החיישנים הפנימיים שמכוונים אותנו במעשנו

הגאון הרב ראובן אלבז ראש מוסדות 'אור החיים' בטורו השבועי על פרשת השבוע. והפעם: החיישנים הפנימיים שלנו, תוכחת יוסף לאחיו, והסתירה במעשינו כפי שיוכיחו אותנו בשמים

הגר"ר אלבז
הגר"ר אלבז

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג).

דרשו רבותינו (בראשית רבה צג, י) "אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, שנאמר (בראשית מה, ג) וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא) אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, על אחת כמה וכמה".

לכאורה לא מובן, היכן מצינו שיוסף הוכיח את השבטים בפסוק זה, הרי הוא בסה"כ אמר "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי". אלא הדבר יוסבר על פי שאלה נוספת, מדוע יוסף שואל את האחים אם אביו חי, הרי הוא כבר שמע מהם שאביו חי, ויש חזקת חיים, אם השאיר אדם חי חזקה שהוא ממשיך לחיות (יעוי' בשו"ע יו"ד סימן שצ"ז ס"ב), ואם כן מדוע שוב שואל יוסף "הַעוֹד אָבִי חָי". ועוד, כיצד יֵדעו האחים אם אביהם חי כעת, הרי הם נמצאים במצרים ולא ליד יעקב אביהם?

אלא ודאי שזו לא הייתה שאלתו של יוסף אלא תוכחה נוקבת, הלא כל הזמן טען יהודה שהם אינם יכולים להשאיר אצל יוסף את בנימין בטענה ש- "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (בראשית מד, לא), אבא לא יוכל לעמוד בצער הזה, תחוס על אבא..

"כעת נזכרתם לרחם על אבא?" הוכיחם יוסף, "הרי בזמן שמכרתם אותי לישמעאלים התחננתי בפניכם ובקשתי שתרחמו עלי, לא בשבילי, אלא למען אבא, אך אתם לא הקשבתם, ולא התחשבתם בצער שיהיה לאבא, ומה קרה כעת שהנכם דואגים לאבא?"

וזהו שאמר להם יוסף "הַעוֹד אָבִי חָי", אבא, מסכן, נשאר בחיים? איזה חיים יש לו בלעדי, ללא שמחה וללא השראת השכינה, מדוע לא דאגתם לחייו של אבא כשמכרתם אותי? אם הנכם כל כך דואגים לאבא, איפה הייתה דאגתכם אליו כשמכרתם אותי? זאת הייתה תוכחתו הנוקבת של יוסף הצדיק לאחיו, הסתירה במעשיהם.

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, נבהלו האחים ולא יכלו להשיבו דבר, דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א), האדם קובע לעצמו את הדין והמשפט על פי מעשיו.

לכל אדם ואדם ישנם חיישנים פנימיים, נקודה פנימית שמאותתת ומגדת לו אם הדבר שעושה הוא טוב ורצוי בפני ה' יתברך או חלילה להיפך, "תשמע, זה לא כדאי, חבל, אל תדבר לשון הרע, חבל, אל תכעס, אל תיקח דבר שלא שייך לך, אל תבזבז את הזמן בהבלי העולם, אל תכניס לפיך מאכל שאינו כשר למהדרין, תתאפק קצת ושבור תאוותך, שמור על עיניך, שמור על קדושתך וטהרתך!"

ופעמים שמתגבר על אדם יצרו והוא דוחה את אותה נקודה פנימית, "שטויות, מה יש בזה? זה מותר!" ומה שמוטל עלינו הוא לשמור ולהאזין תמיד לאותה נקודה פנימית המנחה אותנו בעבודת ה' יתברך, וזוהי התוכחה שהוכיח יוסף את אחיו: מדוע לא הפעלתם את החיישנים שלכם, מדוע לא הפעלתם את חיישני הרחמנות וההתחשבות בצערו של אבא, גם כשמכרתם אותי יכולתם להפעילם, ואם הייתם עושים זאת הייתם חוסכים עשרה הרוגי מלכות וחורבן בית המקדש, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו!

לכשנתבונן בדברי המדרש הנ"ל ניווכח לכאורה בכפילות לשון, "אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה..", מדוע צריך לומר גם "יום דין" וגם "יום תוכחה"?

אלא, לפעמים אדם חושב בליבו "אעשה עוון פלוני, ואם ישאלו בשמים מדוע עשיתיו, אענה כך וכך, תריסר תירוצים…", אך בשעה שעומד בדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולפני מלאכי השרת, מיד נתקף בפחד ובעטה ואינו יכול להוציא הגה מפיו, וכל שכן שלא לתרץ תירוצים. זה ביום הדין, מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין (משלי כ, ח).

וביום התוכחה, גם אם אותו אדם עז פנים ואמיץ לב להשיב טענות, מ"מ יסתרו בשמים את טענותיו מיניה וביה, על ידי סתירה במעשיו, אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ (תהלים נ, כב).

ונביא לכך מספר דוגמאות:

א) בא עני ומבקש צדקה, אך אותו אדם לא נותן לו, וגם כשרואה עניים אחרים מעלים עיניו מן הצדקה, בטענה שעושה זאת בשל מצבו הכלכלי, דוחק הפרנסה וריבוי הוצאות בני הבית, ולכן אין מספיק בידו בכדי לפזר ממונו לאחרים..

לכאורה זו תשובה, אך בשמים יראו לו שבזבז כסף רב בשביל להשיג כבוד או תענוג של הבלי העולם הזה בלא להתחשב בדוחק פרנסתו ובריבוי צרכיו ההכרחיים.. וכך סותרים אותו, מדוע לא נתת גם לעני? ואו אז הוא סותם פיו ואין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש (מנוסח וידוי הגדול לרבינו ניסים).

ב) ישנם אנשים שכאשר מתפללים בימי החול בציבור, וקורה שהשליח ציבור משתהה מעט בתפילה, הם מתרגזים ומסתכלים בחוסר סבלנות בשעון בכל עת, וזאת מפני שטוענים שברצונם להגיע לעבודה בזמן, ומיד כשמגיע השליח ציבור לעלינו לשבח, הם נחפזים לצאת מבית הכנסת בפסיעה גסה, ואצים לביתם או לעבודתם "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג, טו).

ומנגד, כאשר יוצאים מבית הכנסת ופוגשים בחבר הם עומדים ומשוחחים ביניהם על חדשות היום ועל הפוליטיקה, על הא ועל דא, והנה סותרים את עצמם מיניה וביה, אם בתפילה הראו כל כך חוסר סבלנות בטענה שהם מוכרחים להשכים למלאכתם והשעה דוחקת, אם כן מדוע היה להם זמן לשוחח עם חבר?

ג) ישנם בני אדם שמתעטפים בטלית ומניחים תפילין אך לא משגיחים על מיקום התפילין שיהיה במקום שמוחו של תינוק רופס (יעוי' בשו"ע סימן כ"ז ס"ט). ומנגד מוציאים מראה באמצע התפילה לראות אם עניבתם ממוקמת בדיוק במקום הנכון.. את העניבה שלובשים במשך כל היום מסדרים כל רגע ובודקים שהיא בדיוק במקום הנכון, אך את התפילין שבראשם, שהיא אות בין ישראל לבין אביהם שבשמים, והיא מצוה יקרה עד כי אין ערוך לה, ובסך הכל נמצאת על ראשם במשך כחצי שעה – שעה, אין הם משגיחים להניחה כדת במקום הנכון.. על כגון זה נאמר "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ" (תהלים נ, כא).

ד) ישנם בני אדם שכשעורכים חגיגת בר מצוה לבניהם מבזבזים הם כסף רב בשכירת אולם אירועים מתאים, כלי שיר, פרחים וקישוטים, וסעודה כיד המלך. ומנגד כשבאים לקנות תפילין לנער בר מצוה, משתדלים הם להשיג את התפילין הזולות והפשוטות ביותר, ועושים הטפל עיקר והעיקר טפל. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא (עירובין ט ע"א, יומא מז ע"א, ב"ק מב ע"א).

אשרי אדם הנותן אל לבו לקיים מצוות הקב"ה ולעסוק בתורתנו הקדושה באהבה ובמסירות בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

ביום ראשון הקרוב עתיד לחול צום עשרה בטבת, ומובא בחתם סופר (דרוש לז' באדר) שביום זה בכל דור ודור יושבים בית דין של מעלה וגוזרים אם ימשך חלילה החורבן גם בשנה זו, או יופסק החורבן ויגאלו ישראל. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי פאה פ"א ה"א), בכל שנה ושנה מתחדש החורבן וביום עשרה בטבת גוזרים על כך בשמים. לכן חוב קדוש מוטל עלינו לעורר ולהתעורר בכל כוחנו ולשוב אל ה' אלוקינו בלבב שלם, כדי שלא נהיה חלילה ממעכבי הגאולה, אלא אדרבה נחיש את גאולתנו ע"י תשובה ומעשים טובים ביום זה ותפילה וזעקה מעומק הלב על מלכות שמים, מלכות בית דוד, בניין בית המקדש וגאולת ישראל ברחמים. כי קדוש היום לאדוננו, בכח היום הקדוש הזה יכולים אנו לקרב הגאולה.

ויהי רצון שנזכה לשמוע בקרוב את שופרו של משיח, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל (ישעיה כז, יג), ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, אמן.

השארת תגובה