הגרי"ז פסק: "עדיף לעשות חסד מאשר לחבר ספרים"

רבי ראובן אלבז ראש מוסדות "אור החיים" וחבר מועצת חכמי התורה במאמר הכנה לשבת על הרגשת הזולת וערכים יהודיים לצד דברי הגות ומוסר השזורים בסיפורי צדיקים

הגרר אלבז
הגרר אלבז

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (ויקרא כה, ב-ג). טעם מצוות השמיטה הוא כדי שהאדם ירגיש את נפש העני, אפילו אם הוא עשיר גדול בעל שדות ומטעים, אסור לו לקחת כמות גדולה של פירות לביתו, אלא מעט וכדרך שלוקחים העניים מההפקר, ומצד שני העניים יכולים להיכנס לשדותיו ולקחת מפירותיו ואינו יכול למנוע בידם, כיון שהפירות הפקר.

בעבר גם לא היה יכול לקנות פירות כרגילותו (וכיום שמייבאים פירות מחו"ל יכול לקנות, ואין בזה סחורה בפירות שביעית), אלא צריך לקחת משדות אחרים כמו העניים, וכל זאת כדי שירגיש את נפש העני, וכך בשנות הרווחה וההצלחה יפריש מכספו וייתן לעניים הנצרכים (יעוי' בחפץ חיים החדש על התורה).

הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, כיהן כראש ישיבת בריסק בירושלים. בנו של הגרי"ז, רבי משה דוד שליט"א (המכהן כיום כראש ישיבת בריסק), סיפר שפעם קרא לו אביו ואמר לו שייקח סכום כסף וייתן לעני פלוני שנמצא במצוקה, והוסיף ואמר שחשוב מאוד לעשות את הצדקה הזו עכשיו, הבן היה באמצע פיענוח סוגיה קשה בגמרא, ולכן שאל את אביו אם הדבר דחוף או שיכול להידחות כמה שעות עד שיסיים את הסוגיה הקשה.

השיב לו אביו בסיפור על הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, בעל שו"ת אחיעזר, עליו מספרים שיכול היה לכתוב שני מכתבים בשתי ידיו בו זמנית בשני מקצועות שונים בתורה, כמו כן יכול היה לכתוב מכתב ובו זמנית להאזין לאנשים המדברים עמו.

כשהחפץ חיים סיים לכתוב את ספרו על שמירת הלשון רצה לקבל הסכמה מרבי חיים עוזר שהיה אז גדול הדור, קרא הרב את הספר וראה שיש שם הלכות שבתחילה נראה שקשה ליישמם ושעד אותה העת לא קם תלמיד חכם שיחבר ויסכם הלכות אלו, קרא הרב לשניים מתלמידיו הבכירים והורה להם שינסו את החפץ חיים וידברו עמו על דא ועל הא, ויראו אם אכן הוא מצליח לשמור את לשונו, וכך היה, במשך מספר שעות ניסו שני התלמידים לדובב את החפץ חיים לומר מילה רעה או ביקורת כלפי הזולת, אך החפץ חיים לא אמר מאומה ושמר את לשונו בכל ומכל. כשראה רבי חיים עוזר שהחפץ חיים נאה דורש ונאה מקיים, כתב לו הסכמה.

על כל פנים, סיפר הגרי"ז לבנו, כשרבי חיים עוזר סיים לחבר את ספר אחיעזר, הוא הלך לקבל הסכמה מאחד מגדולי הדור דאז, רבי אליהו חיים מייזל מלודז' זצוק"ל, הרב התפעל רבות מהספר, וכתב הסכמה נלהבת, לפני שנפרד ממנו רבי חיים עוזר לשלום, שאל בדרך חיבה, "מתי נזכה בעזרת ה' לראות את חידושיו של כבודו כתובים על ספר?"

אמר לו הרב, אם הנך רוצה לראות את הספרים שלי, אתה מוזמן לבוא איתי, הכניסו הרב לאחד מחדרי ביתו בו היו מונחים ערימות של דפים בהם רשומים כל ההלוואות שהלווה והתחייבויות שהתחייב עבור יתומים ואלמנות, "אלו הספרים שלי", השיב הרב, "השקעתי אותם בגמילות חסדים!"

מאז אותה פגישה, הרבה גם רבי חיים עוזר חסדים מאוד מאוד, וכשהיו באים אליו תלמידי חכמים כדי לקבל הסכמות לספריהם, היה מדרבן אותם ומראה להם גם פתקים שבהם רשם את הסכומים שהתחייב לטובת אלמנות ויתומים.

סיים הגרי"ז לבנו ואמר דבר עמוק מאוד, "דע לך בני, כשמגיע לפני האדם מעשה חסד והוא מיד סוגר את הספר והולך לעשותו, אזי גם כשהספר סגור נחשב כאילו הוא פתוח. אך אם הוא ממשיך לפתוח את הספר ולא הולך לקיים את מעשה החסד שהוטל עליו, אזי גם כשהספר פתוח זה נחשב כאילו הוא סגור, הלימוד שלו לא לימוד".

וזאת מפני שתורתנו הקדושה מדריכה את האדם לחוש תמיד בצער השני ולעזור לו, תוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה (משלי לא, כו), תורה שיש עמה חסד (יעוי' בסוכה מט ע"ב(, כשמגיע לפני האדם מצווה שעל פי גדרי ההלכה מחויב הוא להפסיק מלימודו ולקיימה (וכגון שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים), מוכרח הוא לסגור את הספר ולהזדרז לקיימה, וכדברי דוד המלך ע"ה חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ (תהילים קיט, ס), מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה (מכילתא בא פרשה ט סימן סג), ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (אבות פ"ב מ"ד).

בניו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל סיפרו בהספדים עליו שהוא לא היה מדרבן אותם בדברי מוסר שיהיו גדולי הדור או צדיקים גדולים, אלא כל דברי המוסר שלו סבבו סביב המחויבות להרגיש את נפש הזולת, והיה אומר שאדם שלא מרגיש את נפש הזולת, הוא לא אדם, אלא כמו בהמה. ואולי אפילו פחות מכך.

ונסיים במעשה מפורסם בחזו"א שלעת זקנתו הוצרך לרפואתו לטייל בכל יום מספר דקות ולנשום אוויר צח, תוך כדי הליכתו היה חוזר ומשנן דברי תורה, והנה באחד הימים באמצע הליכתו נעצר והחל ללכת לאט, תלמידו שליווהו חשש שהרב אינו חש בטוב, אך החזו"א השיב לו שהטעם הוא מפני שלפניהם הלך יהודי עם קביים ולא רצה החזו"א לגרום לו צער כל דהו בכך שיראה אותם הולכים מהר, והוא אינו יכול לעשות זאת. כך הרגישו גדולי ישראל את הזולת. כזה ראה וקדש (ראש השנה כ ע"א).

יהי רצון שנזכה לתקן ולהשלים את עצמנו במידות אציליות ונעלות, ובכך נכין את עצמנו לקראת קבלת התורה הקדושה בחג השבועות ונראה בקרוב בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.

השארת תגובה