תקע בשופר גדול • הגר"ש רבינוביץ

מקורי ומיוחד במינו הוא קולו של השופר היהודי, צורתו החיצונית אינה מעשה אומנות,וצליליו אינם מעוררים התפעלות במנגינה עריבה. אולם, יש להם הד כבד החודר ונוקב עמוק עמוק • הרה"ג שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים על תקיעת שופר

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

מקורי ומיוחד במינו הוא קולו של השופר היהודי. אפילו צורתו החיצונית של השופר אינה מעשה אומנות, הוא נשאר במראהו הטבעי. צלילי השופר אינם מעוררים התפעלות במנגינה עריבה. הם אינם מביאים את האדם לידי רגשנות ואינם נוסכים עליו חלום. אולם, יש להם הד כבד החודר ונוקב עמוק עמוק. הם נוגעים עד הנימים החבויים ביותר בנשמת האדם ומשפיעים השפעה ללא קץ על רוחו. הם מדובבים את המצפון, מעוררים את התודעה וקוראים לחשבון הנפש.

השופר היהודי ואותות קולו, אין להם כל דמיון לאותם אותות המלחמה אשר לדאבון לבנו אנו שומעים במידה יתרה. בעוד אשר חצוצרת הקרב, בתרועתה הזועמת והאכזרית, מלהיבה את יצרי דמו של האדם, מגרשת מתוכו את הזיק האלוקי ודוחפת אותו להפוך לחיית פרא. אות החצוצרה משמש לו לחייל בחזית כפקודה לשחוט, להרוס ולהשמיד. הרי שהשופר היהודי בקולו המעודן והנוח, מסמל את הצדק והיושר, האחדות והאחווה. קול השופר משמש צו לשחרר את כל העבדים, בעת היובל, ולהשיב כל נחלה אל בעליה האמיתיים.

השופר היהודי קורא תיגר, נגד השטן, הוא יצר הרע. התקיעות נועדו לבלבל ולערבב את השטן, את הרצון המטעה. מלחמה זו הינה גם מלחמת שחרור, להשתחרר מן האנוכיות והאהבה העצמית, מן השעבוד אל ה"אני".

מתקרב ובא הרגע הגדול והנכסף. עת יתגלה הגואל ויתקע שנית בשופר, להכריז על גאולת ישראל ומלכות ה'. הפעם תהיה התרועה כה רועמת עד אשר יתפוררו לרסיסים כל האלילים החומרניים שלהם סוגדים עוזבי ה' המודרניים. מלאכת העריצות של כל מיני נוגשים ומדכאי יהודים תשותק כליל. רק קול האלוקים ישלוט בכל. רק רצונו יהיה התכלית של כל מעשה אנוש ויצירתו, ורק רעיונות התורה יהיו מטרתם של החיים. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד…

בספרי חסידות ומחשבה מבואר שתקיעת שופר בראש השנה היא כלי ביטוי לתפילה אשר אנו משתמשים בה בראש השנה. תפילה שבאמצעותה ניתן להבקיע עולמות ולהגיע אל כסא הכבוד, למרות המקטרגים ומחיצות הברזל המפרידים בינינו לבין בורא העולם. וכמו שאנו אומרים לפני תקיעת השופר "שיהיה עתה עת רצון מלפניך, ותקרע ברחמיך הרבים כל המסכים אשר הם מבדילים בינך ובין עם ישראל עד היום הזה והעבר מלפניך כל המשטינים והמקטרגים על עמך ישראל". יש להתבונן במה תקיעת השופר עדיפה על פני התפילה שכל כך בוקעת רקיעים?

סנגורם של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, היה מתפעם נוכח קרצופי הבתים בערבי פסחים, פעם נשא כפיו השמימה באומרו: 'יהי רצון מלפניך שיהיו אלו המלאכים היוצאים מן הקשר"ק למליצי יושר בעדנו'… "אין זה ווערטל" – היה נוהג לומר תדיר הרבי מגור בעל ה'פני מנחם' זצ"ל. עומק עצום יש בדברים אלו. כי מהות עניין ביטול החמץ בפסח ועניין תקיעת השופר וקריעת השטן בראש השנה, חד הם. ויש להבין את המשותף לשניהם?

הנביא אומר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש…". ועל פי זה אנו מתפללים מידי יום בתפילת שמונה עשרה בברכה העשירית – "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו". מהו השופר גדול? מה זה? כמה יהיה אורכו? מטר, שניים, מאה מטר? קילומטר? יש בעלי תקיעות המחזיקים מספר שופרות, זה קטן, זה יותר גדול. בכותל יש שופר תימני, מסולסל, של מטר או אפילו שניים, אבל כמה זה השיעור של 'גדול'?

מפרשים רבים מסבירים שכשיבוא המשיח, הוא יצרף את כל השופרות שבעולם לשופר אחד גדול, כל הקולות יתמזגו לקול אחד גדול, קול גדול ולא יסף, כמו במתן תורה. השופר של המשיח יקיף את כל העולם כולו. זהו השופר של עקידת יצחק, מאז הוא צפון וממתין. אך נראה שיש משהו עמוק יותר בשופר הגדול שהקב"ה יעשה בו שימוש עת יבשר לנו על הגאולה.

ניתן להסביר זאת על פי דבריו של ה"בית הלוי", בדרשותיו: שהרי פעמים שהקב"ה אינו מקבל תפילת כנסת ישראל משום חטא הלשון, כמו שנאמר במסכת ראש השנה: "מפני מה אין כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב? משום שאין קטגור נעשה סניגור". התפילה היא כלפני ולפנים שהרי המתפלל צריך שיכוון את ליבו כנגד בית קדשי הקדשים. א"כ גם בה אין קטגור נעשה סניגור, וכיון שחטאנו במוצאות הפה, בלשון הרע וברכילות, תפילתנו אינה תמיד מקובלת. כמו שאמרו חכמינו בזוהר הקדוש, בפרשת מצורע: "מי שיש בו לשון הרע, אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, שהרי נתעורר עליו רוח טומאה". לפיכך אנו משתמשים ביום הדין בקול השופר הבא מתוך עומק הלב שהוא טהור וקדוש מבלי שיש בו חטא כלשהוא , כדי שישמש לנו סניגור בעת הדין.

"החפץ חיים" זצ"ל פירש זאת, בדרך משל, על גביר אחד שבא לעיר אחת ונתאכסן באכסניה גדולה יפה ומהודרת, המפורסמת לתהילה. לאחר שאכל ושתה, שאלו בעל הבית איך הוטבו בעיניו האכסניה שלו והמאכלים והמשקאות? ענהו הגביר: באמת כל המאכלים והמשקאות המה טובים מאד, אך לאחר כל אכילה הנני מרגיש איזה ריח רע בפי… ויהי הדבר לפלא בעיני כל. ואכן נמצא, שהכלים שבהם נתנו המאכלים לא היו רחוצים ונקיים היטב והורגש מהם ריח רע. כן הדבר בעוונותינו, צריך האדם לדעת כי כדי שתפילתו תעלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, היא צריכה להיות נקייה וטהורה, בלי שום טומאה, וכשהוא מדבר כל היום בדיבורים אסורים, שמהם נטמאים השפתיים, ואחר כך הוא בא באותו פה שאינו נקי ומסדר תפילתו, הלא היא מריחה ריח רע ופוגמת בה.

צריך מקודם לרחוץ ולהגעיל את הפה, כדי שיהיה ראוי להתפלל בו. "והתרופה לזה היא שיהרהר בתשובה קודם שיתחיל להתפלל ויסכים בדעתו שלא ידבר עוד דיבורים אסורים, ואז תהיה תפילתו נשמעת, כי אין קטגור נעשה סניגור", מסיים את דבריו בעל החפץ חיים זצ"ל. לכן המצורע נאמר בו "טמא טמא יקרא", כלומר הוא קורה על עצמו שהוא טמא, כדי שאנשים ישמעו ויתפללו עליו. שאלו המפרשים: למה שהוא לא יתפלל על עצמו? אלא בגלל שהצרעת באה עליו בעוון לשון הרע הוא הפסיד ל"ע גם את כוח תפילתו. זהו מקורו של אמירת תפילה זכה בהתעטף יום הכיפורים בו אנו מבקשים לנקות את פינו מטומאה וצחנה.

כידוע מנהג קודש בשעת ברית מילה עת התינוק בוכה, לישא תפילה כל אחד על צרכיו הוא. וזאת משום שאנו מבקשים להעלות את תפילתנו היוצאת מפה שחטא במוצאות הלשון עם הבכי הטהור והקדוש של התינוק אשר לא טעם חטא כלשהוא ומקיים בשעה זו את מצוותו הראשונה. כי אזי היא תבקע רקיעים ותגיע לכסא הכבוד מבלי רוח טומאה עליה.

המטה אפרים מביא שגדול אחד נהג כשהיה מוהל בראש השנה, שלא קנח פיו אחר המילה אלא תקע בפה המלוכלך בדם המילה, לערב מילה בשופר, (או"ח תקפ"ד). גם זה הוא מהרצון לערב את הבכי הטהור, בקול הטהור, כדי שיבקעו רקיעים ויביאו את תפילותינו ובקשותינו ביום גדול זה.

זה שיסד רבי נחוניא בן הקנה בתפלת "אנא בכח". "שועתינו קבל ושמע צעקותינו יודע תעלומות" שלכאורה מפני מה אנו מבקשים "ושמע צעקותינו יודע תעלומות" בעוד שאם אנו זועקים ומשוועים הרי תפלתנו נגלית לעין כל? אלא הכוונה היא על אותה צעקה טהורה הבוקעת מהלב החבוי והדומם כפי שנאמר "צעק לבכם אל ה'", ואותה רק ה' יתברך שהוא יודע תעלומות מכיר בה ושומעה. זהו קול השופר המבטא את תרועת הלב בקול פנימי יותר. וזוהי כוונת הפייטן "ובשופר גדול יתקע" אימתי כאשר "וקול דממה דקה ישמע"- קול חזק הנובע מדממה של לב טהור שרק יודע תעלומות מכיר בה ושומעה.

תקיעת השופר מעלה את תפילתנו כדי שלא יהיה קטגור נעשה סניגור. בכוחה ביום הדין אנו מסירים את המסכים, ומתפללים כי מלך חפץ בחיים יזכרנו לחיים ויכתבנו ויחתמנו בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.

בזה רמז בעל ה'קדושת לוי' זי"ע בהשוואתו בין ביעור החמץ לתקיעת שופר. שהרי בצד ביעור החמץ הפיזי אנו מתפללים ומבקשים לנקות את החמץ שבלב כדי לטהר את הנקודה היהודית. וכשהיא טהורה אנו עושים שימוש איתה בליל הסדר ומשום כך לילה זה הוא עת רצון כמו בתקיעת שופר הבוקעת מן הלב ושוברת מחיצות ומפרידים.
זהו אותו "שופר גדול" שבו ישתמש הקב"ה בבוא יום הגאולה, שהוא מחבר את כל הניצוצות היהודיים הטהורים החבויים במעמקי כל נפש יהודית לקול גדול אחד המביא את האובדים מארץ אשור והנדחים בארץ מצרים להשתחוות לה' בירושלים, למרות מצבם הרוחני.

יה"ר שאכן יקוים בנו דבר הנביא "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה'…" ונזכה לשנה טובה ומבורכת, שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

השארת תגובה