בקבוק השמן החזיר גביר בתשובה וקשור לפרשה

הרה"ג שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, בטורו השבועי על פרשת השבוע. והפעם: ההבדל בין יהודה לראובן – כי איך אעלה אל אבי? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו: "והנער איננו איתי", חיי הקדושה של ימים עברו לא איתנו חלילה

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי… ולא יכול יוסף להתאפק… ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף… ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". מתח עצום עמד באוויר. יהודה טוען ויוסף שומע, ורק כאשר הוא מגיע למילים: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי", לא יכל עוד להתאפק וקרא: "אני יוסף". מה היה במילים אלו שהביאו את יוסף להתגלות? ואיזו תשובה יש בזה לשאלת יהודה "כי איך אעלה"?

נאמר במדרש: "כי הנה המלכים עברו יחדיו… זה נתמלא עברה (כעס) על זה וזה נתמלא עברה על זה". שואל בעל 'שם משמואל': "למה נתמלא יוסף עברה על יהודה, בשלמא יהודה על יוסף ניחא (שהרי הוא מבקש את בנימין לקחת אליו), אבל יוסף על יהודה – מה כעס היה לו עליו"?

אכן, בשאלה הנוקבת של: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" היה הדו- שיח של יוסף ויהודה. מכירתו למצרים הייתה עצת יהודה. עצה זו אכן הצילה אותו ממות, אבל הכניסתו לסכנה הרוחנית של ירידה לטומאת מצרים.

בגמרא נאמר: "רבי מאיר אומר, לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה, שנאמר: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו. וכל המברך את יהודה הרי זה 'מנאץ', ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'" (סנהדרין, ו). ביקורת קשה מאד על יהודה, ולעומת זאת מפליגים בשבחו של ראובן: "וישמע ראובן ויצילהו מידם", והמדרש כותב: "א"ל הקב"ה, אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט אלא בתחומך…" מה פשר הביקורת על יהודה שביקש לא להרוג את יוסף?

אמנם כוונת יהודה הייתה הצלת הגוף של יוסף, ומשום כך הציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים". אך לא חשב ודאג מה יהיה עם נשמתו. הוא רק "הסיר אחריות". שונה היה ראובן שהתכוון להצלת הנשמה של יוסף, ולכן התנגד למכור אותו לעבד. כאשר מביא יהודה את מסכת טענותיו לשיא בשאלה הנוקבת: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" – באה התשובה המידית: "אני יוסף"! צודק אתה, יהודה, אבל למה כאשר דנו אותי, כשהייתי 'הנער' – לא הוקדשה תשומת לב לשאלה הזו? היכן הייתה "לקיחת האחריות" אז?

רגע האמת היה זה, כאן באה לידי ביטוי אותה תוכחה קשה שהמדרש מדבר עליה "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה", וכפי שמבאר בעל הבית הלוי, שיוסף הוכיח להם את חטאם מתוך דברי עצמם, ומוסיף: "וכך יהיה גם לעתיד לבא. יום הדין, בו ישפטו את האדם, יהיה גם יום תוכחה. יוכיחו לו לאדם את חטאיו… יוכיחו לכל אחד 'לפי מה שהוא' – לפי מעשיו הוא, על ידי סתירות בדברי עצמו, עד שלא יהיה כלל מענה בפיו".

רבי משה לייב מסאסוב זי"ע נעדר פעם מביתו זמן רב, וכשחזר שאלו ילדיו: "אבא, מה הבאת עמך ממסעך?" חוורו פני הצדיק וחלש ליבו. נבהלו בני המשפחה ומיהרו להשיב את נפשו, וכאשר שבה רוחו שאלוהו לפשר בהלתו? השיב רבי משה לייב: "כששמעתי את השאלה, חשבתי לעצמי הרי נעדרתי רק שבועות מספר וכבר שואלים אותי מה הבאתי. שוו בנפשכם מה יארע כשאעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלו מה הבאתי מחיי, מה אומר ומה אדבר? התחלתי לערוך את חשבוני וכמעט שנשמתי פרחה מקרבי מרוב רעדה".

מסופר על יהודי, משולח, שיצא לאוסטרליה הרחוקה לקבץ צדקה. כשהתקרבה שבת תר אחר מקום להתארח בו. החליט לצאת לשוק, לעקוב אחר רוכשי הדגים, ולצוד מארח טוב… כרכרה הדורה עצרה במקום, גביר נכבד ירד ממנה, וביקש לטרוח בעצמו ברכישת הדגים. פנה אליו היהודי ושאל האם ניתן להתארח אצלו, והלה נענה בשמחה. כשהגיעו לבית, ראה שאכן צדק. הבית כולו הדר ופאר, אך בוויטרינה, נחה לה תעלומה. לצד שכיות החמדה ניצב לו בקבוק שבור. מכיוון שהתבייש, שתק.

לפני הפרידה, אזר אומץ לשאול: "מה הבקבוק השבור הזה ששמור בויטרינה?" השיב הגביר: "זה סיפור חיי! התייתמתי כילד. נאלצתי לעזוב את המלמד ולצאת לעבוד כדי לתמוך באמי האלמנה ובאחי ואחיותיי. הצלחתי להרוויח כסף, אך לא הצלחתי לשמר את דמות ילד החיידר שבקרבי. ויהי היום, אני מתהלך ברחוב ומבחין בילד חמד, עטור פאות, בוכה. המחזה החזיר אותי באחת לעצמי. החלטתי לעזור לו ושאלתי: מה קרה?

השיב לי הילד: היום בלילה חנוכה. אבא שלח אותי ללוות כסף משכן ולרכוש בקבוק שמן זית. הוא הזהיר אותי לא לרוץ. אבל בדרך חזור מעדתי והבקבוק נשבר. עכשיו איך אשוב לאבי בלי שמן? נתתי לו כסף. בקשתי ממנו שיקנה שני בקבוקים – אחד לי ואחד לו, ובאותו רגע חשבתי: איך אני אשוב לאבא שבשמים בלי שמן לחנוכה? הוא הביא את השמן ואני מיהרתי ליטול עמי גם את בקבוק השמן השבור למזכרת… וחזרתי להיות מה שהייתי.

כי איך אעלה אל אבי? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו: "והנער איננו איתי", חיי הקדושה של ימים עברו לא איתנו חלילה. יה"ר שנדע למלא את ימינו במאה ועשרים שנים של חיי רוח וקדושה, ולאחר מלאת ימינו נשוב לאבינו שבשמיים ממלאים את שליחותנו בעולם הזה.

השארת תגובה