הריטלין שהיה מכבה את ר' מיילך בידרמן

"אני מודה לה' שבתקופה שלי לא היה ריטלין", זעק מקירות ליבו עם כל הטמפרמנט הגבוה המאפיין אותו. "כי אם כן היה – אז לא היה ר' מיילך בידרמן… היו מכבים לי את כל האש…"

הרה''צ המשפיע רבי אלימלך בידרמן  (צילום: מגזין 'העולם החרדי')
הרה''צ המשפיע רבי אלימלך בידרמן (צילום: מגזין 'העולם החרדי')

 

 

כיתה א'. מתוך עשרים וארבעה התלמידים, מקבלים בסיום יום הלימודים חמישה עשר ילדים מעטפות סגורות. תשעת הנותרים מוצאים את עצמם בעמדת מיעוט ונועצים עיניים מקנאות בחבריהם האוחזים בהתרגשות במעטפות הנכספות. "המורה, גם אנחנו רוצים", מבקשים הילדים. רוצים?! המורה צוחקת במרירות. אולי אתם רוצים, אבל ההורים שלכם ודאי לא ישמחו לקבל הפניה דחופה לאבחון עבור התלמיד…

כזכור, אנו מדברים אודות כיתה הטרוגנית. חמישה עשר תלמידים מתוך עשרים וארבעה מקבלים הפניה לאבחון…

רבי אלימלך בידרמן שליט"א, אחד המשפיעים החסידיים הידועים, אמר-זעק באחת משיחותיו כדברים האלו: "אני מודה לה' שבתקופה שלי לא היה ריטלין", הוא זעק מקירות ליבו עם כל הטמפרמנט הגבוה המאפיין אותו. "כי אם כן היה – אז לא היה ר' מיילך בידרמן… היו מכבים לי את כל האש…"

***

ד"ר רות שלו, נוירולוגית בביה"ח שערי צדק, אומרת כי היא נותנת את המרשמים לתרופה בידיים רועדות, ובלב כבד. "הילדים המתוקים הללו הם הכי עסיסיים ומלאי תוכן", דברי ד"ר שלו. העניין הוא שלממסד אין כלים לקבל אותם, ולכן "מרגיעים" אותם עם "אמצעים" שונים.

כמפקח חינוכי אני יכול לומר שלשמונים אחוז מהמורים אין משמעת, ומתוך ארבעים וחמש דקות של שיעור ישנן אולי עשר דקות של הקשבה נקיה בלי הערות וקריאות של "שקט". בשאר הזמן המורה מנסה נואשות להביא את הכיתה למצב שקט של הקשבה ולשווא. הילדים המאתגרים נקראים לצאת אל המנהל. המנהל העמוס מעביר אותם לסגן, הסגן המיואש מעביר אותם למפקח הלימודי, המפקח הלימודי מוסר אותם למפקח החינוכי, והוא – שכבר נמצא בסוף שרשרת המאזן הביולוגי הממסדי – פונה להורים. ההורים בתורם פונים לפסיכולוג, זה למאבחן, וההוא למטפל, וחוזר חלילה.

בתווך של כל זה נמצא הילד, שלאורך כל הדרך הוא יודע בכל מיני צורות עד כמה הוא כישלון ולא יוצלח, וכמה רק מחכים לרגע שהוא יפנה את השטח. ילד כזה הוא כמו דג במים, אבל במים עכורים. יצא לי פעם לעקוב אחרי שני דגים כאלו, שנשלחו אלינו בתור מזל אדר בתוך קופסא של סלטי מיקי עם שני חורי אוורור במכסה. בימים הראשונים הם שחו בעליזות בתוך המרחב המצומצם. אולם בחלוף שבוע, כשצבע המים נעכר, החיוניות שלהם הלכה וירדה, והם שחו בתנועות חלשות ומעוררות חמלה. אחד הילדים הוסיף להם טיפת מים נקיים והם עטו עליה, מנסים לשאוב ממנה את החמצן שחסר להם.

בדומה לכך הוא הילד המאתגר. מתמודד עם חסרונות וקשיים, ושוחה כל הזמן במים עכורים של כישלונות. אנחנו, כהורים, יכולים לתת לו את טיפות המים-חיים הללו שיתנו לו חיות ויניעו אותו, אם נעצים את הטוב שיש בו. ופשוט וברור שלכל ילד יש חוזקות, רק שמתוך הרגל ועצלות התרגלנו להתמקד בחסרונות ולהדגיש אותם. צריך לקחת יותר מרגע למחשבה ולהחליט שזו המשימה שלנו.

על הילדים המוצלחים שעושים לנו נחת, לא נקבל את הגן עדן הגדול. את זה אנחנו מקבלים כבר כאן ודי בעונג. דווקא הילדים המאתגרים הם אלו שדורשים יותר עבודת מידות והשקעה. כאן אנו נבחנים כהורים וכבני אדם. האם אנו יודעים לראות את הילד ולאהוב אותו גם כשהוא לא משביע אותנו רק נחת?

יש לנו את שתי הדרכים, דרך קצרה שהיא ארוכה, והדרך הארוכה שהיא קצרה. בדרך הראשונה אני פוגש את ההורים שמחפשים קיצורי דרך. "יש לך אולי חוג אינטליגנציה רגשית לילדים בני שש"? פונה אליי אמא.

בגיל כזה, אני עונה לה, אני ממליץ על הנחיית הורים רגשית. "אז אולי יש לך המלצה לאיזו תרפיה שתעצים את הילד?" היא ממשיכה לברר. רבותי. אבל אני עדיין לא ראיתי תרפיה שעזרה באמת לילדים מאתגרים. הורים משקיעים הון, וכששואלים אותם אם יש שיפור הם אומרים: "כן, הילד מאוד נהנה". אם כך, אני עונה לאותם הורים, שילחו את הילד לחנות ממתקים קרובה עם חמישה שקלים ותשיגו את אותן תוצאות. הילד ישמח מאוד ללכת וגם ייהנה, ואתם תשלמו רק חמישה שקלים.

הורים מרגישים שאין להם כוח, ועל מזבח ה"אין לי כוח" הם קוברים את הילד. הורים יקרים, לרוץ עם הילד מחוג לתרפיה ולשלם ע"כ הון, יש לכם כוח?! הורים עובדים קשה מאוד כדי לשלם את הטיפולים והשיעורים הללו.

סיפר לי אדם מסוים, שהוא מוציא אלפיים שקלים בחודש על מורה פרטי לגמרא בשיטה מיוחדת לבנו, אבל הילד לא מתקדם. אחרי חצי שנה של השקעה אמר המורה שכנראה חוסר הקליטה של הילד יושב על משהו רגשי. המלצתי לאבא להגיע לשיחת ייעוץ, לרדת לשורש העניין, לבדוק מה באמת טמון כאן. האבא ענה שהוא צריך לחשוב…

בדרך הארוכה שהיא קצרה, מחשבים מסלול מחדש. עושים חושבים בצורה אמיתית מבלי לטייח את העובדות וכמובן בלי האשמה. רואים איפה טעינו, ומתחילים לעבוד. המטפל הרגשי הטוב ביותר לא יוכל לקדם ילד ולהעצים אותו כמו אבא ואמא שעובדים נכון.

ישנם הורים האומרים: "תן לי הנפש, והרכוש קח לך". עזוב אותי לנפשי. אני משלם לך כדי שתעשה את העבודה במקומי. אז זהו, שאף אחד לא יעשה את העבודה במקומך, וטוב שכך.

למה זה טוב ואיך נראות התוצאות של כל אחת מהדרכים? על כך בפרק הבא בעזהי"ת.

הצלחה, שמחה ונחת.

עדיין ישנה אפשרות להצטרף לקורס הנחיית הורים בבית שמש * הקורס מתחיל ביום ראשון 13.11. הטבה מיוחדת לקוראי 'כל ישראל'. לפרטים 050-4158805

3 תגובות
  1. כמה נכון!

  2. יישר כח על הראיה המחודדה ועל המילים המקודשות שכתבת. בר מזל מי שיזכה להיוועץ בך ובעיקר ילדיו!

  3. חבל שעשיו הרשע לא צרך ריטלין, הוא היה נרגע לגמרי! אבל הוא כן צרך, יעקב אבינו הכניס לו במאכל ה'אדום האדם' כמה כדורי ריטלין, ועם כל זה אחר ההשפעה שלהם לרסנו, נשאר עשיו הרשע!

השארת תגובה