חיה פולק, המתגוררת בעיר רחובות, נשואה לאריאל ואמא מאושרת, עובדת עם נוער שצריך מענה שאין במסגרות החינוכיות ובהמון מקרים גם לא בבית בו הם גדלים. מה שמפליא בסיפור שלה זה איך היא הגיעה לעיסוק זה. החיים קבעו לה מסלול מסוים והיא ניצחה אותם. כשחיה היתה בגיל ארבע אמה נפצעה קשה בפיגוע בירושלים ואושפזה לתקופה ארוכה מאד ללא יכולת לתפקד. את חיה העבירו למשפחת אומנה, ולעוד משפחה ולעוד משפחה. כולן כמובן משפחות חרדיות, כי משם היא הגיעה.
אך כילדה לא הצליחה חיה להסתדר עם הסביבה החדשה שלה ופשוט עברה מבית לבית מבלי שאף אחד בדק לעומק היכן הבעיה, אם יש. בשלב מסוים, בגיל מתקדם יותר היא נפלטה אל הרחוב ללא שום דמות אחראית המכוונת אותה. "אני נלחמת על החיים שלי, זו מה שמגדיר אותי", היא מספרת ומבהירה חד משמעית, "אין מצב שלא יכול להיות יותר טוב. לא יקרה מצב שאני אומרת 'אוקי, זה כבר אבוד', זה לא נכון! כי תמיד אפשר לנצח".
לבד בעולם
"ישנתי המון ברחובות", היא מציינת ונזכרת, "אף פעם לא ידעתי אם יהיה אוכל, לא הייתי בטוחה מי נכון לי, מי אמיתי ומי יפגע בי? אמא עברה דברים מאד קשים, וכבר בגיל 6 נחשפתי לפרפור שלה, היא איבדה את ההכרה מול עיניי ובאותו רגע שזה קרה, עשיתי הסכם עם אלוקים, כי תמיד אמרו לי שהוא יכול לעשות הכל, אז אמרתי לו: "אם אתה יכול לעשות הכל, אז תעיר אותה". היינו רק אני והיא בעולם הזה. אין לי אבא, אין לי אחים ואחיות.
והוא לא העיר אותה.
אז אמרתי לבורא עולם: "אתן לך 2 פרקי תהילים, ואז תעיר אותה, ואם אתה לא מעיר אותה אני לא מדברת איתך יותר!".
והוא לא העיר אותה, היא נכנסה לקומה לעוד שנה.
באותה תקופה, חיפשתי אקשן ולמזלי החלטתי להתנדב בכוחות ההצלה, למדתי שם כל מה שצריך, והם היו בשבילי כמו משפחה, דאגו לי מאד ושמרו עליי, והיום אני יכולה לומר שזה מה שהציל אותי מהרחוב. משם המשכתי לצבא, ובגיל 20 כשעבדתי בביטחון, הייתי בסיטואציה שבה ראיתי את כל חיי מול עיניי ואמרתי לעצמי 'אם יקרה לי פה משהו, באמצע שום מקום, למי יודיעו? אין למי להודיע!'
אני לבד!!!
ואז עצרתי ואמרתי, אני חייבת לדבר עם השם, למרות שהבטחתי שאני לא!
נשברתי!
ופניתי אליו בתחינה ממש: "בורא עולם דבר איתי"
כיום אני יכולה לומר שאם כל אחד יעצור רגע ויביט אחורה הוא יראה שהקב"ה מדבר איתו בכל דקה ודקה.
לאחר תקופת מה הכרתי את בעלי והחלטנו להתחתן".
מזל טוב, ואז מה?
"לאחר שנישאנו, המשכתי עם החיים שהכרתי מאז שלא היה לי בית, את כל מה שספגתי בחינוך החרדי עוד זכרתי אבל לא זו היתה הדרך בה חייתי. עד שיום אחד הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי ואני צריכה להפריד את היהדות, מאנשים יהודים שעשו לי לא טוב. קמתי בוקר אחד והחלטתי שהמשפחה שלי לא תעבור את מה שאני עברתי ושבתי למקורות שעליהם גדלתי וכמובן בעלי בעקבותיי. חזרנו בתשובה וכיום אנחנו חסידי חב"ד מאושרים. אני חייבת לציין שאני נינה דור שמיני של החיד"א, ובכל התקופה הקשה שעברתי את תלאות חיי, הרגשתי באיזה שהוא אופן שהוא שמר עליי מלמעלה והוציא אותי ממקומות קשים ובעיתיים בתקופה שהייתי ברחובות".
עם כל הניסיון הזה, מה עשית?
"הניסיון חיים שלי גרם לי להבין הרבה יותר טוב נוער במצוקה שלא מבינים אותו. ולכן כיום, אני מעבירה הרצאות למורים ולמורות ולאנשי חינוך בנוגע לתקשורת נכונה עם בני נוער. איך להבין אותם וכד'. כי כשיש תקשורת בריאה וראיה טובה על השני אין דבר שאי אפשר לפתור. אני לא מאמינה שדברים אבודים. דווקא בכל המסע הזה שאני עוברת עם כל מיני בנות שאני עוזרת להן, אני רואה כמה זה נכון. כי כבר בגיל מאד צעיר (13) הכרתי את הרחוב מאוד מקרוב, לא ידעתי היכן אשן כל לילה, הייתי תלויה באחרים ולא אהבתי את זה. מבחינתי כולם חיפשו את טובתם האישית בלבד. לא סמכתי על המבוגרים אבל כן ידעתי שיכול להיות יותר טוב, שיהיה יותר טוב! הרי, נזרקתי מהמסגרת החינוכית, כי לא התאמתי לכללים, אבל אף אחד לא בדק מה באמת קורה פה. עברתי ממשפחות אומנה אחת אחרי השנייה ואף אחד לא בדק למה אני לא מסתדרת במשפחות הללו פשוט העבירו בכדי לפתור בעיה זמנית ולא חיפשו לפתור את השורש של הבעיה".
מה בעצם את מעבירה לאנשי החינוך?
"כשאני מרצה בבתי ספר, בחוגים פרטיים, בסמינרים ובשאר מוסדות חינוך, ההרצאות שלי משולבות בסיפור חיי ובטיפים שלמדתי על בשרי ובעז"ה אני נותנת עצות שמושיות ומעשיות לחיי היום יום. אני גם מלווה בנות ונותנת להן מעטפת, אם זה למצוא את המוסד המתאים, אם זה ללוות אותן בטיפולים רגשיים, ולגשר ביניהן ובין הוריהן.
אני מעבירה את החוויות שעברתי עם המסקנות הנכונות והמדויקות למצבים בהם אנו נתקלים מול בני נוער. כמו מה שלדעתי הכי חשוב ואני חוזרת ואומרת את זה בכל הרצאה: קבלו את השוני!! מותר להיות שונה. וברגע שנבין שלנוער יש אופי משלו, ונזכור שהוא עדיין ילד קטן בעריסה שמחפש את אותה אהבה, אותו חום ואותו חיבור. ההבדל הוא שעכשיו יש לנו עם מי לתקשר, עכשיו אפשר לשבת איתו, לאכול משו ולשוחח בגובה העיניים. וברגע שנדבר ונהיה פתוחים הפתרונות פתאום יעלו מאליהם. אבל מה שקורה בפועל, בגלל שהוא בוגר אנחנו מתנתקים מהאימהות שלנו ומסתכלים עליו כיריב".
חיה, פיתחה שיטה חדשה לתקשורת עם נוער שאומרת: "אפשר לפתור הכל בתקשורת!!", "היה מקרה אחד בו פנתה אליי אמא תוך כדי ההרצאה ואמרה שאין היום שליטה על הנוער, וזה דבר שאני שומעת מהרבה מאד הורים ואני חוזרת לאותה נקודה, וכך גם עניתי לה, "טוב מאד שאין לנו שליטה על הנוער, אנחנו צריכים לחיות עם הנוער, להבין אותו, להכיל אותו – לא לשלוט עליו!! ולא לשכוח שגם אנחנו היינו נוער. נוער – זה ילד קטן עם המון רצון לשייכות ולאהבה. רצון לחיבוק בלי שום קשר למעשים שלו, זה מה שהוא רוצה.
אני מסתכלת על שליטה – כאילוף, זה לא חינוך! איך הם ידעו להבדיל בין טוב לרע אם הם עושים דברים מבלי להבין ולעיתים בעל כורחם?
נורות אדומות: איך מורה או אמא יכולה לזהות קושי רגשי אצל הנער/ה?
"קודם כל, צריך לדעת שזה יכול לקרות בכל משפחה וזה לא משנה מאיזה מעמד היא. הנורות האדומות שצריך לשים לב אליהן הם: אגרסיות, שינה מרובה, התפרצויות, רצון יתר לתשומת לב, טיקים בידיים וברגליים, הסתגרות יתר, שמירה על חשאיות עצמית ופרטיות יתר, חוסר שיתופיות או שיתופיות יתר ושינו פיזי (הרזיה/השמנה), שינוי בהרגלי אכילה ועוד.
אם אכפת לכם מהתלמידים שלכם או מהילדים שלכם ואתם רוצים לשפר את התקשורת שלכם עם הנוער ולהוריד הרבה קשיים ולפתור אותם בדרך נעימה ורגישה ולא בצורה של מסע כבד ושם באמת לחולל שינוי בנוער אז אני ממליצה לכם ליצור קשר עם חיה, התוצאות לא יאחרו לבוא.
ליצירת קשר עם חיה: h.ariel770@gmail.com / 052-4079921