חקירות נתניהו: התקוות של התקשורת התאיידו בעשן הסיגרים

אבי בלום על חקירות נתניהו ותקוות העיתונאים שתיק 2000 תמוטט על נתניהו את תקרת בית ראש הממשלה. וגם: המתנות שהובטחו על ידי אנשי לשכת נתניהו לח"כי דגל התורה ולא ניתנו עד היום

בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע"מ
בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע"מ

אנשים שבאו במגע עם נתניהו אחרי שתי החקירות שעבר בשבוע שעבר, העידו על שני נתניהו-הים שונים. מחקירת ארנון הראשון (מילצ'ן), ביבי לא יצא מופתע, ולאחריה, אף שידר תחושת ביטחון לסובביו. מחקירת ארנון השני (מוזס), נתניהו יצא עם לסת שמוטה.

ראש-הממשלה הריץ אינספור סימולציות עם עורכי דינו לקראת החקירה, כמו מועמד אמריקאי לנשיאות המתכונן ל'דיבייט' מכריע. לעימות בפרשת המשקאות והסיגרים הוא הכין את עצמו במשך שעות, עד שיצא עשן לבן. לשליפת תמלילי הפגישות החשאיות עם נוני, הוא הגיע לא מוכן. נתניהו לא נחרד מהרף הפלילי של החשדות ובוודאי שלא הופתע מעצם קיום ההקלטות – שעל ביצוען הורה. התבהלה שאחזה בו נבעה מעצם העובדה שחוקרי המשטרה שמו עליהן את ידם. המקליט הפך למוקלט, הצייד לניצוד.

דווקא במישור הפלילי, לא נראה בשלב זה שפרשת ארנון השנייה תתגבש לכדי כתב אישום – בידיו של יועמ"ש חנון ורחום כמו אביחי מנדלבליט. רמת הציפיות שיצרה התקשורת לקראת חשיפת הפרשה השנייה, הזכירה את עיתונות הספורט הישראלית – שמפטמת את עצמה בתקוות מופרזות ומתאכזבת בכל פעם מחדש מהתוצאות. לפחות מהקורא החרדי זה נחסך, וטוב שכך. כתחליף משקף ניתן להשתמש בדימוי קריא לעין וקליט לאוזן, על רקע קולות המתקוטטים בוועדת החינוך בנוגע לתפריט התזונתי של הישיבות הקטנות. מסתבר אפוא, שגם בחקירת נתניהו השנייה – הובטחה לנו סעודה בשרית, והוגשה לנו ארוחה חלבית.

לקראת חשיפת פרשת נתניהו השנייה, הובטחו לנו הרים וגבעות. דיברו על אמות הסיפים שינועו, ים שיראה וינוס, ירדן שייסוב לאחור. כשהפרשה התפוצצה, לא רק נתניהו הובך, אלא גם העיתונאים שהיכו בתופים ויצאו במחולות. בידיעות אחרונות, שדיווח על הפרשה כמי שכפאו שד שיצא מבקבוק, הפכו את נוני הסחבקי לארנון, במעין 'שינוי השם' – שעל פי המקורות התלמודיים, מאפשר הענקת גושפנקא קניינית, אחרי ביצוע מעשה פסול.

אנשי מערכת ידיעות אחרונות היו הראשונים להיפגע, אך גם בתקשורת הכללית השתררה מבוכה. התיעוד המביך חושף את חולשותיה של התקשורת הישראלית כולה. כמעט לכל מערכת יש את הנוני והביבי שלה. לא צריך לאחוז בעט או להחזיק במיקרופון כדי להבין את הברור מאליו. אם נוני העז לדבר כך, בחופשיות נטולת רסן, בפניו של גדול אויביו, נקל לשער איך נשמעו השיחות, בחדרי חדרים, בינו לבין הפוליטיקאים אותם דאג לפנק-לפנק-לפנק, כשהם בתמורה, הובילו למענו את החוק לאיסור הפצת 'ישראל היום'.

ישראל היום לנתניהו, כמוהו כידיעות אחרונות ללפיד, ובמישור שמוכר יותר לנו – כמו יתד לגפני, המבשר לפרוש והמודיע לליצמן (השוואה שהפכה השבוע לפרשה בפני עצמה). רק לספרדי המופלה לרעה, אריה דרעי, אין (בינתיים) עיתון מטעם. הסיטואציה הזאת של גוף תקשורת ההופך לשופר פוליטי, היא מציאות חוצה מפלגות, עיתונים וגבולות. ישראל היום אומנם שפך על ראשו של ביבי כסף גדול, אך נתניהו לא המציא את השיטה. הוא אומנם הוסיף כמה אפסים בקצה החשבון, אך כבר לימדונו חז"ל כי 'דין פרוטה כדין מאה'.

הדוגמה הבולטת ביותר היא של חיים סבן, המיליארדר הישראלי-אמריקאי. הטייקון שמחזיק בבעלות על יוניוויז'ן – רשת התקשורת הגדולה בעולם המשדרת בספרדית, נחשב לידידם הקרוב ואיש סודם של הקלינטונים במשך שנים. הילארי אומנם נכשלה במשימה הגדולה, אך לכולם הייתה ברורה ההשפעה המכרעת של דוברי הספרדית על הבחירות לנשיאות ארה"ב. זה לא הפריע כמובן לבכירי התקשורת הישראלית שמגלגלים עיניים ומתעקשים לדבר רק על קשרי ההון-שלטון של בנימין נתניהו ושלדון אדלסון, לטוס לוושינגטון ולהתארח ב'פורום סבן', שנה אחר שנה.

הצנזור הממשלתי

לפחות שלוש פעמים, או נכון יותר לומר, לפחות שלוש פעמים שתועדו פה, חוו חברי כנסת חרדים על בשרם את מעללי נתניהו והביביתון. הפעם האחרונה שסוקרה כאן, הייתה בעיצומו של גל ההצתות האחרון לפני כחודש וחצי. שר הפנים דרעי ששהה בסופ"ש בבית הקיט בספסופה (חקירות אחרונות משכיחות את הראשונות), הופתע לעלעל ביום שישי בחינמון שמגיע במאות אלפי עותקיו עד לצפון, ולגלות ששמו ותמונתו צונזרו מהסיורים המשותפים בשטחי התבערה עם ראש הממשלה.

היות ובימים שכאלה יש לדקדק בכל מילה, נותר רק לאזכר בקצרה את מה שנכתב כאן בשעתו, בשם גורמים בכירים בלשכתו של דרעי שהבחינו וזיהו איך שופרו של ראש-הממשלה, הביביתון, בחר להתעלם ולהשמיט בעקביות, כל אזכור או תמונה של שר הפנים הנלווה לראש-הממשלה. היות וגפני יכול רק לחלום על שליטה ביתד נאמן, כמו זו שיש לביבי בישראל היום – היה ברור לכולם, עוד לפני שח"כ גואטה העלה בתגובה את הגיגיו לרשת החברתית, שלהתעלמות יש סיבה ומסובב.

הסיבה לצנזורה ההדוקה – אותרה וזוהתה. בנוסח ההודעה לעיתונות שהוציאה דוברות משרד הפנים בנוגע ליוזמת שלילת האזרחות מהמציתים, הושמט שמו של ראש-הממשלה, ולא יעשה כן במקומנו, לקחת קרדיט על מהלך ממשלתי בלי לפרגן לראשון שזיהה. רק אחרי שנתניהו ודרעי התפייסו, והשר הוזמן לשבת בכיסא החם לצד רה"מ בישיבת הממשלה השבועית, חזרו שמו ותמונתו של דרעי להתנוסס בביביתון. זה לא קרה מיד, הואיל וראש-ממשלה שמחל על כבודו אין כבודו מחול. לישראל היום לקח עוד יומיים תמימים להחזיר את דרעי לרשימת האישים ששמם הותר לפרסום. ועל כך נכתב כאן בשעתו, כי אכן לא קל לתפקד במשרה מלאה, מסביב לשעון, כראש ממשלת ישראל-היום.

לדרעי יש בטן מלאה על הביביתון, עוד מתקופת מערכת הבחירות, במהלכה זכתה סיעת 'יחד' של ישי לסיקור 'מפנק' במיוחד, בעגה שזכות היוצרים שלה, תוענק מכאן ואילך להוצאת ידיעות אחרונות. נתניהו שהלך לבחירות כשחוק ישראל היום נושף בעורפו, נאלץ לעבוד קשה במיוחד מול ש"ס, כשעלתה על סדר היום דרישתו החד משמעית, למנוע את הליכי החקיקה נגד ישראל (היום) בקדנציה הנוכחית.

אריזת הצלופן לעצירת החקיקה נגד ישראל היום, הייתה כזכור, אותו סעיף מפורסם ואחיד בהסכם הקואליציוני. תחת הכותרת "הנהגת רפורמות בשוק התקשורת", ניסח ראש הממשלה הנבחר, בתפקידו המשמעותי יותר כשר התקשורת המיועד, מעין 'תקנת השוק' שתאפשר את המשך חלוקת החינמון בשווקים וברחובות. "סיעות הקואליציה וחבריהן", נכתב בסעיף עליו חתמו כל מפלגות הקואליציה, "לא יתמכו בהצעות חוק בתחום התקשורת בלא אישור שר התקשורת. סיעות הקואליציה וחבריהן יתנגדו לכל יוזמה ו/או הצעה בתחום התקשורת, ששר התקשורת יתנגד לה".

כדי לאכוף את הסעיף הזה על כלל חברי סיעות הקואליציה, נדרש מי שנדרש לספק הסברים, לפשר הסיקור העוין במהלך הבחירות כלפי חלק מהמפלגות, ובעיקר כלפי התנועה הספרדית הקדושה. גם כאן, מיותר להכביר מילים בעיצומם של 'הימים הנוראים' העוברים על ראש-הממשלה, ומה שנותר זה רק לצטט את מה שנכתב בשעתו במרומז, (בי"ס לפוליטיקה, 21.4.15), על אותם מסרים ברורים שהועברו והבהירו כי הסיקור של דרעי בישראל היום, ישפיע על הצעת החוק שתעלה להצבעה מחר-מחרתיים, בהמשך הקדנציה. עיון שטחי ובלתי מחייב בגיליונות הרלוונטיים לתקופת המו"מ הקואליציוני, לימד שהמסר נקלט. משנחתם ההסכם ואושרר הסעיף המדובר, חלפה גם חרדת הדין, כמו אחרי החתימה בימים הנוראים.

מתנות קטנות

פיתול נוסף בעלילות הביביתון, ודווקא בגזרה של דגל התורה, תועד בשלב מוקדם יותר, בעיצומו של המאבק על חוק ישראל היום (בית ספר לפוליטיקה, 'ראש ממשלת ישראל היום', 5.1.14). לחברי הכנסת החרדים, חדורי נקמה ומצולקים מישיבה באופוזיציה, הצעת חוק ישראל היום נפלה ליד, כמו פרי בשל, הקלטה לחוקר. ובכל זאת, בסופו של יום חברי הכנסת החרדים, התנגדו או נמנעו, אך ורק מנימוקים ענייניים. אלא מה?

בשעתו תואר כאן, איך אישיות בכירה על עקבים המקורבת לראש-הממשלה, דידתה במזנון חברי הכנסת וחילקה 'מתנות קטנות' לחברי הכנסת החרדים. מאז ועד היום, האישיות הורדה מבכירותה, ואת העקבים החליפו נעלי סניקרס בדרך לחדרי החקירות, אך תוקף המעשייה והרלוונטיות שלה לא פג, בכל לבוש ומנעל.

מיותר להוסיף (ולגרוע) על מה שכבר נכתב, אך לתמצית ולהזכיר נשכחות, בהחלט אפשר. באותו גיליון, תואר איך אותה אישיות בכירה בלשכת ראש הממשלה, פנתה לח"כ יעקב אשר, כשהיא שופעת טוב לב ורצון כן לעזור ולסייע לכל בקשה, כאילו הייתה נציגת הלשכה לפניות הציבור של דגל התורה. "הגשת הצעת חוק שאמורה לעלות להצבעה בוועדת שרים בנוגע לתקצוב פרסום ממשלתי שוויוני בעיתונות החרדית?" נשאל יעקב אשר.

"בוודאי", הוא מיהר להשיב והסביר בפרוטרוט: "מבדיקה שעשיתי עולה שהלפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית) מקצה רק 2.2 אחוזים מתקציב הפרסום לעיתונות החרדית. המגזר החרדי מהווה 10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ואין שום סיבה שלא יתוקצב בהתאם. זו אפליה בחסות ממשלתית".

הפרסום בעיתונות החרדית מעניין את נתניהו כמו שאת גפני מעניין הפרסום בכפר חב"ד, אך התחושה שניתנה אז לח"כ אשר הייתה, שהפרסום ביתד והמודיע, עומד בראש מעייניו של ראש הממשלה. "רק שתדע", השיבה הבכירה לח"כ אשר, "שראש-הממשלה אתך. שר התקשורת ארדן שוהה בחו"ל אבל מיד כשיחזור, ביבי יורה לו לעלות על דוכן הכנסת ולהתחייב על הקצאת משאבים שוויונית. אומנם אי אפשר להשוות כספית בין המדיות כי התעריפים אחרים, אבל אנחנו נדאג לכך שהחרדים יקבלו מה שמגיע להם אינצ' לאינצ'".

מאז פורסמו הדברים, נכתבו ופורסמו אינצ'ים אינספור. ההתחייבות לא יושמה, אם בגלל חוסר העניין של המציע נתניהו, ואם מחמת התובנה של המוצע, יעקב אשר, שקלט כי את הקופון יגזרו גם בהפלס. אבל כל רצף התרחישים הזה, מעיד על תמונה שהייתה גלויה וידועה ללא שום צורך בחקירת משטרה. הקשר הגורדי בין ביבי לישראל היום היה ברור למן הרגע הראשון. קשרים מהסוג הזה, אם כי בהיקפים קטנים בהרבה, תוחזקו לאורך השנים על ידי פוליטיקאים רבים. הטעות היחידה שביבי עשה היא, שפתח את פיו – כמו הדג שנתפס בחכה.

חלום אמריקאי

זה לנו שני עשורים רצופים במהלכם נכרך שמם של ראשי הממשלה המכהנים בטייקונים וחקירות, נהנתנות ורעבתנות. כולם היו מקורביו של מילצ'ן, כולם רצו לחוש בנוח בקרבתם של המילצ'נים למיניהם, חברי חוג הסלון של האלפיון העליון. אצל אולמרט ושרון (הבן עמרי) זה נגמר בכלא. ברק יצא מזה צח כמעטה שלג דק בחרמון, אחרי שילדים צוהלים התרוצצו עליו במשך היום. אצל נתניהו בסיבוב הראשון, זה נגמר בהמלצת משטרה ופרקליטות להעמדה לדין, שנדחתה על ידי היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין, אחרי (וגם בגלל) שביבי הודח מהשלטון.

לא צריך לפשוט על בתי רל"שים לשעבר, שכולם הלכו לבתיהם כדרך כל האדם בלשכת רה"מ כשהם מסוכסכים עד צוואר, כדי לשפוט ולקבוע בסבירות גבוהה שנתניהו, בניגוד לקודמו, לא קיבל מעטפות. כסף מזומן כנראה לא היה ועל המתנות ידעו כולם. הסיפורים על קצה הסיגר שנטבל בקוניאק הפכו לשגרה והיוו מדד למידת הקרבה לנתניהו. מי שראש-הממשלה התנהג בסביבתו בטבעיות ונשף עננה לבנה בפניו, זוהה כשותף טבעי, כבן ברית.

בשנים האחרונות, מאז נתפס בשידור חי כשקצה סיגר בוער בכיס מקטורנו, ביבי שמר על משנה זהירות והקפיד לא למחזר בדלי סיגרים. בשעתו הובא כאן מפיו של אחד הנפגשים, שאינו זקוק למאכער שיכיר לו את עולם מוצרי הטבק, תיאור רהבתני על קצב הסיגרים המתכלים בבית רה"מ. "ביבי לוקח כמה שאיפות מסיגר קוהיבה ומשליך אותו למאפרה", צוטט כאן אותו גורם שהסיק מכך, כי אין שום סיכוי שנתניהו, הידוע בחסכנותו, משלם ומשליך, שואף ומועך.

התקשורת שסימנה מטרה על גבו של נתניהו, זיהתה מהרגע הראשון שעשן הסיגרים, אומנם מצחין את דמותו ותדמיתו של ראש הממשלה, אך כשהעשן יתפזר, ארומה פלילית לא תישאר. זו הסיבה שהתקשורת הגדירה מראש את מתת הסיגרים והאלכוהול כפרשה המשנית, פיקנטית אך לא פלילית, סעודה בשרית אחרי ארוחה חלבית קלה, קדימון בלבד לחקירה הנוראה שתמוטט על נתניהו את תקרת בית ראש-הממשלה.

כשחקירת אמנון השנייה התפוצצה, והתברר שהיא גבולית עוד יותר מהחקירה הראשונה, ראינו נסיגה מהירה לקווי ההגנה של פרשת אמנון הראשונה (פרשת אמנון השלישית שסוקרה השבוע, לא ראויה לאזכור בעיתונות חרדית. והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית). המידע על חשבוניות במאות אלפי שקלים, שנתפסו בביתו של מילצ'ן, נועד להכשיר ציבורית מהלך של הגשת כתב אישום נגד ראש-ממשלה בגינה של פרשייה שנתפסת כבלתי תקינה ציבורית, אך לא פלילית.

מילצ'ן נהנה מקרבתם של ראשי-ממשלות ישראל, ובתפקיד הזה, ביבי פשוט כיהן במשך התקופה הארוכה ביותר. התמורה שיוחסה, בדמותה של פנייה מטעם נתניהו למזכיר המדינה קרי, בבקשה להארכת הוויזה של מילצ'ן, מגוחכת עד בלתי נתפסת. מילצ'ן זקוק לעזרתו של ביבי אצל קרי, כמו שביבי זקוק לסיועו של נוני אצל שלדון. בשביל לסדר ויזה אמריקאית, עדיף לפנות, חינם אין כסף, לר' אהרון דוד דיוויס מבית אגודת ישראל ברחוב פרס בירושלים. רק לא לביבי, שנוא נפשם של פקידי מזכירות המדינה ושירות החוץ האמריקאי בשתי הקדנציות האחרונות.

לפחות לפי מה שפורסם עד כה, תמורה ממשית לא נמצאה, ולפיכך קשה לראות בלקיחת המתנות – יסודות של עבירת שוחד. הפרת אמונים לעומת זאת, היא עבירה עם הגדרה רחבה ועמומה שניתן לייחס כמעט לכל מתנה. בסופו של דבר, יקבע מבחן המידתיות, ומכאן נובעת האובססיה הגדולה, לנפח כמה שיותר את החשבון, עם ריבית והצמדה.

בתקופת הביניים, בין תום כהונת אולמרט לבחירתו של ביבי בפעם השנייה, הוצע לנתניהו, כלקח מחקירתו בקדנציה הראשונה ומחקירות הבאים אחריו בתפקיד עד אולמרט ועד בכלל, להעביר בהסכמה מודל של 'החוק הצרפתי'. צרפת היא המדינה המערבית היחידה בה חוסלו חשבונות עם נשיאים מכהנים נגדם נפתחו חקירות סדרתיות, והמודל שאומץ שם בעקבות זאת ומיושם עד היום, אינו מאפשר לחקור את ראש-הממשלה בעודו מכהן, למעט בגין עבירות חריגות כמו בגידה. ביבי טאטא את ההצעה, כפי שהשליך לפח תיכף עם בחירתו את מיזם הקמת 'בית ראש הממשלה' ורכישה מיוחדת של 'מטוס ראש הממשלה' – שאולמרט אישר בשלהי כהונתו.

אם נתניהו, שמתהדר ביכולות הזיהוי, היה מסיר את הכיסוי מהמשקפת, מתבונן למרחוק ומעביר את ההצעות על גבו השחוח של אולמרט, הוא היה יכול להמריא בנחת בשבוע הבא לטקס ההשבעה של הנשיא האמריקאי הנבחר, במטוס מפנק כמו של טראמפ, עם סיגר ביד ימין וכוסית קוניאק בשמאל – בואכה ארבע שנים חלומיות תחת נשיא רפובליקני אוהד ושני בתי נבחרים הנשלטים על ידי המפלגה הנכונה. את 'החלום האמריקאי' האישי שלו, ביבי פספס במו ידיו, בקוצר הראות של עיניו.

השארת תגובה