דורשי עבודה, שונאי השחיתות וכאלו שסתם שמרו שלטים • אוסף של מפגינים

המחאה השבועית נגד היועץ המשפטי מאחדת שתי קבוצות שונות של מפגינים, אך היא לוקה בחסר מכמה סיבות • המחסור בגופים רשמיים חזקים, שאלת הצביעות וסוגיה עקרונית של חשיבות ביעור השחיתות

אלי ביתאן
אלי ביתאן

למחאה בכיכר גורן בפתח תקווה חברו שתי קבוצות קצה בפוליטיקה הישראלית, בעיקר ממחנה המרכז: אסכולת "רק לא ביבי", שרואה בהדחתו את חזות הכול, ומחנה הלוחמים בשחיתות שהתארגן בשולי המחאה החברתית ב-2011 וצבר תאוצה סביב המאבק במתווה הגז.

דוברי המחנה השני רואים במלחמה בשחיתות את המאבק היחיד הרלוונטי, או בלשונו של גיא רולניק, אחד מנביאי הקבוצה הרהוטים ביותר (לצד ירון זליכה ואלדד יניב), בישראל אין ויכוח בין ימין ושמאל – אלא בין המחוברים ללא-מחוברים. השפה הזו באה לידי ביטוי עז בקמפיין הספינים של מפלגת "ארץ חדשה" של אלדד יניב, עשתה סיבוב נוסף עם הסדרה הפופולרית "מגש הכסף", שירתה היטב את מתנגדי מתווה הגז, והפכה להיות הבסיס "האידיאולוגי" והאנושי להפגנות הללו.

על אף הסיסמאות נגד השחיתות ונגד היועץ המשפטי, להפגנות בפתח תקווה יש את אותו מנוע פנימי של המחאה החברתית – חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים. אחד חרד על עבודתו, נפשו של אחר נקעה משלטון הנצח של נתניהו, שלישי פגש את פניה המושחתות של מערכת המשפט והמשטרה ורביעי שומר את שלטי המחאה מ-2003.

הצד השווה של כולם הוא חוסר שביעות הרצון, וחוסר ההיצמדות לסיסמה אחת ומוסכמת – אותם אלמנטים שחזרו אף במחאה החברתית ב-2011. אלו אלמנטים חשובים שהופכים אותה לגדולה, משפיעה, ומסרסים את הביקורת נגדה מצד בעלי עניין וגורמי ימין.

למחאה חסרים שותפים פומביים המחזיקים בעמדות כוח, ומכאן חוסר היכולת שלה לייצר שינוי ספציפי. ההסתדרות, תנועות הסטודנטים ותנועות הנוער נעדרות, כמו גם מרכזי המפלגות (כפי שהמארגנים מציינים) המחזיקים בהשפעה על המחוקקים. נקודה נוספת, ולא פחות חשובה, היא הפרדוקס הטמון בפעולת המחאה: מלחמה בשחיתות תבקש לחזק את הפרקליטות והמשטרה, בעוד ההפגנות מכוונות נגד היועץ המשפטי והמערכת ומחלישות את מעמדם בציבור.

לשתי החסרונות הללו מצטרפת התדמית שנוצרה בבית המשפט כאילו תושבי העיר הם אלו שמתייצבים מול המפגינים. זה כמובן לא נכון, אך אחת המשימות החשובות ביותר של המפגינים צריכה להיות הגברת המודעות והקשר עם התושבים, אלו שבסופו של דבר משלמים את המחיר בעצמם. הסברה מוקדמות, פגישות פנים אל פנים ואפילו מבצע דפוק בדלת באחד מימי השבוע, יחד עם שיתוף פעולה עם פעילים חברתיים מקומיים ועם מאבקים של תושבי העיר – יכולים לעשות את ההבדל.

אך תמיד כשמחנה פוליטי אחד מניף את דגל המלחמה בשחיתות, צפה שאלת הצביעות: האם כשמנהיגי המחנה הזה עצמו, ולעיתים גם מנהיגי המחאה עצמה (כמו אהוד ברק ואלדד יניב), היו נגועים באותה השחיתות עצמה, גם כן דרשתם את התפטרותם? ואיתה אף השאלה העקרונית: האם בהינתן הישגים משמעותיים במאבק למיגור העוני, במאבק לביסוס שלטון שמייצג את העם וכולי וכולי – אפשר להניח למלחמה לביעור השחיתות?

השאלה האם אפשר וראוי "לוותר" או "לדחות" את המאבק בשחיתות לטובת הישגים במאבקים אחרים, היא שאלה שמחדדת את המגבלה של הפעיל הפוליטי הבודד מול מפלגה או מחנה – על אף הנוחות הערכית, לעיתים, של פעילות פוליטית עצמאית. זו לא שאלה שמיוחדת לשחיתות דווקא, אלא לכל ניסיון לשיתוף פעולה – עם תנועות דתיות שמפלות נשים, עם פוליטיקאים שקופת שרצים תלויה בעברם ועם ממשלה או שלטון לא לגיטימי, ואף רצחני. על היכולת של מפלגה לקבל הכרעות שהיחיד אינו רשאי לקבלן, ראוי להמליץ את מאמר חז"ל – "טומאה הותרה בציבור".

השארת תגובה