הזקן שביקש: תברכו בשקט • לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ

נשיא מוסדות אור החיים וחבר מועצת החכמים, הרב ראובן אלבז במאמר הכנה לחג הפסח שזור בסיפורי חז"ל הגות וערכים לצד מוסר יהודי

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1

נמצאים אנו בערב החג הקדוש, ימי חג הפסח, שבו בית ישראל מתעוררים ומקבלים את אותה הארה והשפעה שזכו לה אבותינו בימים ההם שיצאו ממצרים מעבדות לחרות, ונהפכו להיות בגדר הַלְלוּ עַבְדֵי ה' ולא עבדי פרעה (מגילה יד ע"א), כפי שרמזו המפרשים בפסוק וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג, י), מלמד שאותם ימים באים לקראתנו, ויציאת מצרים מתחדשת בכל שנה ושנה, ולכן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.

וכן מובא ברמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ז) שגלגל הזמן חוזר, ההשפעות וההארות שהיו באותם ימים קבועים בגלגל הזמן, ואנחנו בסה"כ צועדים בתוך אותו גלגל, ולכן בימים קדושים אלו יכולים אנו לזכות להתחזקות באמונה הצרופה בה' יתברך המועברת לנו מדור דור ונטיעתה בבנינו בנכדנו ובצאצאנו, ולזכות לראות בניסי ה' וגאולתו השלימה כפי שגאל את אבותינו והוציאם ממצרים, כך יראה לנו בישועתו ויגאלנו גאולת עולם, כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו), אראה לבנים מה שלא זכו לראות האבות (ילקוט שמעוני בשלח).

גולת הכותרת בלילה זה היא מצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות יג, ח), לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך (מכילתא ובהגדה), ונאמר (שמות י, ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר 'בְּאָזְנֵי' בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וביארו המפרשים שדקדקה התורה לומר "באוזני בנך" להורות שיש לספר לילדים לפי אוזנם השומעת, כמידת הבנתם ושכלם, כפי שפוסק הרמב"ם (פרק ז' מהלכות חמץ ומצה הלכה ב') וזה לשונו: מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ. ולְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד? אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ אוֹמֵר לוֹ: "בְּנִי, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם, וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיּוֹצִיאֵנוּ לְחֵרוּת". וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ, הַכּל לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן:

ובספר המצוות כתב הרמב"ם (מצווה קנ"ז): היא שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר, ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעוול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו, יהיה יותר טוב, כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

בלילה זה יורדת הארה גדולה משמים שבה אפשר להחדיר את האמונה והמידות הטובות בבנינו, על ידי תיאור סיפור יציאת מצרים והודאה לה' יתברך על ניסיו ונפלאותיו, נחקקים הדברים בילדים ומלווים אותם לכל החיים, ולכן שומעים אנו לא מעט סיפורים על אנשים שרצו להתרחק משמירת התורה והמצוות רח"ל, אך נזכרו בליל הסדר וחזרו בהם.

ובזכות שישראל זוכרים את הניסים שהקב"ה עשה ועושה עמהם ומשבחים ומקלסים אותו, ממשיך הקב"ה ועושה להם עוד ניסים ונפלאות, כדברי רבותינו (מדרש תהילים יח) כל שעושים לו נס ומהלל ומשבח את הקב"ה עושים לו עוד נס שנאמר "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (תהילים ס, ו).

***
באחד מנדודיו הגיע האור החיים הקדוש לעיירה קטנה וחיפש בית יהודי להתאכסן בו. משמים הובילוהו לביתה של משפחה פשוטה, שהיו מצטיינים בהכנסת אורחים. משנכנס, ראה כי על כל בני הבית שורה קדושה מיוחדת, ואף על קירות הבית שורה שכינה, וזאת למרות שמכותלי הבית היה ניכר שדרים בו בדלות ובהסתפקות במועט.

התפלא רבנו וניסה לדלות מבעל הבית ובני ביתו את הסיבה, אולי הם מהדרים בקיום המצוות בצורה מיוחדת, או שמא ניסיון גדול בא לידם ועמדו בו בגבורה, עד שהסכים בעל הבית וסיפר:

ביתם היה בכל עת פתוח לרווחה לכל החפץ לבוא ולהתארח, ובין הבאים היה אדם זקן ומכובד שמפעם לפעם היה מופיע, נוהג בהם כבוד ואף מעניק מתנות לכל בני המשפחה.

"היינו רגילים לברך ברכת המזון יחד עם כל הבנים והבנות בשמחה ובקול רעש גדול", מספר בעל הבית, אך באחת הפעמים פנה הזקן ואמר: "רואה אני שמקפידים אתם לברך ברכת המזון בקול רם, וחושבני שאינכם עושים כהוגן, הקב"ה שומע גם כשמברכים בלחש". קיבלנו את דבריו והפסקנו לברך ברכת המזון בקול רם (יעוי' בשו"ע סימן קפ"ה ס"ג ובמשנ"ב שם סק"ג דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכוונה, וע"ע בבן איש חי פרשת חקת סעיף ז' שיש אומרים שאם לא השמיע לאוזניו את ברכת המזון לא יצא ידי חובה, אך להלכה נוקטים שיצא ידי חובה בדיעבד, וכפי שהאריך בזה מרן זצוק"ל בהליכות עולם ח"ב עמוד ס').

לאחר זמן הופיע שוב הזקן והביא עמו מתנות מיוחדות וממתקים לילדים. בליל שבת קודש כששבו מבית הכנסת והחלו לשיר 'שלום עליכם' בקול רם, גער בהם והזכיר שהקב"ה אינו זקוק שיצעקו. המלאכים שמלווים את האדם ביום שבת קודש נמצאים בתוך הבית ולכן אין צורך לצעוק. אף הפעם שמעו בקולו וקיבלו את דבריו.

בפעם הבאה שהגיע ועמו מתנות מיוחדות היה זה בערב פסח, אך הפעם התנה בפני בעל הבית ואמר, כי מוכן הוא לבוא ולהתארח בביתם אך ורק אם יגידו את ההגדה בשקט ולא בצעקות. הפעם התקשה בעל הבית להסכים, הוא ידע שאשתו הצדקת מחכה ללילה הזה זמן רב וטורחת חודש שלם בניקיונות כדי להגיע ללילה שאומרים בו כל בני הבית את ההגדה יחד בקול רם ובשמחה.

ניגש בעל הבית לאשתו הצדקת והתייעץ עמה, השיבה לו אשתו: "שתקתי כשהוא עקר את 'ברכת המזון' מפיהם של ילדנו. מחלתי כשהשתיק את זימרת 'שלום עליכם' ממעוננו. אך את הלילה הקדוש הזה שבו נוטעים את האמונה לכל השנה כולה אינני מוכנה לאבד. למרות שאני מהדרת אחר אורחים, את הגבול הזה לא אעבור, את האמונה שלנו אני לא אתן לו בשום פנים ואופן, תחזיר לו את כל המתנות שהביא, אין לנו חפץ בהם".

משסיים האיש לספר את סיפורו, קרא אור החיים הקדוש בהתרגשות ואמר: עתה ידעתי במה זכיתם. עשיתם כל כך נחת רוח לבורא עולם כשברכתם את ברכת המזון ואמרתם את 'שלום עליכם' וההגדה של פסח בקול רם ובשמחה, והיה זה היצר הרע בכבודו ובעצמו שהתחפש לזקן וביקש לעקור את ההנהגות התמימות מביתכם ואת יראת השמים מילדיכם, בזכות אשתך הצדקת הצלחתם לעמוד בניסיון וגרמתם לשכינה שתשרה בביתכם.

יהי רצון שימי הפסח הקדושים יאירו בעדינו שנזכה לראות בקרוב בגאולת ישראל השלימה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל (ר"ה יא ע"ב), אמן ואמן.

השארת תגובה