דירת ארעי: שמחה אמתית כשנפנים שימינו כצל עובר

הגאון הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקודשים בטורו השבועי, והפעם: למה חג הסוכות נקבע בסמוך לימי הדין ואיזה משמעות הדבר בא ללמדנו? וגם: מעשה בצ'אלמער שרצה להיקבר עם גרביים

שוק ד' מינים (צילום יהודה פרקוביץ)
שוק ד' מינים (צילום יהודה פרקוביץ)

אין לך חג שמח בחגי ישראל כחג הסוכות בו שמחת החג כתובה פעמיים (דברים ט"ז) "ושמחת בחגך.. והיית אך שמח". צדקה עשה עמנו הקב"ה שלאחר שהיינו שרויים ויראים מאימת הדין, העניק לנו את חג הסוכות בכדי להשיג דרגות נעלות יותר דרך השמחה. וכפי שמבואר בספרי החסידות שימים אלו הם מסוגלים לתשובה מאהבה- ההופכים את הזדונות לזכויות.

בחג הסוכות צווינו כאמור לשמוח יותר מכל חג, דבר שנראה סותר לכאורה ביותר לארעיות ולדירת הארעי. משל למה הדבר דומה: לאיש אשר נאלץ להיפרד מרכושו הקבוע בגלל חובות כספיים ל"ע, האם היה שמח? ואנו דוקא בימים שבהם עלינו להיפרד מביתנו הקבוע, בית שאפשר והוא משופע בכל הנוחיות והשכלולים, אנו מצווים ביותר על השמחה, היתכן?

מסופר על יהודי ירושלמי אשר נסתלק לבית עולמו בגיל מבוגר, שזכה שגם נשימתו האחרונה היתה בדעה צלולה. בוקר אחד הוא הרעיף מבט חיבה אל בני משפחתו האהובים, חייך אל כל אחד מהם, ואז נסתלק לב"ע.

יום לפני כן הזדקף על מיטתו, הושיט לבנו הבכור מעטפה עבה שעל גבה רשם בכתב ידו: "צוואה – לפתוח לפני הלוויה". דקות ספורות לאחר הפטירה , התפשטה השמועה כאש בשדה קוצים על פטירתו, שהרי הנפטר היה ידוע באישיותו המיוחדת ובאצילותו. אמונתו בבורא עולם היתה חסרת פשרות. צדקתו וצדקותיו ידועים היו לשם ולתהילה.

ביד רועדת פתח הבן את המעטפה נוכח עיניהם הבוכיות של בני המשפחה. ובה היה טמון שתי מעטפות. אחת קטנה ורעותה גדולה. על המעטפה הגדולה נכתב בכתב ידו האהוב של אביהם: "לפתוח בתום השבעה". על המעטפה הקטנה הוא כתב: "לפתוח מיד!". ואכן את המעטפה הגדולה הטמין הבן במגירת השולחן, ואת המעטפה הקטנה הוא פתח. קצהו של פתק משרדי צהבהב בלט מתוך המעטפה, וכעבור רגע אחז הבן את הפתק באצבעותיו הרועדות וקרא בחרדה את המשפט הקצר ששורבט בכתב ידו של אביו: "אני רוצה להקבר עם גרביים. אנא! אבא".

כולם תמהו מדוע דווקא עכשיו כשהוא הולך להטמן בחגבי האדמה בקשתו להטמן עם "גרביים"? כל אחד נתן את פרשנותו. הוא פדנט, הוא מתכונן לתחיית המתים, הוא איסטניס. הוא רוצה להראות שגם לחפצים הקטנים יש תפקיד. זו בדותא. תמיד חשבתי שהוא מל"ו. עוד מעט יספרו שגם ביקש עניבה. הוא גרב אותן ביום השחרור ממחנה הריכוז. מי יודע איזו הפתעה טמונה בצוואה השנייה. וכך פרשנויות והסברים מזוויות שונות.

במשך שעות ארוכות נערכו התייעצויות קדחתניות, מה לעשות וכיצד לנהוג? בני המשפחה היו אובדי עצות. מבוכתם גברה לאחר שהם גילו על השולחן הקטן ליד מיטתו, זוג גרביים מקופל בקפידה. הם פתחו את הגרביים במהירות, ופתקית זוהרת נשרה: "אכן יקירי, אלה הגרביים". אך לאחר התייעצות עם רב העיר, הוחלט כי הנפטר הנכבד ייטמן באדמה, ככל יהודי ללא גרביים למרות צוואתו המפורשת.

רבנים נשאו דברי הספד נרגשים. בני משפחה נפרדו ברטט מראש המשפחה. בטרם סיים הבן הבכור את דבריו, בכה נרגשות וביקש מן הנפטר סליחה ומחילה בשם כל בני המשפחה, על שאינם ממלאים אחר בקשתו הצנועה כל כך לקבור אותו עם גרביים.

כתום השבעה, ישבו בני המנוח מכונסים יחד בחדר העבודה של האב, כדי לפתוח את המעטפה ובה הצוואה השנייה. שוב נשלף כתב היד המוכר מתוך המעטפה. היתה זו צוואה רגילה, עמוסה במסמכים והוראות פרטניות המבהירות מי יירש אילו נכסים, מהם התנאים לכך, וכיצד יפעל. מעל צרור הדפים המסודר, נחו בשלווה שתי פתקיות אדמדמות.

על הפתקית הראשונה נכתב: "בני היקרים לי עד מאד. אני יודע שלא מילאתם את בקשתי להיקבר עם גרביים. אל תצטערו, אני בטוח שרציתם למלא את בקשתי, אך הסבירו לכם שהיא לא מציאותית. אוהב! אבא". על הפתקית השנייה נכתב: "בני היקרים, לאחר שנוכחתם לדעת, כי עם תום חייו של האדם הוא אינו יכול להחליט אפילו על לבישת גרביים, אקווה כי תפיקו את הלקח ותנצלו לטובה את הנכסים הרבים שאני מוריש לכם, לעשיית מצוות ומעשים טובים. כי מאומה מכל הנכסים לא תקחו אתכם מכאן. אוהב! אבא".

מעשה זה, אינני יודע אם היה אם לאו. אולם אם מהרהרים בו, אי אפשר לומר כי אינו נכון.

לא פלא שבחג הסוכות צווינו על שמחה יתירה. היא איננה סותרת את היותנו בדירת עראי, אלא באה דוקא במקביל אליה. כי שמחה שלמה ואמיתית אינה יכולה להיות למי שחש שגר בדירת קבע, אלא רק במי שחש שהוא בדירת עראי, ובסוף ימיו אפילו לא יהיה לו מה לומר לגבי קבורתו בגרביים. רק מי שמבין כי מקומו העתידי והנצחי הוא בטרקלין, ועכשיו הוא רק בפרוזדור יכול לשמוח שמחה מלאה.

ידועה השאלה מדוע חג הסוכות נקבע בחודש תשרי, הרי מן הראוי היה לקובעו בסמוך ליציאת מצרים בחודש ניסן? הטור (או"ח סימן תרכ"ה) משיב: שבניסן הוא עת בו יוצאים בני אדם לעשות סוכות לצל ולא היתה ניכרת אז המצווה, ולכן צווינו בתשרי שהוא זמן גשמים, ודרך בני אדם לצאת מהסוכה לבתים והמצווה ניכרת. אם כך מדוע בט"ו בתשרי ולא ברח' חשוון או לפני ר"ה?

צריך לומר, שקביעתו בסמוך ובצמוד לימי הדין: יש בה משמעות עמוקה עד שחג הסוכות מהווה המשך בלתי נפרד מהימים הנוראים. הוא משמש כאות וסימן ללמדנו כי הצלחתה של השנה וסגולת השמחה בה, תלויה איך מסתכל האדם על חייו? האם הוא חי בדירת קבע או בדירת עראי. רק מי שמבין שחייו כאן הם ארעיים יכול באמת לשמוח עם מה שיש. מי שחי כדבריו של רבינו יונה שהוא "כצל עובר" הרי שהוא לוקח את מהות חג הסוכות ומשתמש בו לכל השנה. ואזי "זמן שמחתנו" יהיה לו במשך כל ימות השנה.

יה"ר שישיאנו ה' אלוקינו את ברכת המועד לחיים טובים ולשלום לשמחה ולששון.

השארת תגובה