המעלה שבעשירות על פני גן עדן עם הרבי

מדוע בחר היהודי החסיד בעשירות ולא לשהות במחיצת הרבי בגן עדן? הגאון הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, בהסבר על מהותה של ברכת "הווה גביר לאחיך"

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

יצחק אבינו מברך את יעקב בנו בעת רצון, בברכות אשר ילוו אותו ואת בניו – עם ישראל לנצח. בכל ברכה טמון פרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד אשר נדרש על ידי חז"ל ומפרשי התורה. אחת מהברכות הינה: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. הווה גביר לאחיך" (בראשית כז', כט'). את ראשיתו של הפסוק אנו מבינים, שבמאבק בין ישראל לאומות העולם, בסופו של דבר הניצחון יהיה של יעקב ובניו. אולם למה מתכוון יצחק בברכה: "הווה גביר לאחיך", מדוע שלא יהיה הוא ובניו "גבירים" לעצמם? לאיזה צורך אדם צריך להיות גביר לאחיו? ומה יש בזה שכולם יודעים שהוא "גביר"?

הרב החסיד רבי נחמן יוסף וילהלם היה מיקירי ירושלים ומחשובי תושביה. קודם עלותו להתגורר בארץ הקודש נסע לצדיקי אמת ברוסיה ובאוקראינה, כדי להפרד ולהתברך. אז, לא כמו היום, היו הנסיעות מפרכות, ובכל מקום בואו היה שוהה כמה ימים, מסתופף בצל האדמו"ר ורוכש תורה ודעת במחיצת החסידים. בהגיעו לסטולין, מקום מושבו של ה'ינוקא', כפי שכונה האדמו"ר הרה"ק רבי ישראל זי"ע, פגש בחסיד ישיש שהחכימו ולימדו חסידות.

בין השיחים סיפר לו אותו ישיש מה שבדידו הווה עובדה. היה זה בזמן שה'בית אהרן', סבו של האדמו"ר ה'ינוקא' כיהן בנשיאות הנהגת העדה. היו אלו הימים של ראשית חודש תשרי והנה כוסו השמים בעבים, והגשמים הגיעו מוקדם יותר והיכו בכל כוחם.

תוך זמן מועט החל השלג להגליד והפך לקרח, הקור לא פסק והקרח רק התרבה. בבתים של אז הייתה הסוכה בתוך הבית ולא בחצר מאימת הגויים. היו צריכים רק לפתוח את הגג ולכסותו בסכך. הדאגה כרסמה בלבם של החסידים, קרב ובא חג הסוכות, הגג מכוסה כולו שכבה עזה של קרח ואיך ניתן לחשוב על הסרתו? בינתיים, השלגים אינם פוסקים ומוסיפים לרדת עוד ועוד ושכבות של קרח היו על הגגות.

גמלה בלבו של אותו חסיד החלטה נחושה. הוא יעמול בכל כוחו ומרצו כדי שהרבי יוכל להיות בסוכה כדין. אמר ועשה. קם וחירף נפשו בקור ובגשם, ברוח ובשלג, משך ימים ארוכים, שבר, ניתץ וריסק כל גרגר של קרח מעל ביתו של הרבי, עד שבערב חג הסוכות, היה גג הבית נקי וראוי להניח עליו את הסכך. בדחילו ורחימו הונח הסכך והסוכה קמה והייתה. באותו יום, לאחר תקופת גשמים ארוכה, התבהרו השמים והשמש יצאה על הארץ.

נכנס אותו חסיד לבשר לרבי כי הסוכה קמה והיתה. קם הרבי ממקומו במאור פנים, שש ושמח, ושאל את החסיד: "מה תבקש?" והמשיך הרבי ואמר: "תוכל לבחור אחד מהשניים: או להיות עימי במחיצתי בגן עדן או להשיג עשירות מופלגת לך ולזרעך".

הרהר החסיד קלות ונענה בנחרצות: "רבי, אני בוחר בעשירות". לחץ הרבי את ידו של החסיד וברכו כי יזכה לעשירות ולא יחסר דבר כל ימיו. יצא החסיד בראש מורכן מביתו של הרבי, נסע לביתו ועשה חיל בעסקיו. מאז אותו יום אכן ברכת ה' העשירה אותו והפך לגביר ונגיד, שרבים מתדפקים על שעריו ומבקשים הימנו מתת יד.

רבי נחמן יוסף התפלא על אותו זקן, האם לא היית מעדיף להיות במחיצתו של הרבי בגן עדן? השיב הזקן ואמר לרבי נחמן יוסף: "זיכני ה' יתברך, בזכותו של הרבי זצ"ל, ואני יכול להעניק צדקה לאחרים, וכי קלה היא בעיניך?".

שמעתי מהגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א שבאחת השמחות שבמשפחתו, סיפר אביו זצ"ל, ראש ישיבת פינסק קרלין, סיפור זה, בהוסיפו: "עד היום לא ירדתי לסוף דעתו של האי חסיד. הרי הוא יכול היה לבחור בגן עדן ולשבת במחיצת הצדיק. איך יתכן שהעדיף תענוג חולף על תענוג נצחי?"

לשמע הדברים, קם מחותנו של אביו, הרב החסיד רבי יוסף קנובליך זצ"ל, חסיד ומקורב לכ"ק האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע, ונענה בלהט: הצדק עימו. אף אני הייתי נוהג כן, לו ניתנו בידי שתי האפשרויות הללו.

התפלא אביו על הדברים? ור' יוסף הסביר: לו היה אותו חסיד בוחר להיות במחיצת הרבי בגן עדן, את נפשו הציל ותו לא. אולם דווקא משום שבחר באפשרות השנייה של עשירות וצדקה, הציל נפשות רבות. היש לך דבר גדול מזה? האמן לי מחותני היקר, הוסיף, לא הייתי מהסס לרגע ובוחר אף אני כמותו.

זהו הסבר ברכותיו של יצחק ליעקב בנו. למרות שכשנכנס יעקב אבינו להתברך היה עימו ריח גן עדן, אין הוא מזכיר את ריח גן זה. אין הוא מאחל לו שייכנסו יחד לגן עדן ואין הוא מברך אותו על העולם הבא. יצחק אומר ליעקב בנו: "הווה גביר לאחיך". קח את הברכה הזו ותשתמש בה לאחיך, כי עם עזרה ליהודי, עם נתינה לזולת, תשיג הכל.

לא אמר יצחק לבנו: הווה גביר, אלא: "הווה גביר – לאחיך". את כל ההשפעות שתשיג ברוחניות ובגשמיות, לא תנצור ותשמור קרוב ללבך, אלא תתן כל זאת עבור הזולת, כי בכך תהיה חלק מעם. עם זה תצליח לרכוש ערכים ודרגות רוחניות שאין להם שיעור.

הרבי הרש"ב מליובאוויטש זי"ע אמר לחסיד אחד ביחידות: כשם שיהודי חייב להניח תפילין בכל יום, כך מוכרח כל יהודי לייחד חמש עשרה דקות ביום לפחות למחשבה איך ביכולתו לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות.

עשירותינו היא בחסד שנעשה לאחינו.

השארת תגובה