי רוצה בשבילם. אני תמיד מוסיפה תפילות בשביל אחרים, רק שבראש השנה קצת יותר קשה לי. כי בעזרת נשים כולן מכירות את כולן. אין לי לאן להימלט. גם העמדת פנים לא תעזור כאן. אני פשוט נפגשת אתן יומיים שלמים. אינני משוחחת אתן. הן זה בית הכנסת וזו תפילת כל התפילות. מי אינו חושש בראש השנה כשאנו ממליכים עלינו את הקב"ה?

אך האם חשבתם פעם שמבטים שננעצים בגב מורגשים? אני מכירה זאת מהכיתה שלי. תלמידותי החמודות בכתה א', מלאות אמון ורצון טוב נושאות את עיניהן אלי למעלה. ובזמן השיעור המבטים שלהן הולכים אחרי לאן שאני פונה.

המבטים האלו מחממים את ליבי ומעלים בי תחושת יעוד והודיה לה' על הזכות שהוא נתן לי לעצב את האישיות שלהן, אך כאן בזמן שאני משקיעה את ליבי ונשמתי בכוונת התפילות, כאן המבטים דוקרים אותי מכל צד.

ואני נושאת תפילה מעומק הלב, בשביל כל מי מהקהילה ובשביל עם ישראל שה' ישלח ישועות ונחמות לכולם, ומעל הכל בשביל עצמי שכעת חיה, ובשנה הבאה אבוא לבית הכנסת הזה עם כיסוי ראש.

האוכל לעמוד אז במבטים של כולן? מה דעתכן?

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים בנות הורים זוגות אישי קבוצתי והרצאות 026424049 [email protected]

השארת תגובה