נס פך החיים: ראיון מצמרר עם חני וינרוט

ההתמודדות עם המחלה, הוצאת הספרים החושפניים, הסיוע לציבור החולות והחשש לילדים מהיום שאחרי. הרופאים קצבו לה כמה חודשי חיים, אך כבר שמונה שנים מתמודדת חני וינרוט בגבורה עם המחלה הארורה המקוננת בגופה • מונולוג מצמרר

ס]רה של וינרוט עולם הפוך ראיתי
ס]רה של וינרוט עולם הפוך ראיתי

היה זה עוד יום רגיל בבית משפחת וינרוט בבני ברק. האם, שהתפרסמה בשנים האחרונות עם הוצאת ספר שעסק בהתמודדותה עם מחלת הסרטן, קיבלה הצעה לתעד את חייה עבור הפקה משודרת ובחנה את האופציה. ההצעה כללה פרטים רבים, אך לבתה הקטנה הפריעה עובדה אחת. "אמא", היא שאלה. "הרי הצילומים יהיו שנה שלמה, ואם שנה הבאה לא תחיי?". האם השיבה בקור רוח: "אם לא, אז הם הפסידו כסף". הפעוטה התפרצה בצחוק משחרר ופנתה למשחקיה.

הסיפור הזה אולי נשמע עבורכם חריג, אך זו אנקדוטה אחת מאין ספור רגעים דומים שחווה חני וינרוט בשבע השנים האחרונות מאז גילו בגופה את המחלה הארורה. הרופאים קצבו לה כמה חודשים לחיות, אך מאז משתדלת וינרוט לנפץ את כל המיתוסים ומתפקדת כאם במשרה מלאה לילדיה, כמרצה בחסד וכסופרת. בימים אלו, היא גם חונכת את ספרה השני במספר "עולם הפוך ראיתי".

"הבת שלי לא הבינה את המשמעות הנוראית של זה", אומרת וינרוט בריאיון ל'קו עיתונות'. "הילדים שלי פוגשים ילדים שאין להם אמא או אבא שמגיעים אלינו לפעמים לבית במסגרת הקהילה של החולים שמקיימת פעילויות משותפות. באחת הפעמים שהגיע ילד תמים ורגיל של חברתי שנסעה לחו״ל לחופשה, שאל אותי הבן שלי בלחש: 'אין לו אמא?'. בשבילו זה היה נורא טבעי, כמו שיש ילדים עם הורים, יש ילדים בלי הורים. זה לא מובן מאליו עבורם שיש אבא ואמא. הם מבינים שיש גם מקרים שונים".

חני וינרוט נולדה להורים חרדים בבני ברק. מסלול חייה היה שגרתי עד לחתונה, אז נישאה לבנו של עורך הדין יעקב וינרוט – רואה החשבון דובי וינרוט. "למדתי ב'בית יעקב' גם בבית הספר היסודי וגם בתיכון עד לנישואי", היא מספרת. לאחר נישואיה, חפצה וינרוט להגשים את חלומה הגדול: ללמוד פסיכולוגיה ולסייע לאנשים. "מגיל קטן ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. התחלתי מסלול של תואר ראשון ותואר שני והרצון היה גם ללמוד תואר שלישי".

בגיל 24, בהיותה אמא לשלושה קטנטנים, גילו בגופה את המחלה הארורה, גידול סרטני מקומי שעלה חשש כי הוא יתפשט למקומות אחרים בגוף. בשלב הזה, הטיפול המוצע היה ניתוח להסרת הגידול וכך עשתה וינרוט. היא לא סיפרה דבר, אפילו לא לבני משפחתה ולחברותיה והחליטה להתמודד עם כך בשקט לצד ההבנה כי לאחר הניתוח חייה יחזרו לשגרה מלאה. וכך היה, לאחר הניתוח שבה וינרוט לעיסוקיה עד לגילוי הדרמטי ששינה את חייה.

היה זה שנה וחצי לאחר הניתוח הראשון. במהלך בדיקה גילו הרופאים כי הגידול שב בדיוק למקום שבו היה קודם לכן. מלבד הפניה לניתוח אותה קיבלה וינרוט, הורה לה הרופא לפנות לבדיקת סי-טי בכדי לשלול התפשטות המחלה. בערב פסח ערכה וינרוט את הבדיקה ולאחריה תכננה לבצע סידורים של ערב החג. "זה היה ערב חג, אז רציתי לנצל את הזמן כי בכל מקרה הילדים היו אצל בייביסיטר". רגע לפני שיצאה מן הדלת, התקבלה השיחה שחרצה את גורלה. "יש לי בשורות טובות ובשורות לא טובות", הודיע לה הרופא בקול לקוני. "הבשורות הטובות הן שלא תקבלי טיפול קשה. הבשורות הלא טובות הן שהמחלה הגיעה לכבד. אנחנו מוותרים על הניתוח".

זמן שאול

את אותו רגע מתקשה וינרוט לשחזר אך היא זוכרת כי התעלפה וקרסה על הרצפה, עד להגעת הבייביסיטר. "זה היה הלם מוחלט. זה חזר ביג טיים וכבר לא היה מה לעשות. ידעתי כבר קודם לכן שאין תרופה למחלה כזאת. ידעתי שאם הגידול יחזור, אז זהו מצב סופני. לרופאים אין פתרונות במצב כזה, כי יש כבר גרורות בכל הגוף". וינרוט מדגישה כי גם בשלב הזה, היא הרגישה טוב, "זה משהו שרואים רק בבדיקות. קודם לכן לא תיארתי לעצמי שהמחלה חזרה בצורה כזאת. זה היה מנותק מכל הרגשות שלי. עד אז הרגשתי בריאה. שום דבר כבר לא דומה מאותו יום. אני מחלקת את החיים שלי עד לאותו יום ומאותו יום שבו נודע לי על התפרצותה המחודשת של המחלה".

מבית החולים המשיכה וינרוט עם בעלה לבתי הוריהם אותם שיתפו אותם בדבר המחלה. "מסלול החיים שלי השתנה לחלוטין", היא אומרת. "בערב התקשרו מהאוניברסיטה לשאול מה קורה עם הלימודים לתואר שני אליהם נרשמתי, אמרתי להם שאני לא צריכה שיהיה כתוב לי 'חני וינרוט MA' על המצבה. יומיים קודם לכן נלחמתי על הלימודים הללו, אבל מאז הבשורה החשיבה השתנתה לגמרי. הערכתי אחרת דברים".

הרופאים הבהירו לה את מצבה. אחד הרופאים אף קצב לה כמה חודשים, אך וינרוט לא ויתרה, היא המשיכה בשגרת יומה שכללה טיפולים, עבודה בית וילדים, וכלפי חוץ מכריה לא הבחינו בדבר. "המצב הרפואי שלי היה כביכול הירדמות המחלה. הטיפולים הכימותרפיים מונעים את התפשטותה של המחלה, אך לא ניתן להסיר לגמרי את הגידול ולכן המצב הוא שברירי. מלבד הטיפול המונע התפשטות גרורות, היה גם את הנזק הגופני שנגרם כתוצאה מהטיפול הכימותרפי. אפשר להגיע למצב של מוות תוך שלושה ימים".

מאז, חיה וינרוט בתחושה של זמן שאול. היא כתבה לילדיה מכתבים בהם יעשו שימוש בבוא היום ובכל אירוע השתדלה לתעד את הרגעים אותם חוותה עמם, בכדי להותיר להם מזכרת. עם הזמן, העמודים אותם כתבה הפכו לעשרות ולמאות ובכדי לשמר אותם, היא החליטה לפתוח 'בלוג' מקוון בו היא פרסמה את הדברים. "לא התכוונתי שאנשים יקראו את זה, אבל במקרה אשתו של הסופר חיים ולדר הגיעה לדברים ובעלה, חיים, רצה מאוד להוציא מזה ספר".

ולדר לא התמהמה והתייצב בביתם של הזוג וינרוט. "בהתחלה לא רציתי", היא אומרת. "אבל הוא שכנע ואמר שהרבה אנשים יתחזקו מזה מאוד. אני בכלל לא הבנתי למה שמישהו ירצה לקרוא ספר שכתבתי. אחת מהטענות שלו הייתה שאחרי 120, בכל מקרה זה יהפוך לספר. המשפט שגרם לי להשתכנע היה כשחיים אמר שבזכות הוצאת הספר הרבה אנשים יתפללו עליי ובאותה תקופה הייתי צריכה הרבה תפילות". לאחר שבחרו את המכתבים שיפורסמו בספר, פעל ולדר במהירות ותוך כמה חודשים הוא טלפן לוינרוט כשבפיו הבשורה: "תבואו לדפוס, העותק הראשון מוכן".

ההצלחה הייתה מטאורית. בעשרה ימים נגמרה המהדורה הראשונה ומאז הודפס שוב ושוב ושוב כאשר בכל מהדורה הודפסו אלפי עותקים. "קיבלתי מאז מאות ואלפי תגובות", היא מספרת ומצטטת כמה תגובות מתוך חשבון האימייל שלה: "חני נשמה יקרה, את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך טוב. קראתי את ספרך, כל פעם העלת לי דמעות. כל פעם שאני רוצה להתחזק, אני קוראת את הספר"; "חני המדהימה, שאלתי רב אם מותר לקרוא את הספר בשבת כי אני דומעת. הרב אישר ואמר שזה רצוי כי אלו דמעות של התעלות"; "הספר שלך נתן לי כח להיות מה שאני. איפה הייתה 10 שנים קודם כשהייתי צריכה אותו".

"אני חושבת שהספר גרם להרבה חולות להתבייש פחות במחלה שלהם", היא אומרת. "בקטנותי, אמא שלי סיפרה שההורים שלה התביישו שהיו צאצאים של ניצולי שואה. לא רק שהם סבלו מטראומת המלחמה של הוריהם, הם גם נחשבו לסוג ב' בחברה. להבדיל, אני חושבת שזה קורה גם בקרב החולות. למה שאישה תתבייש בזה? ב'עזר מציון' אמרו לי שהספר עשה מהפך בעניין הזה. ולא רק חולים, גם אנשים בריאים הרגישו אחרי קריאת הספר שהם יכולים לממש את עצמם יותר".

בין הסמינר למוסד הגמלאי

מאז, למעשה, החלה וינרוט פרק חדש בחייה. היא הפכה לרבנית מבוקשת בהרצאות, מקיבוצים חילוניים, עד פנסיונרים קשישים ותלמידות סמינר. "בשלב מסוים זה היה כבר למעלה מהיכולת שלי. לפעמים היו 2 הרצאות ביום. לפני תקופה טסתי לארה"ב לעשרה ימים למרתון של 17 הרצאות. בבוקר אני יכולה להרצות בסמינר בית יעקב ובערב בטכניון בחיפה. הכי חוצה מגזרים שקיים".

את הרצאותיה וינרוט לא מכינה קודם לכן, אלא משוחחת עם כל מגזר בשפתו כשלצד זאת היא מקשרת את הדברים לנקודת מבטה. "אף פעם אני לא מכינה את ההרצאות, הן לא כתובות ואין לי מושג מה אגיד עד שאני מגיעה לבמה ולפי הקהל אני אומרת את הדברים המתאימים. אם אני מדברת עם גמלאים, אז אני מתייחסת דווקא לרגשות של חלקם שלא עובדים ומרגישים שכבר אין מה לעשות בחיים. אם אני מדברת עם כלות אני מתייחסת דווקא לזוגיות וכך בכל קהל יעד".

למרות ניסיונה הרב והזמן שצברה במקצועה כמרצה, וינרוט עדיין לא מבינה מדוע אנשים רבים כל כך משתתפים בהרצאותיה. "מה שהכי מעניין אותי זה לברר מה גורם לאדם בריא לבוא ולשמוע הרצאות שלי. בשבילי זו תעלומה. כשאני שואלת את האנשים, הם עונים לי שיש איזושהי קרבת ה' אצל חולים שנמצאים בסכנת חיים. יש פרספקטיבה בריאה יותר על התמודדויות החיים מהמקום של החולי. ודווקא בגלל שהאנשים הללו מגיעים ממקום שבע, הם מרגישים שהשגרה שוחקת אותם ולכן הם מחפשים את הקול השפוי והנקי".

עם הזמן, קיבלה וינרוט לא מעט פניות מצד אנשים שרצו לשמוע דברים שאמרה במקומות מסוימים, אך לא ניתן היה לשחזרם מאחר ודבריה לא תועדו או נכתבו קודם לכן. "לא יכלתי אפילו לחזור על הרצאות קודמות, כי לא זכרתי אותם. נוצרה תחושה של פספוס והחמצה". ואז בעלה הציע להקליט את ההרצאות, "בהתחלה לא עשינו שימוש בהקלטות ורק שמרנו אותם, אבל אחרי שהצטברה כמות נכבדה של הקלטות, העברנו אותם לישראל מאיר, העורך המקצועי של הספר, שיעבד את הדברים ויעלה אותם על הכתב". וכך נולד הספר אותו משיקה וינרוט בימים אלו. "לספר קוראים 'עולם הפוך ראיתי' והוא בעצם אסופה של הרצאות בכל הנושאים עם זווית אישית שלי.

"תמיד הזווית יוצאת מתוך החיים שלי. כל נושא שאני מדברת עליו, אני מקשרת אותו למצבי. למשל, כשאני מדברת על חינוך, אני מתייחסת להתמודדות של הילדים שלי עם המצב. לכן מתחברים אלי אנשים מכל הסוגים, כי אני מדברת אתם בשפה שלהם. בשפה האישית יש אפשרות לגעת בכל אחד. אני מקווה שזה עבר גם בספר, שכל אחד יוכל למצוא את עצמו, לא רק המלומדים ולא רק בנות ולא רק נשים חולות. הספר הראשון למשל פנה למכנה משותף קטן יותר, רק לאנשים שאהבו את סגנון השירה, בספר החדש אני פונה לקהל רחב יותר".

מהן ההשלכות של כתיבת הספרים?

"אין ספק שחני של לפני הספר וחני של אחרי הספר, הן שתי נשים שונות לגמרי. הדבר הראשון הוא המחויבות. הספר גרם לי להיות מחויבת לאמירה שלי. אם אני כותבת להתנהג בצורה מסוימת, אז אני חייבת לנהוג ככה גם בחיים הפרטיים שלי וזה מבאס כי אין לי חופש. אם אני רוצה להיות אחרת ממה שכתבתי, אני לא יכולה. האמירות כובלות והתפקיד מחייב. לפעמים אני לא יודעת כבר מה אני כותבת, האם זו חני של הספר או חני הפרטית.

"ובכלל, הספר הראשון נולד מכתיבה אישית שלא הייתה אמורה להתפרסם. מטבע הדברים, כתיבה כזו היא יותר משוחררת ואותנטית. אמרתי פעם לבעלי שזו כמו התבודדות בשידור חי. כאילו אני מנהלת את הדיבור שלי עם הקב"ה מול כל העולם. זה מאוד לא קל. אבל אני מאמינה שזה מה שה' רצה".

"אנחנו חיים בעולם השקר"

מכתיבת הספרים הגיעה וינרוט דווקא לתובנה אותה לא תשמעו מפיו של סופר כזה או אחר. "אנחנו בעלמא דשיקרא", אומרת וינרוט. "מעולם לא נחשבתי לבעלת דעה ומובילת השקפה, אך מרגע שהספר יצא החוצה, נתפסתי כמובילת דעה. הרי גם בתור בריאה היו לי דברים לומר, רק שלא שמעו אותי. המחלה נותנת לגיטימציה כביכול לדברים שלי. יותר אנשים מתרשמים מזה".

וינרוט מספרת כי בעבר, כאשר התנדבה במרכז לבריאות הנפש בתל אביב, נחשפה לאנשים הסובלים יותר מאנשים החולים במחלה הארורה. "זה הרבה יותר גרוע מהמחלה. יש איזו צביעות שהמחלה היא יותר קשה, אבל בבריאות הנפש אנשים סובלים בלי שאף אחד תומך בהם וזה סבל גדול יותר. לזה אני מתכוונת שאני אומרת שזה עלמא דשיקרא. מחלות נפש זה לא מצטלם יפה. אדם כזה שיכתוב ספר זה לא יתפוס. העולם עובד לפי מחלות שוות יותר או פחות. יש לי חברה שחולה בטרשת נפוצה ואין לה שום פעילויות, קהילה ותמיכה כי אין למחלה מודעות. זה עולם השקר.

"לכן גם קראתי לספר השני "עולם הפוך ראיתי". המחלה גרמה לי לראות שאת האנשים הכי חשובים לא מכירים. אישה שבימיה האחרונים אומרת לי דברים של אמונה וקבלת הדין, היא גיבורה בעיניי ולה מגיע הכבוד הגדול. אלו אנשים חשובים בעיניי הרבה יותר מאלו שאותם אנחנו מחשיבים בימינו".

מהסיבה הזו, את מעדיפה סביבה של בריאות או חולות שרואות את המציאות כמוך?

"בתחילת הדרך, הייתי חברה בקבוצת בנות חולות. לא היה לנו שום מכנה משותף חוץ מהמחלה שהופיעה במקום מסוים בגוף. מתוך 40 נותרו 2. אחת במצב טוב ואחת במצב סופני. זה מאוד קשה, בעלי תמיד אומר לי להיות בחברה של נשים בריאות, אבל כשאני חברה של מישהי שעסוקה ומוטרפת מלהכין שבת או למצוא סרט שיתאים לפאה, זה קשה לי. בשבילי, לעשות שבת אצל חברה בריאה בגילי, זה לחשוב איפה יכולתי להיות אם לא הייתי חולה וזה כואב. כשאני עם חברות שמתמודדות כמוני, אני מרגישה יותר טוב".

וינרוט מדגישה שכל בחירה כאן תהיה קשה לא פחות מהאלטרנטיבה. "תמיד ההתמודדות קשה, אבל אני בהחלט יכולה להבין אנשים שאוהבים להיות בחברה שהיא לא כמוהם. כלומר, הם רוצים להרגיש אנשים רגילים לחלוטין אבל צריך להבין שהמחיר שהם משלמים בולט בהתנהלות. לדוגמה, אני רואה הרבה יופי והרבה אמת במקום שאני נמצאת בו, אבל אצל אנשים רגילים יש פוליטיקות, מרפקים, תחרותיות וכוחנות, אני לא במשחק הזה. זה מגעיל אותי, כי הרי בסוף כולנו נקברים מתחת לאדמה, אין יותר ופחות. אני חשה את זה טוב מאוד, לכן אני לא מתחברת".

איך את מגדירה כיום את תפקידך?

"הלוואי והייתי יודעת. אני מרגישה כמו יונה הנביא שברח מהשליחות שלו וזה לא עזר לו. אני מרגישה שאני בורחת מהתפקיד הזה, אבל הקב"ה לא מוותר לי ורודף אחריי בכדי שאני אמלא אותו. הייתי בחו"ל ובמקומות הכי נידחים בעולם ואפילו שם אמרו לי שהתחזקו ממני, זה מה שמחזיק אותי להמשיך בהרצאות למרות שזה קשה לי ממש. לפעמים אני מבטיחה בסיום הרצאה שזו הרצאה אחרונה, אבל פתאום מקבלת מייל ממישהי שמספרת שהצלתי לה את החיים ואז מבינה שאין לי רשות להפסיק את זה, למרות הקשיים".

למה להפסיק עם זה בעצם?

"ראשית, זו אחריות גדולה מאוד. תמיד אני חוששת שאולי אכשל בלשוני ואעשה נזק. יש לכך מחיר לא פשוט: אין לי פרטיות. מזהים אותי בכל מקום. יש ביקורת על דברים שאני עושה, על תגובות שלי שמתפרשות לא נכון. המעמד מחייב, לשני הצדדים. זה לא רק כבוד, לפעמים זה ביקורת ואכזבות. שנית, התפקיד הזה מכריח אותי להיות חשופה לצער של אנשים. יש מקרים שאני נמצאת עם נשים שנותרו להם ימים בודדים ונאלצת להיפרד מהם. זה קשה לי. יש לי רצון לברוח מזה. לפעמים אני אומרת לעצמי: די, תעזבו אותי. אני גם חולה. למה צריכות להיות בי כוחות גם בשביל כולם".

עם זאת, וינרוט מודה כי הפעילות מסייעת גם לה באופן אישי. "בתחילת השבוע הייתה לי הרצאה של 900 נשים, הרגשתי פיזית מאוד רע והיה לי מאוד קשה, אבל בזכות אותן 900 נשים יצאתי מהבית, חשבתי על דבר תורה, על רעיון מחזק ובסופו של דבר זה גרם לי להיות בפעילות חיובית. הרי התחליף הוא להישאר בבית ולשקוע בעצב: זה או להיות חולה עצובה או להיות חולה שעוזרת לאנשים".

"הילדים מבינים הכל"

אחת ההתמודדויות הקשות בחייהם של החולים, היא המשפחה. החל מהשלב בו מודיעים על גילוי המחלה ועד ההתמודדות עם הסבל הנגרם בעטיה. לוינרוט ההתמודדות הייתה כפולה מאחר והחשיפה לציבור הסבה לה לא פעם עגמת נפש. עם זאת, היא נזהרת מלחשוף את בני משפחתה. "להורים שלי קשה עם זה ואני מנסה להקל עליהם ופחות מדברת עליהם. הם אנשים מאוד פרטיים באופי שלהם. לבעלי יותר קל כי את אביו כולם מכירים (עורך הדין יעקב וינרוט – י"א).

כיצד הילדים מתמודדים עם זה?

"הם חושבים שכל האמהות ככה. שאת כולן עוצרים להצטלם, שלכולן שולחים מכתבים. זה מצחיק אבל כך זה נראה להם. הם הרי נולדו לתוך המציאות הזאת שאמא הולכת לבית חולים. לפעמים הילדה מתקשרת אחרי שהיא חוזרת מבית הספר ושואלת: 'אמא, איפה את?'. אני עונה: 'בבית חולים' ואז היא אומרת: 'טוב ביי'. זה כמו שאני אומרת שאני בעבודה. זה נורא טבעי אצלם".

הם קראו את הספר?

"את הראשון כן והאמת שהוא מצחיק אותם. אלו הרי מכתבים שמיועדים אליהם והם מבינים את זה. הבת שלי מקריאה לחברות שלה, משתעשעת עם זה. כאילו הם חיים באיזושהי הצגה".

הם לא מבינים שזה חריג?

"הם מבינים, אבל מקבלים את זה ברוח אחרת. אביא לך דוגמה: פעם אחת רצו בטלוויזיה לעשות מה שנקרא סרט 'דוקו' שזה כולל צילום במשך שנה שלמה ואז משדרים את זה. ואז הבת שלי שאלה אותי: "רגע אמא, ואם שנה הבאה לא תחיי?" אז אמרתי לה: "אם לא, אז הלך הכסף". היא התפרצה בצחוק, היא לא הבינה את המשמעות הנוראית של זה".

דיברת עם הילדים על היום שאחרי?

"כן. עם הגדולים יותר. לא בצורה של 'אוי אוי אוי', אלא בצורה שכביכול הקב"ה דאג להם עד היום והוא ידאג להם גם אחר כך. אני מקטינה מהנתינה שלי, בשביל להראות שבסוף בסוף הקב"ה הוא זה שדואג להם. אני מביאה להם דוגמאות מסבתא שהגיעה מהשואה בלי כלום וה' דאג לה. אני מנסה להכניס להם שלא תמיד צריך לסמוך על אבא ואמא אלא על הקב"ה. הם גם יותר תמימים. בשבילם אם אמא אמרה שה' ידאג אז ה' ידאג. כמה שזה מזעזע אותם, הם יודעים שהם לא חסינים מכל זה. יכול להיות שהיום יש להם אמא ומחר יכול להיות שלא תהיה. הם יודעים את זה".

# # #

בסיום הריאיון המטלטל, מבקשת וינרוט לקשר דווקא בין מצבה לבין חג החנוכה החל בימים אלו. לדבריה, קיים קו מקביל ברור בין התמודדותה היומיומית בצלו של המוות לבין נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים כנגד ההערכות. "הכהנים מצאו את פך השמן שהספיק רק ליום אחד, אבל בכל זאת הם נורא שמחו למרות שידעו שהם צריכים לשמונה ימים", היא מסבירה. וזה, לדבריה, עניין השמחה הנלמד מימי חנוכה, "הם לא דאגו שאין להם לשמונה ימים, אלא שמחו שיש להם ליום אחד. הם הביטו לחצי הכוס המלאה. לכן הקב"ה עשה להם נס והכפיל את כמו השמן בכדי שתספיק לשמונה ימים.

"כך זה בחיים: אדם לא צריך להתעסק במה שאין לו אלא רק במה יש. לפעמים אדם רוטן על דברים שאין לו עד כדי כך שהוא לא נהנה ממה שכן יש לו. אם אני רק יחשוב על מה יהיה לי, זה נורא מייאש כי אני לא יודעת באיזה מצב אני יהיה מחר. ברגע שאני פועלת מחשיבה של הסתכלות רק על מה שיש, כל יום אני עושה אותו הכל טוב שיכול להיות. זה מה שהכהנים עשו וזה מה שהביא את הנס".

אנו מקווים כי גם במקרה הזה, צורת החשיבה הזו, היא שתביא את הנס. בסיעתא דישמיא כמובן.

2 תגובות
  1. מדהים מדהים

  2. כמה עצוב. אשה יקרה ביותר.

השארת תגובה