דעה: הורים, תנו לילד זמן • הדרך להצלחה

הרב חיים אפללו
הרב חיים אפללו

השאיפה לשלימות מעצמינו ומזולתנו, היא דרך חיים אצל רבים וטובים מאיתנו, גם אם עדיין לא נכללנו בקטגוריית הפרפקציוניסט.

אך בפועל, אנו מסתובבים עם תחושה שהסובבים אותנו, לא הגיעו למה שאנחנו מצפים מהם בעיני רוחינו.

הדבר משליך על המבט שלנו כלפיהם, ובהגיע הזמן לשבת לשיחה אישית וכדומה עם ילדינו או תלמידנו, בלא משים לב נשוחח עימם ממקום גבוה, שהרי אנו "שואפים לשלימות" והם לא בדיוק נמצאים שם…

אמנם מפעם לפעם ברגעי אמת, בעומדנו "מול המראה" מתגנבת לליבנו מחשבה טורדנית, המציגה את מצבינו האמתי ללא כחל ושרק, והתובנה שלה היא, שגם אנו עצמינו עדיין לא הגענו לפסגת השלימות.

כמובן שמחשבה זו, נדחקת לפינה חבויה ויש שקראו לה "מצפון" {דווקא מחמת מקומה הטבעי}

ברגעים אלו של בירור אמתי, כמהים אנו לדעת מה הדרך הנכונה שיבור לו האדם?

בתרומת המשכן המסמלת את הנהגת הבית היהודי, נתן כל איש, "את אשר ידבנו ליבו" חוץ מתרומת האדנים למשכן וקורבנות ציבור שנקנו מ"מחצית השקל" והיו על ידי מנין (כמבואר ברש"י במסכת מגילה דף כט' ע"ב) ורק בהם הושוו העני והעשיר.

והשאלה נשאלת מדוע גם בתרומות אלו, לא ניתנה לכל אחד ואחד לתרום כפי אשר ידבנו ליבו ?

כמו כן יש להבין מדוע " מחצית השקל" דווקא ולא שקל שלם?

יתכן ויש פה מסר רעיוני ומודל לנושא שהעלנו,

"מחצית" זה לא רק חצי משלם, זה גם מורה על אמצע, אמצע דרך, אמצע תהליך, והדברים משתלבים זה בזה נפלא.

המבט על עצמך – מודל האדנים

כדי שהאדם יעפיל במסילה העולה, עליו תמיד להביט על חצי כוס המלאה, ולמוח במה שהספיק כבר, ומכאן לשאוף הלאה, אך לקחת בחשבון את זמן האוויר שנותר. וגם אם אתה סבור שהעפלת כבר לשלושת רבעי הכוס המלאה, עדיין תחזיק בעצמך כחצי הכוס המליאה דבר שישפיע על השאיפה הלאה, ותחושת הענווה. שזה הבסיס של האדם, ולא בכדי תרומת האדנים שהיא הבסיס לקרשי המשכן הייתה דווקא ממחצית השקל, ונדרש שוויון בין כלל העם ללא הבדלי מעמדות ורמות.

המבט על האחר – מודל קורבנות ציבור

כאשר בא האדם לתרום מעצמו לזולתו, הרי זה בגדר קורבנות ציבור, כעת נקל לו להקריב מעצמו ולהנגיש לזולתו כל מסר ונושא.

באשר הינו חש מחצית, ונותר בו מקום להכלה ,ומולו עומד אדם ששומר על המחצית, וכל שעלי ללמדו לשאוף להעפיל.

המחצית והאמצע משתלבים זה בזה

אך כדי להצליח במשימה, הרי שעלי להבין שכדי להגיע לדרך האמצע, נדרש סבלנות ונתינת זמן לתהליך התואם לרמתו של הילד או התלמיד.

בהחלט להציב יעדים ומדדים, עם תאריכים משוערים, אך תמיד לזכור מה הכוחות והיכולות שחנן אותו הבורא, ובסופו של תהליך , ההקרבה תהיה משתלמת מעל לממוצע, והיה תלמיד מן המנין.

החביבות – מודל המנין

ולסיום נזכור שמנין עם ישראל הוא מפני חביבותן, כרועה הסופר את צאנו.

ודווקא כאשר האדם חש כמחצה, ומתנהג בשוויוניות מול האחרים, הוא נתפס גם יותר חביב, ונמנה בפי הכל.

וממילא זוכה שדבריו נשמעים, ויש פירות מעמלו.

אין פלא שהקב"ה הקדים את ציווי שיעור המחצית, ואף הראה מטבע של אש, קודם ציווי הנתינה,

לומר לך – זה המודל ורק משם תוכל להתקדם לנתינה.

השארת תגובה