בת ה13 נכנסה לפאניקה: אמא דרשה ממנה לעבוד

מה אנחנו חייבים לעשות למען הילדים שלנו? אני יודעת שהשאלה הזאת רחבה וגדולה ומרימה להנחתה. כן, אני כבר שומעת את האמא שגוערת בי. "מה זאת אומרת? הכל. אנחנו חייבים לעשות למענם ה-כ-ל". אני שומעת ברקע גם את כל סיפורי הגבורה, על הורים שהגנו בגופם על ילדיהם וגם סיפורי פארקים, על האם שחטפה את הנדנדה כדי למנוע פגיעה מהקטן.

אז נכון, זה טבוע עמוק במערכת ההורית. ברגע האמת ונקווה שלא ברגעים קשים, נהפוך ללביאות, רק שיש מקומות בהם לא תמיד התפקיד שלנו הוא לרוץ ולהגן. לפעמים ההגנה הופכת דווקא למתקפה. הילדה רוצה תפקיד ראשי במסיבה? את רצה לגננת להתחנן על נפשה. תמרור עצור: האם הבת שלך מתאימה לתפקיד? ומה באמת יקרה אחרי שתילחמי מול 30 אימהות ועיניהן הרושפות גיצים וגחלים של שנאה? הבת שלך אולי תיהנה במסיבה לשעה בתפקיד הראשי, אבל היא תיאלץ להתמודד מול ביקורת קשה של חברותיה.

בית הספר להורות מזמן לנו דילמות רבות. השבוע נתקלתי בדילמה דומה ומצאתי את עצמי שואלת שאלות קשות. בבית הספר של הבנות שלנו יש חוגים מסובסדים, במחיר סביר. החלטנו לאשר לכל בת חוג אחד. רותי בחרה בחוג שחיה; מימי החליטה להגשים את חלום חייה ולהירשם ללימודי גיטרה ורק אביבה באה בדרישה אחרת: "סליחה, אמא, החוגים המסובסדים של בית הספר הם ברמה נמוכה יותר מחוגים פרטיים. אני רוצה ללמוד אורגן באופן פרטי.

חברה שלי לומדת אצל מורה פרטית". את הפרט השולי על כך שהחוג הפרטי עולה פי שלושה מהחוג המסובסד היא השאירה מחוץ לשיחה.

"יקירתי, זה עולה פי שלושה", העמדתי בפניה עובדה וכן, נכון, ברור לי שחוג פרטי אחד על אחד אכן יקנה לה את השליטה על האורגן מהר יותר.

"תקשיבי", אמרתי לבת השלוש עשרה שלי. "את רוצה חוג פרטי? אין בעיה. אנחנו נשלם חצי ואת תשלמי על החצי השני".

"סליחה?" היא פרצה בזעקת שבר. "מה אנחנו, עניים מרודים? אתם ההורים שלי ואתם מחוייבים לממן לי את החוג הזה".

הסתכלתי עליה מזועזעת. "נכון, אנחנו ההורים שלך ויש לנו מחויבויות כלפייך. חוג אורגן לא ברשימה", האבא מיהר להתערב.

"ואיך בדיוק אממן את החצי השני?" היא התריסה. "בייביסיטר?" הצעתי לה. היא כמעט התעלפה כשהבינה שאני מבקשת ממנה, הנסיכה, לשלוח ידה במסחר.

"תראי, אם המוסיקה באמת חשובה לך, את תרצי להתאמץ, לא?" אבא שלה ניסה בשלוות נפש להסביר לה.

אני הפכתי לפקעת כעס. תחושה קשה של כישלון בחינוך עלתה בי. הסתכלתי עליה, בחורה, שבטוחה שכל העולם עומד על קו המשווה שלה.

היא צעקה ואני צעקתי ופתאום השתרר שקט. רגע לפני שרציתי לברוח משם, נזכרתי כמה פעמים אנשים לידנו מתפוצצים כמו פופקורן, בהתקף של אי הבנה או דרישה. הם מדברים בחוצפה ובכעס וכך אפשר לדרדר יחסים נהדרים לכדי אסון.

אפשר לעומת זאת גם לבלוע, לסתום את האגו ולנסות לשמוע מבעד לדרישות הקשות שלה את הקול הקטן של ילדה צעירה, שעדיין לא מבינה את חוקי העולם. פתאום התפוגג לו הכעס וכדי לחבק אותה נאלצתי להביט לה בגובה העיניים, למתבגרת שלי.

וככה, בלי כעס, אמרתי לה שכולנו נחשוב על הדברים. אולי היא תבין מחר ואולי אנחנו נבין משהו חדש.

ככה זה כשאנחנו על קרוסלת ההתבגרות, כשאנחנו שואלים את עצמנו עד כמה הורים צריכים ללכת רחוק בשביל הילדים שלהם. והלו, לפני שאתם מגיבים, אני לא מדברת על כסף. אני מדברת על העיקרון.

2 תגובות
  1. הייתי ילדה בת 12-13 כשממימנתי לעצמי שני שליש מחוג הנגינה. זה היה ההסכם: אני אממן שני שליש, ההורים שלי שליש.
    היום אני יודעת מאד להעריך את זה – ההורים שלי חיו רוב חייהם ברווחה יחסית אבל דווקא התקופה ההיא היתה כמה שנים של הצטמצמות. אז אמא שלי הציעה שאעשה בייביסיטרים – ובאמת כך הרווחתי את הכסף.
    אני לא התלוננתי. להפך, הרגשתי מעל החברות שלי, בוגרת יותר מהן, בגלל שמיממנתי לעצמי ח-ו-ג נ-ג-י-נ-ה!!!
    זו היתה, ללא ספק, התחלת הבגרות שלי.
    אולי, שרה, תרצי להראות את הסיפור הזה לבת שלך.

  2. ההורים נותנים לכם חיים
    הם לא חייבים לכם שום דבר נוסף
    מתי פעם אחרונה אמרתם תודה שיש לכם מיטה לישון בלילה

השארת תגובה