ימי ספירת העומר הם ימי המבחן שלא להיות כפוי טובה

שטרן
שטרן

 

חודש אייר כולל את רוב ימי ספירת העומר ובתור שכזה מקבל הוא בתכונתו את מה שמאפיין אותם. בקשר לכך המדרש (בפרשת אמור) מביא ודורש את הפסוק בספר ירמיהו (ה', כ"ד) שכך נאמר בו: "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלוהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעיתו שבועות חוקות קציר ישמור לנו", ומפרש שמדובר על אותם שבע שבועות שבין פסח לעצרת שהם שבועות שצריכים שמירה מרוחות רעות ומטללים רעים.

אין זאת אלא מפני שבאמת לאורך כל הדורות נוכחים אנו לדעת שהימים האלה הם ימי מבחן וזו המשמעות של מצוות ספירת העומר שמלווה אותנו בימים אלה בין פסח, זמן יציאת מצרים – חג האמונה, ובין עצרת – חג מתן תורה.

בימים אלה בא לידי ביטוי העניין שאין אנו סומכים על מערכת ערכים ערטילאית, וכי השמירה היחידה מפני מעידה היא ביראת שמים שיש בה תורה ומצוות מעשיות הנוגעות לכל תחומי החיים. שיש בהן מחויבות של הפרט ושל הכלל, בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין אדם לארצו ולמדינתו.

בהתבוננות נמצא שהמבחן הזה קשור תמיד לכוח עמידתנו ויכולת אחיזתנו בארץ ישראל. כך אנו מוצאים כבר בזמן הכניסה הראשונה לארץ בימי יהושע בן נון בימים שהיו ממחרת הפסח כמפורש בספר יהושע (ה', י"א-ט"ו) שבזמן ההתארגנות לקראת מלחמת המצווה על כיבוש הארץ הופיע פתאום שר צבא ה' ועמו דברים קשים. הגמרא במסכת עירובין (ס"ג) מבארת שהייתה בהופעה זו נזיפה על ביטול תורה מעבר למה שנדרש בשביל המלחמה עצמה, והרי זה בא ללמד עד כמה חשובה שמירת המסגרת של תלמוד תורה אפילו בשעת חירום כשעת מלחמת מצווה.

לאחר שנים בימי מרד בר כוכבא הייתה שוב תקופה של מבחן והפעם בעניינים שהין אדם לחברו. התקופה היא תקופת התנאים גדולי עולם מייסדי המשנה, והמוסרים הגדולים של התורה שבעל פה לאחר התקופה הראשונה של משה, יהושע, זקנים ונביאים. שהאחרון שבהם מסיים את נבואתו בקריאה המשמעותית כל כך, באומרו: "זכרו תורת משה עבדי", וזהו אם כן התפקיד המיועד לגדולי התנאים, להעביר את התורה אל העם למען יוכלו לחיות על פיה, ובגלל המשברים הקשים הוצרכו אפילו להתחיל להעלות את הדברים על הכתב. הם העבירו את עיקרי התורה והלכותיה, וצרפו להם את ההדרכות המוסריות הנלוות, אותן הם ריכזו במסכת אבות שאנו קוראים בשבתות שבין פסח לעצרת ולומדים ממנה דברים הרבה.

עם זאת, דווקא בתקופה זו היה גם שבר גדול בכישלון מרד בר כוכבא, ובמותם של תלמידי רבי עקיבא, ואף על פי שאין לנו פירוט מדויק על מה שהיה, ניתן להבין מבין השיטין שהכוונה לריבוי מחלוקות וחוסר יכולת להגיע להסכמה.

אכן צריך לציין שהאחדות חשובה בארץ ישראל ולא בגלות, שם טוב לנו עם הפיזור, אבל כאן האחדות נחוצה כאוויר לנשימה, והמאמר של הלל "אל תפרוש מן הציבור" מקבל את המשמעות המלאה. ומשנכשלו בדבר חשוב זה לא היו יכולים כבר לעמוד במלחמה בארץ ישראל והתוצאה הייתה חורבן גמור.

אכן כמעט והיה ייאוש מוחלט שנמנע רק על ידי האמונה שקיבלה את ביסוסה מן האור שנצנץ בפנימיות, בתורתו של רשב"י, והיא שעמדה לאבותינו לשמור על ייחודם גם לאורך שנות הגלות החשוכה.

גלות זו הגיעה לשיאה בשואה האיומה אותה זכרנו והזכרנו בימים אלה, ואולם כאילו באורח פלא מתוכה זכינו לשיבת ציון בפעם השלישית, כשהימים המציינים אותה חלים דווקא בימי ספירת העומר בהם אנו מקיימים מנהגי אבלות על החורבן ההוא. מן הדין איפוא, שכשם שאנו יודעים להתאבל, כך צריכים אנו לדעת לשמוח ולהודות ולהלל להשי"ת שהביאנו עד הלום, ושלא ניתפש ח"ו עם שום רבב של כפיות טובה, הגם שברור שצריכים לעשות כאן במדינתנו הרבה תיקונים, ואולם בשביל זה אנו פה.

השארת תגובה