המשב"ק של הרבי הבטיח לבחור הסורר את העולם הבא שלו

רב הכותל והמקומות הקדושים, הרה"ג הרב שמואל רבינוביץ, בטורו השבועי על פרשת השבוע. והשבוע: המסר החינוכי של פרשת ויחי להורים ולמחנכים והסיפור המופלא על המשב"ק של האדמו"ר מזוועיהל זצ"ל

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

יעקב אבינו לאחר ששם את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת יד שמאלו על ראש מנשה הבכור, מברכם: "בך יברך ישראל לאמור, ישימם אלוקים כאפרים וכמנשה". מפרש רש"י: שכל אבא הבא לברך את בניו, יאמר לבנו: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה. פירושים רבים נאמרו על ייחודיות הברכה.

מהבולטים שבהם הוא העדר הקנאה של מנשה באפרים למרות שיעקב שם את אפרים לפני מנשה. ולא בכדי ברצף לאחר הברכה של ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, נאמר בפסוק: "וישם את אפרים לפני מנשה". כי זו הסיבה למיוחדות שבברכה זו, כי אין ברכה להורים יותר מזה שיש אהבה ואחוה בין ילדיהם.

איך היו במנשה כוחות גדולים כל כך, לראות את אפרים לפניו ולשתוק?

נשים לב, כשמנסה יוסף בעדינות להניח את ידי האב בצורה ישרה, נענה על ידי יעקב שאומר לו: "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם… ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו". מקובל לפרש על פי פשוטו כי יעקב נתכוון לומר ליוסף: אף שמנשה מבוגר בגיל, אפרים גבוה יותר בדרגתו, ועל כן שמתי יד ימיני עליו.

בעל ה'חזקוני' כותב: עשה עניינו בהשכל ובחכמה, שמהדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתן לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, והוא עשה ההשכל והחכמה בידיו, שלא רצה לבייש את מנשה, כי הוא היה הבכור, וצריך לחלוק לו קצת כבוד.

כך גם כתב ה'נועם אלימלך': לימדה תורה דרך ארץ, שינהג אדם כבוד בחברו לפי הראוי לו. ואף על פי שהיה יכול יעקב אבינו ע"ה לחזור ולהעמידם כרצונו, זה לימינו וזה לשמאלו, אלא שכוונתו הייתה שלא לבייש את מנשה, ולכך שיכל את ידיו בראשם.

יעקב אבינו מלמד אותנו שגם כאשר יש לעשות מעשה, עליך לעשות זאת בחכמה, כמו שמפרש תרגום אונקלוס על הפסוק "שיכל את ידיו" אחכמינון, ומוסיף רש"י 'בהשכל ובחכמה השכיל את ידיו לכך'. לכאורה איזו חכמה גדולה צריך כדי לשכל ידיים? והתשובה היא – כן. הרבה חכמה צריך. ראשית לומר: "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם"… לתת נוכחות והבלטה לבן הגדול ולא לבטל אותו, ומכוח זה מנשה יכול לקבל זאת באהבה.

יהודי יקר וירא שמים סיפר פעם בגילוי לב את סיפור חייו אודות משברים שעברו עליו בשנות נערותו ועל חזרתו למוטב בידי המשגיח רבי אליהו רוט זצ"ל, משב"ק האדמו"ר מזוועיהל זצ"ל.

ראש הישיבה שבה למדתי ביקש שאכנס לחדרו וזרק לעברי משפטים קשים אולם לא הופתעתי. שוב נקראתי לשיעור מוסר וקריאה לסדר תוך כדי שליחת רמזים עבים וברורים לגבי ההמשך אם לא יחול שינוי ניכר. מאז שעליתי לישיבה גדולה החלו לחרוק העניינים. תחילה היה זה חוסר חשק וענין, ההמשך היה חזק ממני, הרגשתי כי אני מאבד שליטה.

השלב הבא היה נחשול זעם נורא על העולם שסביבי: ההורים, חברי הלומדים בשקדנות וצוות הישיבה שניסה ככל יכולתו להשיבני למוטב. רציתי לברוח בטריקת דלת עזה, אולם חשתי עמוק בליבי כי לא אסלח לעצמי אם אקום ואעשה זאת בעצמי, אשר על כן החלטתי להמתין עד אשר צוות הישיבה יפעל מולי, ולי יהיה תירוץ אמיתי והגון… מאותו היום הפרתי כללי משמעת, נהגתי בשרירות לב וארגנתי מהפכות. אולם בחמלת ה' עלי שלח לי את שליחו המופלא, הלא הוא הגאון החסיד הנודע ר' אליהו ראטה זצ"ל.

יום אחד אחרי שיחה עקרה נוספת עמי, חשתי כי הוא נשבר. קול מתריס ומרדן עלה מתוכי: 'הנה אין לך סיכוי, ועכשיו זה סופי, גם המשגיח הדגול מרים ידיים ומשוכנע כי כאן מדובר במקרה שלאחר ייאוש. קח לך את חפציך ולך לך אל הארץ ההיא, זרועת הזוהמה. ואז אני חש אצלו סערת רגשות, הוא נעמד ואני שומע אותו אומר לי: 'יודע אתה מה? אם אתן לך את כל חלקי לעולם הבא תמורת הישארותך בישיבה, תסכים?' הבטתי בו המום, העליתי חיוך נבוב על שפתי, ואמרתי: הרב אינו מתכוון ברצינות'. ר' אליהו הביט אל תוך עיני, סבר פניו רציני לגמרי, 'הסכם רציני ובר תוקף' ענה לי, 'אני נכון להוציא פיסת דף לערוך עליה שטר מכירה'.

יצאתי החוצה בריצה, מתנדנד כשיכור, העולם כולו חג מולי במעגלים. זה האיש הצדיק והתמים שכל חייו מכין עצמו לעולם שכולו טוב – מוכן בדעה צלולה ומפוכחת לתת הכול. עבור מה? כדי שאני, הבחור המרדן שממרר את חייו, אשאר בין כותלי הישיבה.
לא ידעתי את נפשי. לא האמנתי שבן אנוש מוכן לשלם בחייו עבור בחור שוטה. 'אני יקר לו' חום מילא לפתע את ליבי, 'אכפת לו בעומק נפשו ממני ומעתידי'. לראשונה מזה שנים חשתי עטוף אהבה. מה שלא עשו אינספור איומים, עשה החום שהקרינו מילותיו, הם מוססו חומות ניכור ומילאו את ליבי באור חדש.

עוד ארוכה ופתלתלה הייתה דרך שובי, אולם שם נפתח הצוהר לליבי, ובעקבותיו שבתי למוטב. "ר' אליהו לא הניח אחריו בנים, אולם משפחתי המפוארת ובני החמד שחנני אלוקים הם תולדותיו וצדקתו עומדת לעד".

♦♦♦

פרשת ויחי –תובעת ומחייבת את כל הזוכים המופקדים על לגיונו של מלך, הורים ומחנכים כאחד, לידע ולהודיע על האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם. הקב"ה שהוריד לידינו הפתוחות את נשמותיו, מבקש כל כך לראותנו חסים על כבודם ונזהרים בעלבונם. ובעקבות כך הם יצליחו לעמוד בגבורה מול ניסיונות קשים.

השארת תגובה