מרדכי בן דוד הוא כוכב העתיד של התרבות החרדית

ישראל פריי השתתף בהופעה של גדול הזמר החסידי בבית שמש, וחזר עם חוויות מרתקות ותובנות מפתיעות • העקיצות, ההברקות, והגישה המפויסת של מרדכי, המורכבות המוזיקלית של אלי פרידמן, מאחורי הקלעים של הדואט עם אבוטבול, ובעיקר, המהפך שמרדכי עובר יחד עם כולנו

מרדכי בן דוד  בהופעה
מרדכי בן דוד בהופעה

את הערב הזה כמעט והספדתי בתחילתו. הכבישים היו עמוסים לעייפה, הדרכים פקוקות, התנועה השתרכה לאיטה, ומה שתוכנן להיות בילוי חנוכה קליל היה נראה יותר כמו עונש מתמשך. הבטן שהועמסה רק שעה קלה קודם לכן בשלל סופגניות – התחילה לאותת על מצוקת רעב שהביאה עד כדי פשפוש בתא המטען אחר שרידי מאכל שהעמידו אותי בפני התחבטות גדולה בסוגיית חמץ שעבר עליו הפסח.

זה אולי נושא מודחק ובלתי מדובר, אבל המקצוע העיתונאי גורם איכשהו לכהות חושים. אתה חייב תמיד להיות טוטאלי, לתפוס צד, להביע עמדה, להיות נחרץ, ובעיקר, לאפיין כל אירוע ולהגדיר אותו בחדות עוד בשלביו הראשונים. וכמי שלא מצליח להפריד בין חיים האישיים לאלו המקצועיים, הערב הזה כבר הפך לכישלון מוחץ, שלא לומר מפלה חסרת תקדים, או אם תרצו "סערת ההופעה והפקקים".

אלא שאז התרחש טוויסט בעלילה. העיקולים החדים של אזור התעשייה השקט של בית שמש בואכה הקמפוס המרהיב של המכללה לשוטרים היוו רווח נאה להתבונן בין פקק לבין שקט פסטורלי, הקור המקפיא שהתמקם באוויר הצלול נתן זריקת רענון לעצמות הכפופות ולגב התפוס, והמעבר להמולת בחורי הישיבה המצטופפים בתור הכניסה לאודיטוריום היה חלק מהמעבר בין ממשלת ביבי לממשלת נתניהו.

אני ממוקם באולם. ההופעה כבר התחילה, והאיחור הקל מכניס אותי לאווירה במלוא עוצמתה. אם טור זה היה מתפרסם באחד מהיומונים המפלגתיים, הייתי נובר בקלות בתיבת הסופרלטיבים ממנה נשלפים בעת הצורך ביטויי התרגשות וניסוחי השמחה והתרוממות הרוח, ועושה בהם שימוש מתאים. משלא זכיתי, איאלץ לעשות זאת בלשוני הדלה.

האנרגיה מורגשת היטב בחלל האולם. מאות תושבי בית שמש יושבים משולהבים מול שירתו העוצמתית של תושב עירם אלי פרידמן. העיניים מהופנטות לבמה הוירטואזית, השפתיים נעות לצלילי התזמורת, והלב מתרונן מול ההרמוניה המוזיקלית שיוצאת מכלי הנגינה של תזמורתו המשובחת של גרשון פריישטט.

אלי פרידמן הוא תופעה בפני עצמה. גם אם נתעלם לרגע מאישיותו הססגונית וממשנת חייו המרתקת, כמוזיקאי, פרידמן הוא מוזיקאי מחונן, יוצר, כותב ומלחין, שמביא אתו לבמה חבילת כריזמה וכישרונות שגם זמרים למודי הופעות יכולים להתקנאות בהם.

אמת, המוזיקה החסידית נמצאת בפריחה חסרת תקדים. הסצנה המגזרית הפכה לעולם עשיר בפני עצמו הכולל זמרים עם קולות ענקיים, תזמורות איכותיות, גדודי מעבדים, שורת אולפנים מקצועיים, ואין סוף 'מבינים' אמיתיים שהופכים אותה למוזיקה עשירה ואיכותית. ועדיין, יותר מדבר אחד מבדיל בינה לבין מקבילותיה בעולם המוזיקה הכללי.

אם בעולם הגדול זמר הוא גם במקרים רבים המלחין של עצמו, ובשיריו הוא מטביע את סגנונו, אישיותו ורוחו, ובעצם כל כולו מוזיקאי ברמ"ח ושס"ה (טוב, זה כבר הכלאה בין העולמות), בציבור החרדי זמר הוא בעיקר מגיש, מבצע, סוג של פלקט, שהיתרון הגדול שהוא מביא עמו הוא קול גדול, ולא בהכרח מוזיקליות צרופה.

במובן הזה, אלי פרידמן הוא זמר מסוג אחר. יכולת השירה שלו היא ללא ספק משובחת, אבל היא רק מרכיב אחד במכלול, ועל הבמה זה ניכר היטב. משך שעה ארוכה הוא מחזיק הופעה מצוינת שכולה מורכבת מרפרטואר השירים שלו. הוא מונח בהם עמוק, מחובר אליהם בכל נים, ואתה מאמין לו. כל צליל יוצא מהנשמה, לכל הברה יש בסיס מוצק בלב, ככה נראה מוזיקאי אמיתי במיטבו.

פרידמן מלהטט על הבמה שעה ארוכה, והאולם משיב לו אהבה, ומצטרף בפה מלא לכל השירים. וכשאומרים כל השירים, אצל פרידמן לא מדובר רק בפסוקים או תפילות מוכרות כמו 'אני מאמין' או אחינו כל בית ישראל'. הרפרטואר העשיר כולל החל מלחנים על פסוקים, דרך משניות ('אלו דברים'), עבור בתפילות יום כיפור ('היה עם פיפיות'), ועד טקסטים אישיים שמבטאים ביצירתיות רבה את לבטיו של בחור ישיבה, את התחבטויות הנפש בעבודת הבורא ואת ההתמודדויות מול פיתויי העולם שבחוץ. ('על הסטנדר', שיר הצ'יקעבר ועוד).

הגענו לרגע השיא. פרידמן מפנה את מקומו בבמה לקראת הופעתו של גדול הזמר החסידי בכל הזמנים מרדכי בן דוד. רגע, אמרנו רגע השיא? – אז זה בדיוק הזמן לנצל את המומנטום, הקשב והתכונה באולם, להבאת ברכתו של ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול.

עזבו לרגע את הציניות ואת ההתחשבנויות הפוליטיות, אבוטבול הוא אחד מנציגי הציבור החרדיים היותר ייצוגיים, רהוטים, ונעימי הליכות. בדבריו הקצרים והמדודים הוא מודה לשותפים השונים בארגון האירוע וקושר בין המופע לבין חגיגות ה-65 לעיר, לפיתוחה של העיר ולאחדות הכלל-מגזרית. "אתם יודעים, השטח של בית שמש גדול יותר משטחה של תל אביב", הוא נותן פרספקטיבה מעניינת, ונפרד מהמיקרופון אליו עוד ישוב בהמשך.

וכעת, הגיע באמת רגע השיא. מקהלת 'בעלי מנגנים' תופסת את מקומה, פתיח מוזיקלי עשיר מכין את השטח, ואז, קולו הגדול של מלך המוזיקה החסידית מרדכי בן דוד מפציע במלוא עוצמתו.

"אבא, לא ככה דמיינתי את מרדכי בן דוד", לוחש לי בעיניים נוצצות בני היקר, רגע לפני ששמורות עיניו הסקרניות נעצמו, תופעת לוואי מוכרת של הצטברות מסיבות החנוכה. יהיו אשר יהיו כוונותיו, הזדהיתי עם המשפט בכל לב. המחזה שנגלה נגד העיניים היה מעל ומעבר לכל דמיון.

מה כבר לא נכתב עליו, על פס הקול של המוזיקה החסידית, מי שליווה עוד את הילדות של ההורים שלנו, היה מושא להערצה ולמיתוס בלתי ניתן לערעור עליו גדלנו, ולמי שמעמדו הבכיר לא יכול להיסדק אפילו בחלוף השנים ובהיכנס כוחות צעירים ורעננים לשוק שמאופיין בתחלופה גדולה. ועדיין, מקובל לחשוב שמרדכי בן דוד הוא בעיקר נוסטלגיה, האיש שזוכה לתהילה בעיקר בשל עברו, שרגעי השיא של הקריירה שלו מאחוריו.

מספיק להיות בהופעה אחת בשביל להבין את הטעות. כמחווה לכרמים המשובחים שפרוסים בהרים רחבי הידיים שבסמוך, הבה נשאיל את הקלישאה השחוקה על יין ההולך ומשתבח עם השנים, ונשתמש בה לתיאור קולו המרטיט של מרדכי, שנדמה שהשנים עושות לו רק טוב.

וזה לא רק הקול. מכירים את הפוליטיקאים שלעת זקנותם הופכים להיות גורמים מלכדים, וההופעות התקשורתיות שלהם מלאות אחווה ומילות פיוס לאומיות? – זו התחושה שהכתה בי לאורך ההופעה. כי אם בעבר מרדכי היה מופיע מלא כוח, לוחמני משהו, טורף את הבמה בתזזיתיות, משהו בו כעת נראה שליו ושלם, וזה הופך אותו לחינני הרבה יותר. הוא רגוע, מחויך, ונותן את כולו בגרסה מרוככת ונוגעת ללב.

רשימת השירים כוללת בעיקר להיטי עבר, אך כנראה שאת הקלפים המנצחים לא ממהרים להחליף. היו שם 'תמיד בשמחה', 'לולי תורתך', 'רחם בחסדך', וגם שירים מעודכנים יותר כמו 'מלאכי רחמים', 'מחול לצדיקים' ועוד.

גם את הדיסטנס בין הזמר לקהל, מצליח מרדכי לשבור בקלות בלתי נסבלת. מילות הקישור והשיח בין השירים מוציאים אותו חד כתער ובמיטב צלילותו. הוא מזהה בין הקהל חסיד ישיש אותו הכיר מימי 'שפת אמת' ומפרגן בלבביות, שוזר דבר תורה מהבאר מים חיים, מחמיא לתושבי העיר, מכניס אקטואליה לשיר 'כוכבים' בדמות: "הכל יהיה כמו בחלום – כשאובמה ימ"ש יילך לעזעזל – אז יבוא שלום", והנה קיבלתם גם הצהרה מדינית והתייחסות להצבעה באו"ם של גדול המוזיקה החסידית.

והנה הגענו לשלב הדואטים. הכוכב המקומי אלי פרידמן הוזמן לבמה, ופתח בדואט מרשים עם הכוכב העולמי בשירת 'והכן פרנסתנו'. זה היה קסום. הגבוהים, הנמוכים, קולות הלווי, השילוב, הכל התחבר לתענוג מוזיקלי צרוף. בסופו של דבר, את המוזיקליות הצרופה של זמר ניתן למדוד בעיקר בשירת דואט. היכולת להתנתק משירת הסולו ולהביא לכדי ביטוי אינטרפרטציה ייחודית ומשחקי תווים היא מבחן לא קל – אותו צלחו השניים באופן מיטבי.

והיה גם את הדואט שאולי אין בכוחו הפוטנציאלי להפוך להרכב קבוע, אך יש בו הרבה יותר מגימיק. לאחר כבוד, הזמין מרדכי בן דוד את ראש העירייה משה אבוטבול להצטרף אליו בשיר שלדברי האחרון "מלווה אותי כבר 40 שנה, עוד מתקופת הישיבה", הלא הוא להיט העבר 'כוכבים'.

הוא עולה לבמה כמו נער בר מצווה מבויש. על החינניות והייצוגיות שלו כבר דיברנו, אבל כנראה יש משהו במוזיקה שמעמיד אותך במצב חשוף ורגיש, ומצליח להוציא ממך עוד יותר עדינות, והתוצאה הייתה שובת לב. הם דילגו ביניהם בין משפט לבית ובין בית לפזמון, ופיזרו אבק כוכבים לכל עבר. הזמר הציל את ראש העיר ממעידות קצב קלות, אבל מה זה כבר לעומת הכרת המילים על בוריין, קול ערב, וקורטוב אומץ של ראש עיר שלא מתבייש בתחביבו המוזיקלי ומביאו לכדי מימוש.

דיברנו הרבה על הבמה, אבל לא נתנו מספיק את הדעת אל החלק הגדול יותר של האולם, הלא הוא הקהל. והאמת, לפחות מבחינתי, זהו חלק מרתק לא פחות. ההופעה – שיועדה לגברים בלבד – הייתה עמוסה בתושבי העיר החרדיים עם נוכחות בולטת לבחורי ישיבות. הם שרו, מחאו כפיים, השתתפו, ויותר מפעם אחת ירדו אל סמוך לבמה ופצחו בריקודים סוערים.

עד לפני כמה שנים, המקום היחיד בו יכלו הצעירים לתת פורקן לאנרגיות היה אולם חתונות, ופעילות התרבות היחידה שיכלו לממש בחנוכה היה אולי במשחק הסביבון. הופעות מוזיקה חסידיות היו למוקצות, מחוץ למחנה, ולמקוטלגות יחד עם אופציות בילוי שאתה מתבייש בכלל להודות על היכרותך עם קיומן.

אבל משהו טוב קרה. הכוח, ההתרחבות וההתעצמות של הציבור החרדי באים לכדי ביטוי גם בחלק התרבותי. בשנה האחרונה נערכים הופעות ענק בהיכלים הגדולים בארץ של מוזיקה חסידית אוטנטית, באווירה ישיבתית חמה ובהשתתפות המוני צעירים יראים ושלמים, שלא זקוקים לפסוח של שתי העולמות, ומיטב החוויות המוזיקליות מגיעות אליהם הביתה.

אני מעיף מבט סביב. על הבמה אני רואה זמר עטור זקן וחבוש כיפה ענקית, מי שמסרב במשך שנים להופיע בהופעות מעורבות, וכולו מקרין יראת שמים. בשורה הראשונה אני רואה ראשי ופרנסי עיר גדולה בישראל, כולם נמנים על שורות הציבור החרדי. בקהל נראים חסידים מבוגרים, בחורי ישיבה צעירים וילדי חיידר רכים. אני מביט ומהרהר. משהו מתחולל נגד עינינו. מרדכי בן דוד הוא אולי ההיסטוריה עליו גדלנו, אבל יותר מכך, הופעתו מסמלת את העתיד של הציבור החרדי.

השארת תגובה