הדילמה: לכרות את הלשון או להחליפה באחרת טובה יותר?

הגאון רבי ראובן אלבז, נשיא מוסדות אור החיים וחבר מועצת חכמי התורה במאמר הגות שזור בדברי מוסר וערכים לצד סיפורי חז"ל

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ). היה רגיל מרן החפץ חיים זיע"א לומר, אשריהם ישראל, נתבעים ונותנים (ירושלמי שקלים פ"א ה"א), במציאות יש להם את הרצון והאהבה לתת, אך חסר מי שיקח, "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" – חסר את מי שייקח.

בעם ישראל אין מחסור בתורמים, כיון שישראל קדושים נתבעים ונותנים, אך חסר אנשים ישרים ובעלי אמון שיוכלו התורמים להאמין בהם ולתרום ביד נדיבה, וזה עיקר מלחמתו של היצר הרע. לפעמים אדם רוצה ליתן תרומה, אך העומד מולו לא מעורר אימון, אין לו את הכישרון הזה, הדברים שלו לא כל כך פועלים באדם ולא עושים עליו רושם, וזה חוסם בעדו מלתרום.

אך מנגד יש בני אדם מוכשרים ובעלי נאמנות גבוהה מאוד, הם מדברים מילה אחת או שניים וכבר מתעורר האדם לתרום ולתת. מעל הכול צריכים אנו להשיג אנשי חייל שיוכלו לבצע ולקבל את התרומות של עם ישראל, שאין לך דבר שמנקר את עיני יצר הרע יותר ממצות הצדקה בפרט שנעשית לשם הגדלת וריבוי התורה ולומדיה.

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל ע"ב), התורה הקדושה היא סם המוות של יצר הרע, וכשנותנים צדקה למען הרבות תורה בישראל זה מנקר את עיניו, ולכן הוא מפעיל את מלא הכוח והעזר שלו כדי שלא תהיה עזרה ותמיכה בתורה.

יש ליצר הרע שמחה רבה ועצומה כשהוא מצליח לעצור את התמיכה והעזרה לקיום התורה, כיון שהתורה מוסיפה קדושה וזכויות לישראל ומגנה עליהם, וכמו שאמרו רבותינו (קידושין שם): אם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו. היצר הרע פיקח גדול חכם ובעל ניסיון, הוא לא מבזבז את זמנו בללכת לאדם פלוני ולגרום לו שלא יתרום, אלא מונע את האחראי ליקח התרומות, ועל ידי זה מרוויח ומונע מעשרות ומאות אנשים לתרום!

במקום להכביד לב הנותנים מכביד יצר הרע ומונע את היוזמים והממונים על לקיחת התרומות. ולכן מה שעלינו לעשות זה להפעיל את הכוח החדש, להעמיד אנשים מוכשרים שידעו לתאר עד כמה כוחה של תורה ועד כמה גדולה ויקרה כל מצוה, ובפרט מצות הצדקה למען החזקת התורה, ואו אז ודאי שישראל קדושים יתרמו ויעזרו ביד נדיבה, לפי שעם ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים (יבמות עט ע"א).

רבי שמואל הנגיד, היה גאון גדול ויועצו האישי של המלך ואחראי על כל ענייני כלכלת המדינה. כשראו הגויים שיהודי זה זוכה לעלות לגדולה התחילה שנאה לבעור בקרבם, הרי היהודים הם גֵרים בארץ וכיצד מצליחים לקבל מעמד כה גבוה.

אחד הסופרים הגויים כתב שיר נגד רבי שמואל הנגיד, בו הכניס דברי נאצה חירוף וגידוף נגד היהודים ודברי השפלה על הרב. יום אחד נסע המלך בכרכרתו יחד עם ר' שמואל הנגיד, קבוצת גויים חיכתה שכרכרת המלך תעבור ומיד קפץ אחד מהגויים והתחיל לדבר ולשורר בקולי קולות נגד היהודים, עצר המלך את הכרכרה וביקש לשמוע את כל השיר המשפיל.

לאחר שמוע כל זאת חרה אפו של המלך ואמר לר' שמואל הנגיד: "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (מושאל משמואל ב יב, ה), קח את אותו אדם לבית החולים וחתוך את לשונו. והנה, הרב שמע וקיבל את דברי המלך ובטרם ביצע דבריו כתב מכתב עם חרוזים יפים, ובו משבח את הגוי ששורר השיר, וצירפו יחד עם מתנה.

אותו גוי קיבל את המכתב עם המתנה ומאז השתנו פניו והתהפך הגלגל, והחל לחבר שירים יפים וטובים על היהודים. לאחר תקופה קצרה שוב עבר המלך באותו מקום ולהפתעתו שמע את קולו של אותו גוי משורר, השתומם המלך וטען לר' שמואל הנגיד שהרי ציווה עליו לחתוך את לשונו, ומדוע לא ביצע את הוראת המלך?

אמר לו הרב: "ביצעתי את הוראת המלך, זו לא אותה לשון אלא לשון אחרת, החלפתי את לשונו ללשון אחרת. ועשיתי זאת כיון שידעתי שאם אחתוך את לשונו יצמחו כנגד עוד עשרות לשונות אחרים, ולכן העדפתי להחליף לו את הלשון.."

לצערנו ישנם כיום הרבה לשונות שהם נגד התורה נגד ה' ונגד משיחו, ועבודתנו לשנות ולהחליף את אותם לשונות, להביא את דבר ה' לכל בית ובית בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבִנְעִימָה (מתוך ברכות "יוצר" של שחר), כדי שיכירו כולם את עריבות, נעימות וטוב התורה ומצוותיה.

ירידה לצורך עליה

"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר".

כדי להוציא את השמן כותתים ומועכים את הזיתים, כותשים אותם, הם מקבלים מכות, עוברים ניסיונות, קשיים, משברים, אך כך הם מתרוממים ונעשים שמן ומדליקים בהם את המנורה בבית המקדש, משמנים בהם את הכהן גדול, את המלך ואת כלי המקדש.

באחת העיירות באירופה נפטר רב המקום וחיפשו אנשי העיר רב מחליף, חמישים רבנים ניסו להתקבל, ואט אט מיינו את הרבנים המתאימים עד שנשארו שני רבנים. אחד מהרבנים השתייך לחסידות גדולה וחשובה שחפצו שהרב מחסידותם יקבל את התואר הנכסף, בשבת בה היה צריך לדרוש בפני הקהל החדש הזמינו את האדמו"ר ואת שאר החסידים ועשו אסיפה גדולה כדי לכבד את הרב מחסידותם שדרש דרשה נפלאה, שפתיים יישק, משיב דברים נכוחים, וכך היו בטוחים שדבר זה עשה רושם גדול על הממונים לבחור בו להיות כרב המקום.

לאחר השבת פנו לאדמו"ר בשמחה ותיארו בפניו שהשבת עברה בהצלחה גדולה ורבים הסיכויים שהרב מחסידותם יקבל את תואר הרבנות, מה גם שהרב המועמד השני גמגם באמצע דרשתו והתבייש ובכך נפלו סיכויו להיבחר.

שמע זאת הרב ואמר להפתעת כל הנוכחים, אם הרב המועמד השני גמגם, הוא יבחר, כיון שאם הוא נשבר והתבייש באמצע דרשתו, כיתת עצמו והתבייש על דברי תורה, סימן שה' יתברך יהיה איתו ויעלהו מעלה מעלה, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ (משלי ג, יב). ובאמת כך היה, הגלגל התהפך ואותו רב התקבל להיות רב העיירה.

ללמדך, שלעולם אל יתייאש אדם מן הנפילות, לפי שדווקא הם מהווים סימן שהקב"ה חפץ בו, ועתיד לעלותו ולרוממו מעלה מעלה. יהי רצון שנזכה לעשות רצונו יתברך כרצונו, ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.

השארת תגובה