בפעם השלישית, המארח כבר סירב להבליג וסירב לארח את הזקן

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד, ה). לכאורה ישנו דבר תמוהה ומפליא מאוד בפרשתנו, בלעם הרשע מברך את ישראל ברכות נפלאות מאוד, מִי מָנָה עֲפַר יַֽעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (במדבר כג, י), הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (שם, כד), עד כדי כך שחכמי ישראל מצאו לנכון לקבוע את חלק מברכותיו בתפילה ויתירה מזו, בין הפסוקים הראשונים הפותחים את סידור התפילה בנוסח אשכנז ואשר מלמדים את ילדי ישראל בתלמודי תורה, הוא לא אחר מהפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", אותו אמר בלעם! אם נשאל אדם שלא יודע שיתבונן ויאמר לנו מי אמר פסוק זה, ודאי יאמר שה' יתברך או משה רבינו אמרו, אך במציאות פיו הטמא של בלעם הרע הוציא מילים אלו.

באים רבותינו במסכת סנהדרין (דף ק"ה עמוד ב') ומגלים לנו אתה סוד, מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו עליהם לקללם, כל כוונתו ומגמתו של בלעם היה לקלל את ישראל, אך ה' יתברך שׂם חכה בפיו ומנע זאת ממנו, וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם (במדבר כג, ה). וְלֹֽא אָבָה ה' אֱלֹקֵיך לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּֽהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֵיך לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה (דברים כג, ו). בלעם ביקש לומר שלא יהיו לעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות ובמקום זה יצא מפיו ברכה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (וכן הלאה מפרטת שם הגמרא באריכות).

ויתירה מכך אומרים רבותינו שאכן כל ברכותיו של בלעם הרשע הפכו לקללה, חוץ משני דברים שאמר, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות – מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

***

בלעם ביקש לעקור את בתי הכנסיות ובתי המדרשות מעם ישראל, אך את זה ה' יתברך לא נתן בידו, כיון שזה יסוד הקיום וההצלחה של עם ישראל, את קול התורה והתפילה המהדהד בתלמודי התורה בישיבות ובבתי כנסיות, הקב"ה לא נתן לבלעם להפסיק, מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו (יומא כח ע"ב).

ידוע שבאחת הפעמים התכנסו אומות העולם וחשבו כיצד אפשר לגדע ולהכרית חלילה את האומה היהודית. לבסוף העלו את נשמת בלעם הרשע באמצעות כישוף ושאלו אותו. השיב בלעם הרשע ואמר, צאו וראו בבתי כנסת ובתי מדרשות שלהם אם קולם מצפצף עדיין בתורה ובתפילה אין אתם יכולים עליהם, שכבר הקדימם אביהם הזקן – יצחק אבינו ואמר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב), כשהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשיו (בראשית רבה סה, כ), בזמן שישראל עוסקים בתורה ובמצוות אין שום אומה ולשון יכולה עליהם (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצ"א). בלעם הרשע היה בעולם האמת והוכרח לומר אך ורק את האמת, שבתי הכנסיות ובתי המדרשות הם היסוד והקיום לכלל האומה היהודית, ולכן מוכרחים אנחנו לחזקם בכל עת.

לכן בפסוק זה פותחים הילדים הקטנים את התפילה בתלמודי התורה, מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, לחזק את רוחנו ולהחדיר בתוכנו, שאת קול התורה והתפילה, לא יוכלו לקחת אומות העולם מאיתנו, והוא זה שמגן מציל ושומר עלינו.

***

שירת התורה והמצוות

באחד מנדודיו של אדוננו הצדיק רבינו חיים בן עטר זיע"א, שקרבים אנו ליום הילולתו (ט"ו תמוז), הגיע לעיירה קטנה וחיפש בית שגרים בו יהודים כדי להתאכסן בו. משמים הובילוהו לבית משפחה פשוטה, שהיו מצטיינים בהכנסת אורחים. משנכנס, ראה רבנו כי על כל בני הבית שורה קדושה מיוחדת, השראת שכינה, וזאת למרות שמכותלי הבית היה ניכר שדרים בו בדלות ובהסתפקות במועט.

התפלא רבנו וניסה לדלות מפי בעל הבית ובני ביתו את הסיבה לכך, אולי הם מהדרים בקיום המצוות בצורה מיוחדת, או שמא ניסיון גדול בא לידם ועמדו בו בגבורה, עד שהסכים בעל הבית וסיפר את אשר ארע בביתו:

ביתם היה בכל עת פתוח לרווחה לכל החפץ לבוא ולהתארח, ובין הבאים היה אדם זקן שמפעם לפעם היה מופיע ומתארח בביתם, נוהג בהם כבוד ואף מעניק מתנות לכל בני המשפחה. "אנו היינו רגילים לברך ברכת המזון יחד עם כל הבנים והבנות בשמחה ובקול רעש גדול", מספר בעל הבית, אך באחת הפעמים פנה הזקן ואמר לנו: "רואה אני שמקפידים אתם לברך ברכת המזון בקול רם, וחושבני שאינכם עושים כהוגן, הקב"ה שומע גם כשמברכים בלחש". קיבלנו את דבריו ומכאן ואילך הפסקנו לברך ברכת המזון בקול רם (יעוי' בשו"ע סימן קפ"ה ס"ג ובמשנ"ב שם סק"ג דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה, וע"ע בבא"ח פרשת חקת סעיף ז' שיש אומרים שאם לא השמיע לאוזניו את ברכת המזון לא יצא ידי חובה, אך לעניין הלכה נוקטים שיצא ידי חובה בדיעבד, וכפי שהאריך בזה מרן זצוק"ל בהליכות עולם ח"ב עמוד ס').

לאחר זמן מה הופיע שוב הזקן. בליל שבת קודש כששבו מבית הכנסת והחלו לשיר 'שלום עליכם' בקול רם, גער בהם והזכיר שהקב"ה אינו זקוק שיצעקו. המלאכים שמלווים את האדם ביום שבת קודש נמצאים בתוך הבית ולא בחוץ ולכן אין צורך לצעוק. אף הפעם שמעו בקולו וקיבלו את דבריו.

בפעם הבאה היה זה בערב פסח, אך הפעם התנה בפני בעל הבית ואמר, כי מוכן הוא לבוא ולהתארח בביתם אך ורק אם יאמרו את ההגדה בשקט ולא בצעקות.

הפעם התקשה בעל הבית להסכים, הוא ידע שאשתו הצדקת מחכה ללילה הזה זמן רב וטורחת חודש שלם בניקיונות הבית כדי להגיע ללילה שאומרים בו כל בני הבית את ההגדה יחד בקול רם ובשמחה.

ניגש בעל הבית לאשתו הצדקת והתייעץ עמה, השיבה לו אשתו: "שתקתי כשהוא עקר את 'ברכת המזון' מפיהם של ילדנו. מחלתי כשהשתיק את זימרת 'שלום עליכם' ממעוננו. אך את הלילה הקדוש הזה שבו נוטעים את האמונה לכל השנה כולה אינני מוכנה לאבד".

משסיים האיש לספר את סיפורו, קרא אור החיים הקדוש בהתרגשות ואמר: עתה ידעתי מפני מה זכיתם שקדושה תחפוף על ביתכם. עשיתם כל כך נחת רוח לבורא עולם כשברכתם את ברכת המזון ואמרתם את 'שלום עליכם' בקול רם ובשמחה, והיה זה היצר הרע בכבודו ובעצמו שהתחפש לאותו זקן וביקש לעקור את ההנהגות התמימות והנפלאות מביתכם, בזכות אשתך הצדקת הצלחתם לעמוד בניסיון וגרמתם לשכינה שתשרה בביתכם. יהי רצון שזכות הצדיק תגן בעדנו ונזכה לראות בישועה השלימה במהרה, אמן.

השארת תגובה