התייר מצרפת התאכזב: "זהו ביתו של הרב?"

הגרר אלבז
הגרר אלבז

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם (שמות כא, א-ב). "עִבְרִי" מלשון עובר מן העולם, העולם הזה חולף וכל זמן שיש בנו את הכוח, כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי (מושאל מברכת 'אלקי נשמה'), עלינו לעמול ולהתייגע ולחטוף עוד ועוד מצוות ומעשים טובים שעליהם נקבל שכר בעולם האמת, עולם הנצח, וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ (איוב ג, יז ומפיוט "יונה מצאה בו מנוח" משירי שבת קודש).

מסופר על ה"חפץ חיים" שלעת זקנותו יצא שמו בכל עולם, ואנשים מכל קצוות תבל היו משכימים לפתחו כדי לקבל ברכתו. החליט אחד העשירים הגדולים בפריז להגיע לראדין ולקבל את ברכתו של החפץ חיים, לשם כך שכר חדר באכסניה למספר לילות כדי שיוכל להתגורר שם עד שיגיע זמנו להיפגש עם החפץ חיים.

כשהגיע היום המיוחל, נכנס העשיר לביתו של החפץ חיים ותדהמה אחזתו, ביתו של החפץ חיים, גדול העולם ששמעו הולך מסוף העולם ועד סופו (מושאל מיבמות טז ע"א), היה כל כך פשוט ובתוכו היה בסה"כ שולחן רעוע, כיסא שכמעט ונשבר ומיטה. לא הצליח העשיר להתאפק ושאל את החפץ חיים, "רבינו, נר ישראל, פטיש הימיני, עמוד החזק, אינני מבין, זה הבית שכבודו גר בו?"

השיב לו החפץ חיים בחיוך: "תאמר לי, בבואך הנה התאכסנת באכסניה פשוטה, לא היו שם ספות מפוארות ולא מיטות נוחות, מדוע לא השתמשת בכספך לקנות רהיטים נוחים ויקרים בזמן שהייתך בראדין?"

"באתי לכאן בסך הכול בתור אורח לכמה ימים", ענה העשיר, "ולכן אין כדאי לי להשקיע בחדרי שבאכסניה, אך ביתי שבפריז מפואר הוא עד מאוד ובו אני משקיע רבות".

"גם אני אורח בעולם הזה", אמר החפץ חיים, "ולכן איני משקיע בדירתי בעולם הזה החולף, אלא אני משקיע בדירתי בעולם הבא, שתהיה גדולה ומפוארת". המשיך החפץ חיים ואמר, ואם תשאל כיצד עושים זאת, אסביר לך במשל שמביאים רבותינו (קהלת רבה ה, יד):

השועל שהוא פיקח שבחיות (ברכות סא ע"ב) היה רעב מאוד וחיפש דבר מאכל להשביע רעבונו, בדרכו ראה כרם ובתוכו ענבים שמנים ובריאים, הסתובב סביב סביב כדי לחפש פרצה ומקום להיכנס ומצא פרצה בשולי הגדר, ניסה להיכנס אך דא עקא, החור היה קטן מדי, מה עשה השועל? החליט לצום שלושה ימים ובכך ירזה ויוכל להיכנס דרך הגדר לכרם.

לאחר שהוכחש בשר השועל מחמת הצום הצליח להיכנס לכרם ואכל מהענבים לתיאבון, אך לאחר שסיים לאכול ורצה לצאת, נוכח לצערו לגלות שמרוב שהשמין מאכילת הענבים הטעימים אינו יכול שוב לצאת דרך החור הקטן, מה עשה? צם שלושה ימים נוספים ויצא מהחור במהרה מהפחד והחשש שמא יראו אותו הבעלים ויהרגוהו.

כשיצא השועל פתח פיו ואמר: "כרם כרם, כמה ענבים טובים וטעימים יש בך, אך מה זה שווה, נכנסים אליך רעבים ויוצאים ממך רעבים, עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה (איוב א, כא)"

ואם תשאל מה היה על השועל לעשות כדי שבכל זאת יוכל ליהנות מהענבים, הרי שהיה עליו להיכנס לכרם, לזרוק ולהוציא אשכולות ענבים מחוץ לגדר, ואו אז יכול היה לאוכל בעונג ובשמחה.

והנמשל אלינו, משימתנו בעולם הזה לשלוח כמה שיותר מצוות ומעשים טובים לדירת הקבע שלנו בעולם הבא, לשלוח עוד ברכה בכוונה, עוד תפילה ואמירת תהילים מעומק הלב, ועוד מעשה צדקה וחסד, ומעל הכול עוד כמה דקות של לימוד התורה הקדושה, כך זוכים אנו לבנות את הארמון שלנו לעולם הבא, שאלו הדברים היחידים שילוו אותנו לעולם האמת וכפי שדרשו רבותינו (אבות פ"ו מ"ט) בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו, כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם (שמות כא, א-ב).

המפרשים מקשים קושיה עצומה, בכל התורה ישנם תרי"ג מצוות מלבד המצוות שביארו לנו רבותינו, ואם כן מדוע מכל המצוות בחרה התורה להתחיל לאחר מתן תורה דווקא בדיני עבד עברי?

אלא חשבנו לומר בסייעתא דשמיא שכדי לקבל ולקיים את התורה חייב האדם תחילה להקנות עצמו להיות עבד לבורא עולם, רק אם יקבל וישריש בליבו שהוא עבד לבורא עולם וכל מה שיש בעולם שייך לו יתברך, שכל מה שקנה העבד קנה רבו (פסחים פח ע"ב), יצליח לשמור ולעשות את מצוות התורה.

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה), עבדי הם, ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא י ע"א), אנו עבדים לבורא העולמים, עבד לאדון הכול, ובכל מצוה שמצוונו צריכים אנו להרכין ראשנו ולהכניע שכלנו ולקיים את רצונו כרצונו בלבב שלם, אדם שחי כך, חייו אחרים לגמרי.

לכן הקדימה התורה הקדושה מיד לאחר מתן תורה את דיני עבד עברי, ללמדנו שכדי לקבל את התורה והמצוות צריכים אנו להרגיש כעבדים לפניו יתברך.

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב, כא).

מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל תמיד היה רגיל לדרוש פסוק זה (יביע אומר ח"ז חלק חו"מ סימן ז' בסופו), "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" – כשאתה בא לקיים מצות גמילות חסדים להלוות לחברך, תעשה זאת "אֶת עַמִּי", כלומר בפני שני עדים, וכפי שפסק השולחן ערוך (חו"מ סימן ע' ס"א) שאסור להלוות בלא עדים, וכל המלווה בלא עדים, עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול, וגורם קללה לעצמו.

אך אם ברצונך לתת צדקה לעני, "אֶת הֶעָנִי", תעשה זאת "עִמָּךְ" – בינך לבינו, כי מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד), ולא תגרום לו בושה במתן צדקה בפרהסיא.

יהי רצון שה' יתברך יגביר חסדו עלינו ונזכה בקרוב לראות בגאולת ישראל ברחמים, אמן.

השארת תגובה