ראש הישיבה הסביר לרב אויערבך: לא נתתי פרוטה לצדקה – לכן הפסדתי

נשיא מוסדות אור החיים וחבר מועצת החכמים, הרב ראובן אלבז במאמר הכנה לשבת פרשת תזריע מצורע, שזור בסיפורי חז"ל הגות וערכים לצד מוסר יהודי

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1

בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא יד, ב). בפרשה מתארת לנו התורה מיני נגע צרעת וסימנים בעור האדם בצבע צהוב, לבן, ירוק ואדום, ועל פיהם מחליט הכהן להסגיר את המצורע ולטהרו או לטמאו. בדרך רמז אפשר להסביר שעניינם של סימנים אלו כתמרור אזהרה לאדם, שיעצור ויעשה חשבון נפש.

כדי להסביר זאת יותר ישנו משל נפלא על בן עיר שהיה רגיל לסחור עם בן כפר שעבד רק בשדות ופרדסים ולא הכיר מעולם את התפתחות הטכנולוגיה. יום אחד החליט בן העיר לקחת את חברו במכוניתו, במהלך הנסיעה הגיעו השניים לצומת דרכים המתפצלת לארבעה כיוונים, לפתע נעצרה המכונית והתפלא בן הכפר לראות מכוניות עוברות מהצד השני בסדר מופתי בעוד שהמכוניות בצד האחר אינם זזות, לאחר מכן הבחין שהמכוניות שנעצרו לפני זמן קט החלו לנסוע אף הן בסדר מופתי, בו בזמן שהמכוניות שבצד השני נעצרות.

נדהם בן הכפר ושאל את חברו: "כיצד הם מצליחים לשמור על הסדר הזה?", "רִיקַה", השיב בן העיר, "מדוע אתה מסתכל על המכוניות, עליך להסתכל מעליהן, שם יש רמזור ולפיו נוסעות המכוניות".

והנמשל, בנגעי הגוף ישנם צבעים שונים, צהוב, לבן ירוק ואדום, והצבעים הללו מהווים כרמזורים שמורים לאדם את הדרך אשר ילך בה (שמות יח, כ).

***
דע מה למעלה ממך

עיקר שימת הלב וכוונת האדם צריכה להיות בדבר אחד, לדעת ולהבין שאין דבר שבא משמים בלא סיבה. הגרא"ז מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל" וראש ישיבת "עץ חיים", היה פוסק וגאון, ודבוק בתורה יומם וליל. אחד מתלמידיו, ר' דוד אויערבך (אחי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל) ביקש לשרת את רבו, ללוותו ולהיות לו לעזר וסעד בכל ענייני הבית והישיבה.

יום אחד לאחר שסיים הרב תפילת שחרית נכנס לביתו, ובינתיים ר' דוד הלך גם כן לביתו לאכול ארוחת בוקר, הרבנית כהרגלה הכינה לרב דייסת חלב עזים כדי לחזק את ליבו, באותו יום מיהרה הרבנית לצאת לקניות, הניחה את סיר הדייסא על הפתיליה הדולקת וביקשה מהרב שישגיח על החלב שלא יגלוש. הרב שקע בינתיים באיזו סוגיה ונשכח ממנו לגמרי החלב שרתח וגלש על הפתיליה.

בדיוק באותו זמן נכנס תלמידו רבי דוד והרב התעורר מלימודו, נזכר בחלב ומיהר לכבות את הפתיליה, אך לצערו נוכח לראות שחצי מהחלב גלש ונשפך. הרב היה בצער גדול והרהר בליבו מדוע הקב"ה זימן לו מאורע זה, איזו עבירה עבר שצריך הוא לתקנה, וכך ישב מספר דקות והתאמץ לזכור איזה דבר עשה שלא כהוגן במהלך היום.

לאחר כמה דקות קם בשמחה ואמר לתלמידו: "כעת הבנתי. בכל יום יושב עני מסכן בכניסה לשער ומחכה שאתן לו פרוטה לצדקה ומשתדל אני לתת לו, אך היום הייתי טרוד ולא שמתי לב אליו, ומשמים השיבו לי כנגד, אני לא נתתי את הפרוטה לעני ולכן הפסדתי אותה בגלישת החלב!" ביקש הרב מתלמידו שיחפש את העני וייתן לו פרוטה, ואז נרגע ושמח שמחה גדולה על שהבין את המסר ששלחו לו משמים.

עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כז), אלו המושלים ביצרם האומרים: בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (בבא בתרא עח ע"ב), כך היו הצדיקים במשך כל הדורות, שמים לב ובודקים כל פרט ופרט שקורה להם, אך אדם שחס ושלום אֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ (מושאל משמות ט, כא), באים עליו כל מיני צרות ה' ירחם.

***
מ'עשיך י'קרבוך ומ'עשיך י'רחקוך

שנו רבותינו במסכת אבות (פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. הגמרא אומרת (נידה ל ע"ב) שהתינוק במעי אמו דומה לפנקס שמקופל ומונח, שנים רבות הוקשה לי, מה הקשר ומהו הדמיון שמדמה הגמרא ביניהם?

אך על פי דברי התנא באבות יתיישבו הדברים היטב, וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות פ"ב מ"א), כל דרכיו ומעשיו של האדם נכתבים, כמה תורה למד, כמה מצוות ומעשים טובים עשה, וחלילה להיפך, כמה לשון הרע ורכילות דיבר, הכול נכתב, זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א), לעתיד לבוא כולם ידעו את התורה בעל פה, ואיזה ספרים יהיו? ספרי תולדות אדם, לכל אדם יהיה ספר שבו כתוב כל הדברים שעשה, בין טוב ובין למוטב חלילה, ואיזו בושה תהיה לאדם אם יהיה כתוב בספרו את הדברים הלא טובים שעשה, ביום פלוני גזל את אלמוני, וביום פלוני דיבר לשון הרע וכדו', אוי ואבוי.

מסופר על תלמיד חכם שהוצרך לעבור לעיר אחרת, ניגש לראש הישיבה וביקש ממנו מכתב המלצה, כדי שיוכל לעשות רושם בפני בני העיר שאליו הולך ויצליח להגדיל תורה ולהאדירה.

"בשמחה רבה", השיב ראש הישיבה, הוציא פנקס, כתב בראש הדף "מי" ובתחתית הדף עוד פעם כתב את המילה "מי" ונתן זאת לאברך החשוב. לאחר שיצא מחדרו של הרב, פתח את דף ההסכמה ומה הוא רואה לנגד עיניו? "מי" למעלה ו"מי" למטה, מִי וָמִי הַהֹלְכִים (שמות י, ח), מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ (תהילים כד, ג).

לא הבין האברך מה קרה, כנראה ראש הישיבה התבלבל, דפק בדלת הרב ושאלו בגמגום, "ימחל לי כבוד הרב, אולי הרב התבלבל ולא נתן לי את ההסכמה הנכונה?"

"חלילה", השיב ראש הישיבה, "נתתי לך את ההסכמה הטובה בעולם! כתבתי לך בראש הדף 'מי' ובתחתית הדף 'מי' והתכוונתי בכך למאמר רבותינו (עדויות ה, ז) מ'עשיך י'קרבוך ומ'עשיך י'רחקוך, זו ההסכמה המעולה ביותר, לפי מעשיך הטובים כך יקבלו אותך ויתרשמו ממך, הכול תלוי במעשים שלך, אתה הוא זה שמחליט מה לכתוב בפנקס. וכל מעשיך בספר נכתבים!"

יהי רצון שנזכה לצבור עוד ועוד לימוד תורה, מצוות ומעשים טובים שירשמו בספרנו לעתיד לבוא, ונזרז בכך את גאולתנו ופדות נפשנו בעולם הזה, בקבלת פני משיח צדקנו ובגאולת ישראל השלימה בקרוב, אמן.

השארת תגובה