"אולי תעצרו רגע"? • שרה פכטר וילדי הסנדוויץ' שלה

אפרוחים
אפרוחים

ניסיתם פעם לאכול פרוסת לחם ללא הממרח האהוב עליכם? אין ספק שבלי הממרח הסנדוויץ' מאבד מטעמו. לא היינו מוותרים על הממרח, כי הוא זה שנותן את הטעם.

לעתים נדמה, כי ילדי הממרח עומדים בתווך. מצד אחד הם לא יכולים לענוד על ראשם את כתר הבכור, ומאידך הם גם לא הילד הקטן המתוק והמפונק. הם עומדים שם ממש באמצע ולא תמיד יודעים את תפקידם.

המושג 'ילד הסנדוויץ' נולד בביתנו עם הולדת הבן השישי, אליו הצטרפה בחדווה לתפקיד ילדת הסנדוויץ' שנולדה אחריו. מעליו קבוצה של שלושה שבנים אליהם אינו יכול להשתייך, בגלל פער הגילאים, הם הגדולים, ואחריהם נולדו הבנות. שתי הבנות קרובות אליו בגיל, ואחריו נולדה בת, ושניהם ביחד כרתו את ברית הממרחים.
כמה פעמים ניצבתי מול דמעותיו הרותחות: "זה לא פייר, אבא לקח את הבנים לטיול ואותי לא!" (ולפני שאתם פוצחים בסדרת רחמים, אל דאגה, אבא לקח אותו יומיים קודם לטיול עם חבר בגילו, פרט שולי זה נשתכח ממנו).

ואביבה, גם היא נקרעת בין הרצון של ילדה בת תשע להידמות לאחיותיה שבגיל העשרה לבין היותה קרובה לשכבה הצעירה יותר של אחיותיה. "למה היא יכולה לקנות נעליים כאלה?" היא שולחת מבט של "כמה אני מסכנה" לעבר נעלי העקב של בת החמש עשרה (אולי כי את בת תשע?), והיא מתעקשת לעקוב אחר זכויותיהן של אחיותיה הבוגרות ולהגיש לי פעם בשבוע רשימה ארוכה של: תראי, איך אני מקופחת.

ומול זוג המקופחים שמקפידים לנופף בשטר האשמה, אני מוצאת את עצמי מנסה לכבות שרפות.

רק לפני שבוע, בסיום יום ארוך של עבודה בבית ובחוץ, הייתי כל כך עייפה, אך נאלצתי לנער את עצמי בשעה עשר בלילה, כששמעתי קול בכי קורע לב.
"אביבה, מה קרה?" נזעקתי.

"מחר אנחנו נוסעות לבריכה, ורציתי מאוד משקפי ים ואין לי. אפילו ליעל יש ולכל החברות שלי יש".

הגוף בקושי זז, העיניים נעצמו, חיכיתי כבר להיכנס למקלחת וללכת לישון, אבל לא עמדתי בפרץ הדמעות שלה. "טוב, בואי נלך למרכז המסחרי, אולי נמצא שם חנות פתוחה".

עדיין קשה לי להאמין שהצלחתי להגיע לחנות שעדיין הייתה פתוחה ולרכוש לה את משקפי הים המיוחלים. בדרך התעניינתי מאוד בקייטנה ובהכנות לברכה. היא הייתה מאושרת, גם כי קיבלה חטיף על הדרך. אבל…

בבוקר, לגודל התדהמה, היא התחילה לבכות על משהו אחר. "למה אני לוקחת את השפופרת של קרם ההגנה הישן? אני רוצה חדש!" שוכחת לגמרי את המאמצים שנעשו עבורה רק לילה קודם.

ערב אחד החלטנו בעלי ואני לפנק רק את ילדי הסנדוויץ' ולקחנו אותם לקבר רחל לתפילה מכל הלב, פטפטנו אתם בעליזות ולקינוח טיילנו אתם בטיילת מרשימה סמוכה. אבל לאורך כל הדרך, מהרגע שיצאנו מהבית, הם התחילו עם רשימת הקיפוח הסדרתית.

"אולי תעצרו רגע ותתחילו לספר לי על הדברים הנפלאים שכן קרו לכם היום, השבוע, השנה?" ניסיתי.

עליי להודות, שלפעמים זה מתסכל, ואני מרגישה חסרת אונים, וכמו הורים רבים גם אני חיפשתי עצה ותושייה. "לא צריך לרחם עליהם, להבין אותם או לדברר אותם, להיפך, צריך להבין שהם מפיקים את מרב התועלת וההנאה מהמעמד שלהם", אמרה לי פסיכולוגית שאתה נועצתי. "מעליהם אחים גדולים ובעלי ניסיון, שיכולים לתרום להם ידע וסיוע בשלל תחומים שבהם התנסו, להנחותם כיצד לפעול ומה לעשות, ומתחתיהם אחים- אחיות קטנים, שאתם הם יכולים לשחק, לקחת לטייל, ליהנות, לפתח אחריות וגם לקבל בתגובה את האהדה השמורה 'לאח הגדול שלי'. הם בעצם בני מזל, עם קצת סוויץ' בראש הם יכולים ליהנות מכל העולמות".

סנדוויץ' נ.ב.
אחרי השיחה עם הפסיכולוגית התחלנו בעבודה משפחתית, והלא ייאמן קרה. כבר אחרי שבועות ספורים התחלנו לראות תוצאות פחות בכייניות. מה עשינו?

מצאנו לילדי הסנדוויץ' שלנו תחביב ייחודי בשבילם. אם הגדולה לומדת נגינה ואחותה מפליאה לרקוד, מסתבר שילדת הסנדוויץ' מפליאה דווקא לצייר! ילד הסנדוויץ' מצא לו משבצת חדשה בחוג לנגרות, והוא גם מונה ל'שר החוץ' הממונה על הקניות.

כשכולם מחמיאים לאביבה שהיא "דומה לשירה", אני ממהרת לומר "שהיא דומה לעצמה והיא מקסימה!"

הפסקנו להשוות. הכלל נכון אצל כל ילד וילד במשפחה, אך רגיש במיוחד אצל ילדי הסנדוויץ". תמיד שואלים אותם במוסדות החינוך: "אתה אח של דודו?" אז זהו, שהוא רוצה להיות נועם בכבודו ובעצמו, מה שהוא באמת, ולא רק ה"אח של". את זה הוא שומע גם באמירות ניטרליות. הבה לא נספק לו גם אמירות שיפוטיות ולא נשווה התנהגויות ואופי.

ככל שאנו כהורים מקפידים להחמיא, הצפנו את הילדים במחמאות רבות יותר, על כל הדברים הנכונים שעשו, ופירטנו אותם. המשכנו להקפיד לערוך לפחות פעם בשבוע, במיוחד עם ילדי הסנדוויץ', פעילות קטנה; יציאה לקניות, לסידורים ועוד.
אז קדימה, הגיע הזמן למחות את דמעות הקיפוח.

ואתם יודעים מה, לי יש יותר על מה לקטר, גם אני יכולה להרגיש כמו… כמו… כמו אימא סנדוויץ'!
הלו, למי מגישים חשבון?

השארת תגובה