משפחה אחת עשרות אורחים: שבת בבית בוסקילה

על שולחן ביתו בשכונת פלטבוש בברוקלין מתארחים מידי שבת עשרות משולחים מארץ ישראל להם הוא דואג לכל מחסורם • הוא עומד בראש החנית במאבק נגד פגעי הטכנולוגיה בארה"ב, פעל במשך שנים להביא לסגירת עסקים יהודיים בשבת בארה"ב ואף פתח כולל בשכונת בית וגן בירושלים • כעת, בגיל 55, מתפנה הנגיד ר' משה בוסקילה לראיון מקיף על מאבקיו הציבוריים, על הכנסת האורחים במידה בלתי נתפסת ועל קשריו עם גדולי ישראל • וגם: השבת הבלתי נשכחת במהלכה שהה הגרנ"צ פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר בביתו, וההמונים לא הפסיקו לזרום לביתו לכל אורך השבת

הנגיד ר' משה בוסקילה בבית הגר"ח קניבסקי שליט"א
הנגיד ר' משה בוסקילה בבית הגר"ח קניבסקי שליט"א

היה זה לפני 15 שנה. בשכונת פלטבוש היוקרתית ברובע ברוקלין ארה"ב, לא היה מניין ראוי לבני העדה המרוקנית. כל הניסיונות להקמת בית כנסת כזה, עלו בתוהו. ימים ספורים טרם ראש השנה, יזם הנגיד ר' משה בוסקילה את הקמת בית הכנסת לבני העדה. ר' משה איגד סביבו תוך ימים ספורים קבוצת תושבים והקים את בית הכנסת. "כיום", מספר ג'ק, יהודי תושב המקום, "אין אורח מארץ ישראל שלא עובר במקום. אם זה לתרומה, או לסיוע ולאירוח בביתו של רבי משה".

שנים לאחר הקמתו של בית הכנסת, ולאחר פעילות ענפה בחיי הקהילה במקום, מתפנה הרב משה בוסקילה למפעל חייו: הוצאת המכשירים הסלולריים החכמים – ה'סמארטפונים' – מבתיהם של יהודים, גם אם הם גרים באמריקה. לצורך כך, הוא פתח בקמפיין רחב שבתחילה הופיע בעשרות אלפי עלונים בבתי הכנסת וממשיך בקמפיין מקוון שדרכו הוא מקווה להגיע לאנשים רבים ככל האפשר. "אנשים לא מבינים כמה תועלת יש בהפסקת השימוש במכשירים אלו", מסביר ר' משה בוסקילה בראיון למוסף החג של 'קו עיתונות'. "כל אדם שאני פוגש היום, גם אם הוא חבר קרוב, אני מבקש ממנו להוציא את המכשיר. מי שהסכים, ראה שינוי אדיר בחייו. פתאום אדם מגלה שיש לו הרבה מאוד זמן פנוי במהלך היום".

את הפרויקט התחיל ר' משה לאחר שבנו הצעיר זכה במהלך חודשי הקיץ במכשיר חכם יוקרתי. "הוא זכה נגד כל הסיכויים, ולמרות שלא רציתי שיחזיק במכשיר הזה נמנעתי מלהעיר לו, כי גם לי היה מכשיר דומה וחשבתי מה ניתן לעשות בכדי למנוע ממנו לעשות שימוש במכשיר". האב נמלך בדעתו, ובלבו עלה רעיון – להוציא את המכשיר האישי שלו ובכך להראות דוגמה. "כבר קודם לכן רציתי להפסיק לעשות שימוש במכשיר הטלפון החכם. ראיתי שזה מסיח את דעתי גם כאשר אני בבית עם הילדים. באותו רגע הבנתי שזו ההזדמנות שלי. זרקתי את שלי, והתפללתי לקדוש ברוך הוא שייתן בלבו של בני שיעזוב את המכשיר".

פחות מיממה לאחר מכן, הופתע האב לגלות כי מלאכתו נעשתה על ידי אחרים. "בני התקשר אליי ושאל אותי אם למכור את המכשיר לאדם שביקש לרכוש אותו", הוא מספר. "אמנם יום קודם לכן שוחחתי עם בני והסברתי לו שזה לא טוב, אבל לא חלמתי שזה יקרה כל כך מהר. אין ספק שהייתה כאן יד אלוקים". מאז המקרה, לא פסק ר' משה בוסקילה במסכת שכנועיו להוצאת המכשיר. כל מכר אשר פגש, זכה ממנו להסבר מפורט כיצד ייראו החיים בלעדי המכשיר. "כל אדם שהקשיב לי עד עכשיו, הודה לי אחרי שראה את השינוי", הוא מספר.

באחת השבתות בביתו, כאשר התארחו במקום זוג להם לא נולדו ילדים, החליט ר' משה לקחת יוזמה. בזמן ארוחת שבת הוא דפק על השולחן וביקש שקט מן הנוכחים. "רבותיי", אמר ר' משה לתמיהתם של בני המשפחה. "יש כאן מקרה של זוג ללא ילדים. אני רוצה שכל אחד שנמצא כאן יקבל על עצמו משהו לזכותם. שכל אחד ייקח על עצמו קבלה ויעזוב את המכשיר החכם. גם מי שלא יכול לגמרי, לפחות שיגביל את השימוש במהלך היום". תוך דקות החליטו רעייתו, בתו ובעלה להפסיק לעשות שימוש במכשיר. אליהם הצטרפו שני בחורים צעירים שהחליטו שלא לעשות בו שימוש בימי שישי ואורח נוסף שהבטיח כי ישתדל בעניין.

כבר באותו שבוע החל הפרויקט לצבור תאוצה. "אנשים התחילו להתעניין מדוע אנחנו עושים את זה, והסברנו את המשמעות של החזקת המכשיר. גם משמעויות בריאותיות וגם משמעויות משפחתיות ורוחניות". בשלב הראשון כאמור הופצה הבשורה בעלונים לבתי כנסת ובימים אלו יושק אתר מקוון בו יועלו סיפורי המצטרפים ליוזמה. "ראינו היענות, ואנחנו מקווים שבהמשך יצטרפו אל היוזמה יהודים מכל רחבי ארה"ב".

מ'גייטסהד' ל'לייקווד'

ר' משה בוסקילה (55) נולד בקזבלנקה, מרוקו, לאביו הרב דוד בוסקילה שליט"א, לימים רב קהילת 'אוצר התורה' בפריז, ואמו שתחי'. "גדלנו בבית של חסד", הוא מספר ל'קו עיתונות'. "תמיד היו בביתנו אורחים בשבתות. הרבנים שהיו מגיעים מארץ ישראל, היו מתארחים אצלנו בבית דרך קבע. כבר מגיל קטן הבנו את החשיבות של הכנסת אורחים וכיבוד תלמידי חכמים". בגיל 15 נשלח משה הצעיר ללמוד בישיבת 'חכמי פרובינציא' במרסיי, צרפת. "השנה הראשונה בישיבה הייתה מאוד קשה", נזכר ר' משה. "הלימודים, הניתוק מהבית, הסביבה שלא מוכרת. הכל היה יותר קשה. במרוקו התרגלתי להרגשה של הבית, לאוכל של אמי". למזלו, אחותו שנישאה למי שהפך לימים לרבה של קרטיי, התגוררה בסמוך לישיבה וסיפקה לו את כל צרכיו.

לאחר שנה, עבר משה בוסקילה לישיבת גייטסהד באנגליה שם למד במשך ארבע שנים. "שם, בלי קרובי משפחה, היה קשה שבעתיים", הוא משחזר. "באותם ימים, כשהייתי יוצא ממרוקו לאנגליה לאחר החגים, לא הייתה אפשרות להעביר כסף מהמדינה למדינה אחרת והייתי חייב לשלם את הכסף לישיבה. מחוסר ברירה, החבאנו את הכסף בסוליה של הנעל. הייתי הולך לסנדלר והוא היה פותח את הנעל ומניח שם את הכסף".

בשנות לימודיו באנגליה, נזכר בוסקילה בלא מעט סיפורים שלדבריו הצביעו על ההשגחה הפרטית שהייתה לו בשל מסירותו הרבה לנדוד למרחקים בכדי ללמוד בישיבה. "יום אחד בישיבה, בתחילת זמן חורף, חליתי ולא הייתה לי אפשרות לזוז מהמיטה. הגיע שעת ארוחת הערב ורציתי ללכת לישיבה בכדי לאכול שם, כי לא הייתה בידי פרוטה".

עד הגעתו לבניין הישיבה המרוחק כמה מאות מטרים מהדירה בה התאכסן, איבד בוסקילה את שעת ארוחת הערב ובחזרתו למקום מגוריו, היה אובד עצות. "לא ידעתי מה לעשות. לא היו לי קרובי משפחה ולא היה מישהו שיכול היה לעזור לי, אז הרמתי את ראשי ופשוט התפללתי". את הרגע הבא לא ישכח בוסקילה לעולם. "הורדתי את ראשי, והנה על הרצפה היה מונח שטר כסף של 50 פאונד, כאילו המתין לי. ממש כך. זה היה הרבה כסף באותה תקופה. הרגשתי שיש לי סיעתא דשמיא מיוחדת".

לאחר ארבע שנים במהלכן למד באנגליה, ביקר משה הצעיר בארה"ב לרגל נישואי אחיו והחליט להישאר במקום. הוא נרשם לישיבת לייקווד והחל ללמוד בה. "זו הייתה תקופה שזכורה לי מאוד לטובה", מציין בוסקילה. לאחר שנה בישיבת לייקווד, נישא בוסקילה ונכנס לעסקי הטקסטיל בהם עסקו אחיו. "הייתי אמור להמשיך ללמוד בכולל, אבל יצאתי לעבוד כי רציתי לראות מה יש בצד השני. אם אתה שואל אותי היום אם הייתי עוזב, הייתי מעדיף להישאר בלימוד התורה. הנחמה שלי הייתה בפעילות למען הקהילה. תמיד עשיתי הכל לסייע בכל עניין שפנו אליי וזה לא מעט בזכות עבודתי".

חנות בלב הג'ונגל

את עסקי הטקסטיל החל ר' משה בשנת 1993, אז רכש עבורו חמיו חנות במנהטן, שם מכר סחורה שייבא מסין וממדינות נוספות. "הייתה לי ברכה בעסק, אבל זה היה כרוך בסכנה. החנות הייתה ממוקמת באזור של כושים ומאוד מסוכן היה להסתובב במקום. זה היה כמו ג'ונגל. ילדים היו מוכרים שם אקדחים. כבר ביום הראשון בעבודה, היה חיסול חשבונות בין כנופיות באזור ושמעתי היטב את היריות. מאז הודעתי לכל המשפחה שלא לבוא לבקר אותי ולקחתי מאבטחים שליוו אותי כל בוקר מהמקום בו החניתי את הרכב עד לחנות. חייתי בצל הפחד, כל שבוע היו יורים באנשים אבל לא הייתה לי אפשרות למכור את החנות כי לא היה ביקוש".

אמו, שתמיד ביקשה ממנו לעזוב את האזור, החליטה יום אחד לבקרו בבית העסק. "היא הגיעה לארה"ב לאירוע משפחתי והודיעה לי שהיא מגיעה לבקר. לא הראיתי לה שאני מתנגד כי לא רציתי שתדאג, אבל ביקשתי ממנה שתבוא ביום ראשון. זה יום החופש הרשמי של הגויים והרחובות היו ריקים. גם לא היו לקוחות, כך שיכלתי לארח אותה ביישוב הדעת". האם הגיעה לחנות, ושהתה בה זמן מה כאשר במהלך כל הביקור לא הראתה את דאגתה נוכח מיקומה המסוכן של החנות. "אחרי שעה קלה היא חזרה לביתי ולא שוחחנו על כך".

למחרת, יום שני, הגיע למקום ידידו של בוסקילה המייבא פריטי לבוש, אייבי שמו. "הוא הציע את הסחורה שלו, ובדרך אגב שאלתי אותו אם יש קונה לחנות שלי. כל אדם שאני מתעסק איתו בענייני החנות, אני מברר אבל עד אז לא מצאתי קונה, אבל כאן זה היה אחרת. אייבי, היבואן, אמר שהוא מכיר מישהו שאולי יסכים לרכוש את החנות והודיע לי שיעדכן אותי בהמשך השבוע". האדם שאייבי חשב להציע לו את החנות, היה חתן שנישא כמה ימים לאחר מכן. "חמיו של החתן, היה מכר שלנו, והיו לו אמצעים. לכן אייבי חשב שיוכל להציע לשווער לקנות את החנות לחתן שיהיה לו ממה להתפרנס.

"נתתי לו את מספר הטלפון בבית. באותו זמן לא היה קיים טלפון נייד. ביום חמישי בבוקר, פחות מיממה לאחר החתונה, התקשר אלי עובדיה, זה היה שמו, ושאל אם אני מוכר את החנות. השבתי בחיוב והזמנתי אותו לפגישה בביתי. כשהגיע, הראיתי לו את מחזור המכירות, את המאזן הכספי ותיארתי לו את החנות". למרבה ההפתעה, עובדיה השיב בחיוב להצעה ואמר כי הוא מעוניין לרכוש את החנות. "סיכמנו על מחיר, אבל הרגשתי לא נעים שלא ראה את החנות ואת האזור. בשביל שלא יחשוב שאני מסתיר ממנו מידע, ביקשתי ממנו לבוא איתי לחנות, הראיתי לו אותה והוא לא התנגד".

כשהוא מסרב להאמין עדיין שעסקת המכירה מתרחשת במציאות, הלך ר' משה לבנק יחד עם עובדיה, הרוכש. "גם בעסקאות מכירה שונות, מעולם לא ראיתי עסקה כזאת שהתנהלה במהירות וביעילות", הוא מציין. "לאחר כמה דקות הכסף כבר היה בידי והחנות הועברה לידו של עובדיה". בשלב זה, חייג בוסקילה לאמו שכאמור ביקרה בתחילת אותו שבוע בחנות. "סיפרתי לה איך בחסדי שמים ממש הצלחתי למכור את החנות כנגד רוב הסיכויים. שמתי לב שהיא לא עונה לי, ואז היא סיפרה בקול נשנק מהתרגשות שמאז שחזרה מהביקור אצלי, לא הפסיקה להתפלל שאמצא קונה לחנות כי זה היה אזור מסוכן. ומסתבר שביום רביעי, יממה קודם מכירת החנות, היא תרמה גם סכום כסף לצדקה, בדיוק באותו זמן שהגיע היבואן שהציע את הקונה הפוטנציאלי".

70,000 דולר למקווה הסיני

בימים הבאים, כשעול החנות אינו מונח על כתפיו, התרכז ר' משה בוסקילה במאמציו למנוע מזוג עמיתיו לפתוח את חנותם בשבת. "זו בעיה שאני גם הייתי מתמודד איתה תמיד. הרי בימי שבת היה זה היום המרכזי של הקניות, והיה זה ניסיון קשה. אני תמיד סגרתי בשבת, אבל הם היו שני ישראלים להם הייתה חנות של מוצרי בנייה, ובשבת היה זה יום המכירות העיקרי שלהם".

לאחר מסע שכנועים מצדו, נעתרו השניים לסגור את החנות בשבת. "הם הסבירו לי את ההחלטה שלהם ואמרו שסגרו בשבת בגלל שכשהיו עוברים ליד החנות שלי בשבת, היו מתארים אותי עושה קידוש עם המשפחה, וזה היה מעורר אצלם רגשות. מאז, בעל החנות חזר בתשובה, שגשג בעסקיו ולדעתי זה רק בזכות השבת שהוא שמר עליה למרות הניסיון הקשה". השלב הבא מבחינת ר' משה בוסקילה היה מעבר לעסקים חופשיים. "לא רציתי לפתוח חנות ושוב להתמודד עם לחצים מצד לקוחות שרצו שאפתח את החנות בשבת", הוא מסביר. "לכן החלטתי להיכנס לתחום יבוא הטקסטיל, כך שלא הייתה לי שום בעיה שלא לעבוד בשבת".

בשנים אלו, התעשייה שפעלה בארה"ב, העתיקה את מקומה לסין, ובעקבות כך, עסקיו של בוסקילה עברו גם אלו לשם. "מאז, מפעם לפעם, אני נוסע לסין", מספר בוסקילה. "בשנים הראשונות התפללתי בבית הכנסת חב"ד בשנחאי. יום אחד יצא לי לשוחח עם רב בית הכנסת ושאלתי אותו האם יש מקווה, הוא אמר לי שלא, ולא הבנתי כיצד מסתדרים בני הקהילה היהודית במקום, אז הרב הסביר לי שמי שצריך טס במשך שעתיים עד להונג קונג, שם יש מקווה".

"באותו רגע החלטתי לבנות מקווה במקום", משחזר בוסקילה. "חייגתי לכמה ידידים ויחד ארגנו 70,000 דולר לבניית המקווה ואני שמח שעד היום יש במקום מקווה פועל לזיכוי הרבים. הייתה לנו סיעתא דישמיא מיוחדת והרגשתי שזה הרבה בזכות המצווה הזאת. הכל בא לי ממש כמו שרציתי".

במחיצת הגרנ"צ פינקל

בשנים הבאות התפתחו עסקיו של ר' משה בוסקילה והוא החל תורם למוסדות תורה מרווחיו. בין היתר לישיבת 'בית מתתיהו', שעם ראש הישיבה, הגר"ב וייסבקר שליט"א, הוא זוכה לקשר אישי, וכן ליוזמות פרטיות שנהנו מידו הרחבה.
"באותן שנים הקים ר' משה בוסקילה כולל בראשו עומד אביו בשכונת בית וגן בירושלים", מספר גורם המקורב אליו. "בכולל למדים מידי יום כ-20 אברכים".

במסגרת סיועו למוסדות תורה, היה ר' משה דמות מוכרת בבתי גדולי ישראל. מקרה החקוק בזיכרונו היה כאשר ראש ישיבת 'מיר' הגאון הרב נתן צבי פינקל התארח בביתו למשך שבת שלמה. "זו הייתה שבת שלא אשכח כל חיי", מספר בוסקילה. "לפני 16 שנה. אחד ממכריי הביא אותי לבית בו היה הרב פינקל, כשהגעתי לשם הרב הושיב אותי לידו ושוחחנו ארוכות על כל מיני נושאים.

"בתמימותי", מוסיף בוסקילה, "הזמנתי אותו להתארח אצלי בבית לשבת". מקורבי הרב נדהמו לנוכח הבקשה, אך הרב השתהה כמה שניות והשיב בחיוב להזמנה. "הרב אמר לי: 'שבת הבאה אני לא יכול לבוא, אבל עוד חודשיים אני חוזר לארה"ב לשבת אחת ואני אהיה אצלך בבית'. לפני שנפרדנו, הרב ביקש ממני שאגיד לרעייתי לשוחח עם רעייתו הרבנית לגבי האוכל בשבת, כי הוא היה צורך אוכל מיוחד מטעמי בריאות". וכך היה, רעייתו שוחחה עם רעיית ראש הישיבה, ועניין האוכל סודר.

הזמן חלף במהירות, והגיעה השבת בה התארח הרב פינקל בביתו של ר' משה בוסקילה. "הוא בא עם שניים מתלמידיו ועם גיסו, הרב קרליבך. הבאתי במיוחד ספר תורה אשכנזי לבית בכדי שנוכל לערוך את התפילות במקום בלי ללכת לבית הכנסת". בכדי להבטיח מניין אנשים שישתתפו בתפילות, הודיע בוסקילה לשכניו כי בשבת יתארח בביתו הרב פינקל וכי הוא ישמח אם יצטרפו למניין. אלא שהוא לא תיאר לעצמו את כוחה של השמועה. חיש מהר נודע בכל שכונת פלטבוש כי הרב פינקל שובת במקום, "בתפילת מנחה לא האמנתי שזה אמתי. המוני אנשים הגיעו לתפילה ולא היה מקום גם לבני המשפחה".

אלא שזה היה קדימון לנחשול האדם שצבא על דלתות הבית בליל שבת לאחר הסעודה. "הגיעו גם ממרחקים גדולים", הוא מספר. "רק באותו ליל שבת הוא מסר 3 שיעורים. חלק מהדברים הוא אמר בעברית לבקשת הקהל, בכדי שכולם יבינו. למרות שהוא היה עייף מאוד, הוא לא סירב לבקשת ברכה של אף אחד מן הנוכחים". בבוקר, בתפילת שחרית, המחזה חזר על עצמו. מאות אנשים נהרו אל הבית, "מי שנכנס, לא יכל לצאת מרוב הצפיפות, ולא הייתה ברירה אלא לפתוח את הדלת בצד השני של הבית, למרות שאנחנו לא עושים בה שימוש".

תכונה ייחודית שר' משה מבקש לציין, היא זיכרונו הפנומנאלי של הגרנ"צ פינקל. "במהלך יום שבת, ביקרו בבית עשרות מתלמידיו, גם כאלו שיש להם כבר נכדים. וכאשר כל אחד מהם בא, הרב נזכר בדיוק בשמו הפרטי ושם המשפחה שלו והתעניין בכנות בשלומו ובמצבו, למרות שהוא לא ראה אותם מאז שעזבו את הישיבה שנים הרבה לפני כן. אחד התלמידים סיפר לי שהרב לא פגש אותו 30 שנה, אבל בכל זאת זוכר אותו במדויק".

גם במוצאי השבת, בעת ההבדלה, נהרו אנשים רבים אל הבית. את ההבדלה ערך הרב פינקל וכשסיים את הברכות, שמו לב הנוכחים כי לרב הייתה הנהגה מיוחדת לאחר ההבדלה: לטבול את אצבעותיו ביין ולהכניסם לכל כיסיו בחליפה ובמכנסיים. "הוא עשה זאת למרות שהיה לו קשה מחמת שרעד בידיו בשל מחלתו", מספר ר' משה בוסקילה. "אמרתי לו: 'כבוד הרב, זה מנהג של חסידים וספרדים, זה לא מנהג של ליטאים'. אז הוא אמר לי: 'יש לי הרבה חובות והרבה הוצאות לישיבה. שמעתי שזה סגולה ויש בנו אמונת חכמים, אז אני עושה את זה'".

שנה לאחר ביקורו של הגרנ"צ פינקל בביתו, החליט ר' משה בוסקילה להקים בית כנסת באזור מגוריו. היה זה כאשר התרבו המבקשים להתפלל בנוסח יהדות מרוקו ובסביבה לא היה בית כנסת מתאים. "כבר ביום הראשון של בית הכנסת, הגיעו 150 מתפללים", מספר בוסקילה, "ומאז החלטנו להפעיל אותו באופן קבוע".

בארה"ב נהוג לגבות ממתפללי בית כנסת סכומים גבוהים עבור חברותם בקהילה. "היה יוצא שכל משפחה הייתה משלמת 500 דולר רק על תפילות ימים נוראים", הוא מסביר. "ולכן היו משפחות לא כל כך דתיות שהיו מוותרות על התפילות בגלל זה. החלטנו לא לגבות כסף ואנשים באו בהמוניהם. היום כבר 15 שנה אחר כך אני יכול לציין בסיפוק שלא מעט אנשים חזרו בתשובה מהפעילות שיש בבית הכנסת".

ממנהטן לישיבה

מידת הכנסת האורחים בבית משפחת בוסקילה בשכונת פלטבוש, היא נדירה על פי כל קנה מידה. בכל שבת, מסבים סביב השולחן 'שלוחים' מארץ ישראל לצד 'עמך'. בני ישיבות לצד בני משפחה. "למדתי זה את מהבית. מצוות הכנסת אורחים היא בין החשובות ואנחנו משתדלים לקיימה בהידור".

מידה זו, כך מסתבר, הביאה לפחות במקרה אחד לחזרתם בתשובה של שלושה ישראלים אשר התגוררו בניו יורק. "היה זה בערב פסח לפני כמה שנים", נזכר ר' משה. "הייתי באמצע להתארגן לחג וממש בערב החג, אני רואה אדם שלא נראה היה שהוא מתכונן לחג. היה נראה שהגיע לאזור בשביל כמה סידורים. שאלתי אותו מה מעשיך, והוא ענה לי שהוא עובד במנהטן ושכח שליל הסדר חל הערב. שאלתי אותו היכן הוא מתכוון לחגוג את ליל הסדר, והוא אמר שיסתדר. התעקשתי, והזמנתי אותו אליי. בהתחלה הוא לא רצה, אבל לבסוף השתכנע".
הבחור, ליאור אדרי שמו, נעתר לבקשתו של ר' משה, והגיע לליל הסדר בבית המשפחה יחד עם אורחים נוספים. "אחרי שסיימנו את ליל הסדר, הזמנתי אותו גם לסעודת החג למחרת, אבל הוא אמר שיש לו עבודה והוא לא יכול להיעדר בלי לבקש רשות מההנהלה". גם כאן, לאחר מסע שכנועים, הוא הסכים להגיע לסעודת החג. "כבר בסעודות שמתי לב שיש כאן פוטנציאל. הוא שאל כל מיני שאלות על היהדות, והיה נראה שמדובר באדם אינטליגנט". גם בערב, בליל הסדר השני אותו חוגגים ביהדות התפוצות, השתתף אדרי וגילה התעניינות בכל פרט. "מאז, הקשר בינינו נשמר".

יום אחד, בחלוף מספר שבועות מליל הסדר, שאל אדרי את ר' משה אם יוכל להביא את חבריו המתגוררים עמו לסעודת ליל שבת בביתו. "הסכמתי בשמחה. אמרתי להם 'מתי שאתם רוצים, תבואו לבית'. אפילו שלאחד החברים היה שיער ארוך, והעדפתי שהילדים לא יראו את זה, חשבתי שאולי תהיה אפשרות לחזק אותם וזה יהיה שווה". בשלב זה, הקשר התרחב ור' משה הפך למעין רבם של שלושת הצעירים. "שכנעתי אותם לבוא לתפילות בבית הכנסת גם בימות החול. תחילה רק אחד מהם הגיע, אבל לאט לאט התחילו השלושה להגיע לתפילה כמעט באופן קבוע".

בד בבד, חלק מן החברים החלו לשמור שבת, חוץ מאחד שהיה ממש אנטי דתי. "אמרתי לאותו אחד שיעשה מה שהוא רוצה, רק שיבוא. וזה עזר. ארוחות השבת, התפילות והאווירה השפיעו בסופו של דבר גם על הבחור העקשן מבין החבורה ושלשתם החלו לשמור שבת ולהתפלל כסדר. הייתי לומד איתם כמה פעמים בשבוע, בעיקר בלילות וכך הם התקרבו אט אט אל היהדות".

כך זה נמשך מספר חודשים, בני החבורה החלו לשמור תורה ומצוות, אך המשיכו בעבודתם כרגיל. "התפנית הייתה כשלפתע, בתוך כמה שבועות, כולם הסתבכו. אחד פוטר, שני נכנס לחובות ולשלישי החלו לצוץ בעיות בעבודה. הסברתי להם שזה ניסיונות של הקב"ה, אבל מצבם רק החמיר". לאחר כמה ימים, הציע ר' משה לבני החבורה ללכת ללמוד בישיבה במונסי. "גם ככה אין להם מה להפסיד וייצא להם מזה רק טוב", אמרתי להם. בתחילה השלושה סירבו בתוקף, מאחר ומעבר לסביבה לא מוכרת, היה מקשה עליהם, אך בהמשך התרצו ללכת לישיבה לתקופת ניסיון.

"זה היה בשבת. ליאור הודיע לנו שהוא החליט ללכת לישיבה והחברים מיד אמרו שהם יצטרפו. וכך היה. כבר למחרת לקחתי אותם למונסי, דיברתי עם הרב שם ונשארתי איתם עד הערב בשביל שיהיה להם יותר קל. בסוף היום, שניים מהם רצו להישאר, אבל דווקא ליאור רצה לחזור. ניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא סירב". אדרי חזר עם ר' משה לברוקלין, אך כמה חודשים לאחר מכן, כאשר ראה שבעיותיו אינן מסתדרות ובמקביל חבריו מרוצים מבחירתם, הוא החליט ללכת לישיבה. "הוא אמר שהוא רוצה ללכת לישיבה אחרת, של רב שהוא הכיר. וכך היה".

שלושת בני החבורה הפכו תוך שנה לחרדים מן המניין ו-3 שנים מאוחר יותר נישא ליאור, חברם. "כיום", מסכם ר' משה. "כל המשפחה של ליאור חזרה בתשובה. הם הושפעו ממנו, ראו איך זה הופך אותו לבן אדם טוב יותר". לאחר נישואיו, מונה ליאור אדרי למשגיח בישיבה בה למד ושימש כמורה דרך לצעירים. "גם שאר חבריו הקימו משפחות ונהיו חרדים לדבר ה' המקפידים על קלה כבחמורה.

"המסר שלי הוא", מסכם ר' משה בוסקילה. "לא חשוב כמה הכנסת אורחים עושים, חשוב כיצד עושים את זה. במקרה הזה, הגישה הטובה שינתה עולמות. משפחות שלמות התקרבו ליהדות".

השארת תגובה