הוורט של ה'נתיבות שלום' שהציל את עולם הישיבות

הגאון הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, נזכר בעיתונאי האנטי-דתי שבא לסקר את ועד הישיבות ואת עולם הישיבות בצורה שלילית, אך וורט אחד של האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' זצ"ל גרם לעיתונאי לשנות את דעתו

הנתיבות שלום
הנתיבות שלום

יעקב אבינו עומד לפגוש את אחיו עשיו, לאחר שנערך לדורון, תפילה ומלחמה. הוא מגיע לרגע הגדול של הפגישה עם אחיו כשהוא נאלץ להשתחוות שבע פעמים "עד גשתו עד אחיו". ויש להבין את כפל הלשון "עד גשתו עד אחיו", וכי לא היה די לומר עד אחיו, או עד גשתו לאחיו? מדוע התורה אומרת זאת בשני שלבים, "עד גשתו" ושלב נוסף "עד אחיו"?

מסופר שלפני עשרות שנים במנין הקבוע של תפילת "מנחה" בהנהלת ועד הישיבות נכנס לתוך החדר אורח לא שיגרתי. זה היה אחד מבכירי הכתבים של עיתון אנטי-דתי גדול וידוע.

סופרו 'הנכבד' של אותו עיתון שנשלח מטעם עיתונו לסקר, מתוך זוית ראיה ביקורתית, שלילית ולעגנית, את עולם הישיבות בכללותו, התגלה חיש מהר כעם הארץ, כאדם שאין לו שמץ של מושג ביהדות ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. כאשר פתחו ראשי ועובדי "ועד הישיבות" בתפילת מנחה, הצטרף אליהם. אם משום שלא רצה לפרוש מן הציבור, או אולי משום שלא היה נעים לו להראות שאינו יודע מהי תפילה בעת שהוא מבקש לשמור על תדמית אובייקטיבית כעיתונאי המבקש לתת לקוראיו מושגים ראשונים בעולמה הרוחני של היהדות החרדית ועולם הישיבות.

האיש החל בתפילה ולחברי 'ועד הישיבות' התגלה מיד כי אינם בקיאים בתאריך. זה לא היה סתם יום של חול, כפי שהם סברו, אלא קוקטייל חגים וזמנים המורכב מעשרת ימי תשובה, מוצאי שבת, ראש חודש, חנוכה ופורים גם יחד. אם לשפוט לפי תפילתו של העיתונאי שלא פסח על אף שורה מתפילת שמונה עשרה. הכל הוא אמר: "זכרינו לחיים" ו"מי כמוך", "אתה חוננתנו", "יעלה ויבוא" וגם "על הניסים" לחנוכה ופורים….

תחושתם של ראשי ועד הישיבות היתה קשה. אם בור ועם הארץ כזה הולך לסקר את עולם הישיבות, אלו פנים יהיו לנו? שלא לדבר על הנתונים השליליים שימצא הכותב 'מתחת לאדמה'. אך הם קיוו לה' והתפללו לטוב.

מלוויו של הכתב הובילו אותו מישיבה אחת לחברתה. הראו לו את שקידתם של לומדי התורה, את התנאים הגשמיים שהיו אז קשים למדי. הלה הסתובב בפנים חתומות, לא אמר דבר, ורק רשם לעצמו כמה נקודות מפתח בפנקסו. הכתבה השלילית היתה מובטחת. זה היה רק עניין של זמן.

ואז הגיעה תורה של ישיבת "בית אברהם, סלונים" כאשר נכנס הכתב פנימה, ראהו כ"ק מרן האדמו"ר ה'נתיבות שלום' זצוק"ל. הוא קיבל את פניו ברוב חביבות ואף העניק לו טפיחת חיבה לבבית על השכם. הכתב המופתע לא ידע איך להגיב. בכל מקום התיחסו אליו בחשדנות, בחשש, בפקפוק, ואילו כאן הוא אורח רצוי ונלבב.

עודנו עומד ומשתומם, פונה אליו האדמו"ר במאור פנים ואומר לו: כשיעקב אבינו פגש את עשו אחיו הוא השתחווה שבע פעמים – "עד גשתו עד אחיו". בספה"ק 'דברי משה' מתלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע, מבואר שעשיו היה לו עדיין ניצוץ קדוש של נקודת האחווה אל יעקב, אלא שבמעשיו הרעים יצר חומות וקליפות שהקיפו את הנקודה הפנימית הקדושה שלו ועטפו אותה מכל צד. בכל השתחוויה של יעקב אבינו ע"ה הוא הסיר חומה וקליפה אחת "עד גשתו עד אחיו". עד שהגיע לנקודת האחווה, ואז נפל עליו עשיו וישקהו.

סופרו של העיתון אמנם היה עם הארץ אבל לא טיפש. הדברים פילחו את ליבו כחץ שנון. הוא הבין היטיב את הכוונה הסמויה של מארחו והזדעזע בכל גופו. זאת אומרת שמחשיבים אותו כאן כמו עשו! ומנגד היתה לו גם הנקודה המנחמת: אם לעשו היה עדיין ניצוץ קדוש, גם לי יש!… מרגע זה ואילך ראה הכתב הכל בצורה שונה, מתוך עין אוהדת יותר, ביקורתית ועוינת פחות. כאשר נפרד מן הרבי בסיום הביקור אמר לו כשדמעות בעיניו, "הנה מתקרבים הימים הנוראים, אני חושב שהשנה הזאת, בניגוד לשנים קדמוניות, לא אדע שקט בנפשי".

כיצד אכן עברו הימים הנוראים במעונו של אותו עיתונאי? לא ידוע. אבל תוצאה אחת גלויה בוודאי היתה לביקור, סדרה של כתבות אוהדות וחיוביות – בעיתון אנטי-דתי – בשבחן של הישיבות!…

זהו ההסבר לכפל הלשון. עד גשתו – אל הנקודה הפנימית שהיתה חבויה במעמקי נפשו של עשיו, עד אחיו – בהגיעו אליו בפועל. ואולי יותר מכך אם נגשים אל הנקודה הפנימית הופכים את הזולת ל"אח".

השארת תגובה