עושים תשובה • 'חנוך לנער' עם ר' יוסל'ה אייזנבך

אלול הוא בהחלט זמן מתאים לחשבון נפש על היחסים שלנו מול ילדינו • ישנם הורים שמאזינים להרצאותיי בחינוך ילדים, ומתקוממים אל מול הגישה שלי, היא נראית להם מדי סלחנית, לא מספיק חזקה • להם אני מסביר שלא תמיד מדובר במצב של "לכתחילה", אלא על טיפול נמרץ

יוסל'ה אייזנבאך
יוסל'ה אייזנבאך

חודש אלול. זה הזמן המתאים לעשות עם עצמנו חשבון נפש. איפה אנחנו אוחזים, באלו תחומים התקדמנו בחינוך הילדים, האם יש לנו תקשורת יותר טובה איתם? האם אנחנו מצליחים לראות את החלקים היותר טובים אצלם? האם האווירה בבית היא כזו שנעים להיות בו? וכמו שכתוב, "דרשו השם בהימצאו", בימים אלו ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת, והבא להיטהר מסיעים בידו…

ישנם הורים שמאזינים להרצאותיי בחינוך ילדים, ומתקוממים תחילה אל מול הגישה שלי. היא נראית להם מדי סלחנית, לא מספיק חזקה. הגדיל לעשות אחד ההורים שתקף אותי באמצע הרצאה ואמר:

"אתה נראה כאילו איבדת שליטה על המצב. אם אתה אומר שבמקום לאסור על הילד את הדבר שלא נראה לי מתאים לעשות, אני צריך להצטרף אליו ועוד לסייע לו, אזי אם אני לא אחנך אותו ואציב לו את הגבול – לאן הוא עוד יגיע?".

חברים יקרים, את השאלות הללו אני מכיר היטב. משום מה שואלים אותן בעיקר הורים שמגיעים למצבי תקשורת בעיתיים מאוד עם הילדים. ושוב, אם שמתם לב, בשאלה שעסקה לגבי נסיעות של נוער בוגר בחופשה, השאלה הראשונה שלי הייתה: האם זה שאומר את ה"לא" ישיג את המטרה וישאיר את הילד בבית או רק יגרום לו גם לנסוע ללא רשות וגם לנסוע ממקום מתריס ומורד שרוצה רק לפרוק כל עול ולעשות להורים דווקא.

אדגיש: השאיפה שלי כהורה היא שילדיי יישבו בבית השם כל ימי חייהם, וימאסו בהבלי העולם הזה. מה יותר מתוק מלימוד תורה? אבל אני מסתכל על המציאות, על הילד שנמצא איתי בבית, וזה כרגע נתון שאני מתמודד איתו. אני לא יכול לחנך אותו בסיסמאות שאין מאחוריהן מאום, ולומר לילד שיש לו כבר תוכנית מפורטת של בילוי, ס'איז פאסט נישט. כך לגבי כל דבר שאני מרגיש שילד הולך לכיוון שאני לא מסכים איתו. וכאן, הורה יקר, אתה יכול לראות בעצמך מה התוצאה של אותם הורים שהלכו בכוח נגד הילד. התוצאה היא שהם הרימו ידיים בחוסר אונים וגם שרפו את הקשר עם הילד.

ואז, כשהילד מגיע כבר למצב קשה ממש, הם פונים לעזרה, ולא מבינים איך אני מציע דברים כ"כ הפוכים מהדרך בה נהגו עד כה.

אמא אחת שאלה אותי מה לעשות עם בתה שחוזרת הביתה בשעות הלילה המאוד-מאוחרות. ההורים יושבים דואגים ומחכים, והיא בשלה. אבי הילדה איים עליה בעונשים שלא הועילו מאום. אמרתי לאותה אמא: בפעם הבאה שהיא חוזרת, את מקבלת את פניה במנת גלידה, עם פתק: משהו מתוק לשושי המתוקה! האבא התרגז מאוד לשמע הרעיון, והמשיך בשלו, להתקיף את הילדה ו"לחנך" אותה. הנערה רק המשיכה להידרדר רוחנית. כאן כבר הרים האבא ידיים והסכים לעשות כל מה שאומר לו.

למרבה הפלא, דווקא הגישה ההפוכה הוכיחה את עצמה וגרמה לתקשורת שלהם עם הילדה להשתפר פלאים.

ההסתכלות: כעל חולה

הכלל הוא שילד שיש לו הדרדרות רוחנית אנחנו מסתכלים עליו כעל חולה. לא מדובר כאן במצב של לכתחילה. אם הייתי רוצה לכונן כאן יחסי אימון וחינוך נכונים, הייתי מתחיל לעשות זאת כשאני עצמי בן שלוש עשרה.

אבל גם אם אני מתחיל כשהילד שלי בן שלוש עשרה, עדיין אפשר לתקן.

ואגב, כל ה"רעיונות המהפכניים" אינם חידושים שלי. שלמה המלך כבר אמר זאת: "חנוך לנער על פי דרכו". אני מצטרף לעולם של הילד, חושב אלו השלכות יהיו למעשים שלי, האם הן יגרמו לו ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה" או להיפך. יש לי מטרה לטווח הרחוק, ליצור אימון ותקשורת נכונה עם הילד כדי שכל הערכים שחשובים לי יופנמו אצלו.

יש הורים שמיד שואלים האם הגישה ה"רכה" הזו בה אני בודק למה הילד מסוגל לציית, לא מורידה מעוצמתו וכוחו של ההורה. ולהם אני עונה שגם כשמדובר על כבוד להורים, אני שואף שבבית יהיה יחס של כבוד להורים. זו המטרה. אך כדי להגיע אליה יש צורך בחינוך, לא בסיסמאות של "כך לא מדברים לאבא ואמא". כשילד רואה התנהגות ראויה של הורה, יחס מכבד אליו, הוא מחקה אותו בלי שום הוראה.

פעם אמרתם תודה לילד על משהו שהוא עשה? לא לתינוק בן חצי השנה שהרים משחקים, אלא לאלו שיותר גדולים ממנו?

יום אחד הבאתי לבני איזה חפץ שהוא שכח אל הישיבה. הילד התקשר אלי במיוחד רק לומר לי תודה, והתנצל מאוד ע"כ שלא הודה לי מיד. התרגשתי. מדובר בבחור מאתגר במיוחד, ואני לא זוכר אצלו כזו צורת התנהגות. אבל כשזה קרה – ראיתי בעצם שההשקעה שלי לא הולכת לריק. הוא הודה לי ממקום של כבוד אמיתי והערכה.
שוב, בין אם מדובר במעשים שאני לא באמת מסכים איתם, או בהתנהגות לא ראויה של הילדים – אני כביכול מאשר אותם זמנית ובינתיים בונה אימון ביני לבין הילד. והאימון, כפי שכבר הזכרנו, הוא מצב בו הילד רואה שרק טובתו האמיתית אל מול עיניי ואני נוהג ופועל כך.

המבחן האמיתי לכך הוא איך אני נראה כשהכבוד שלי נפגע. האם אני יוצא מכלל שליטה או מגיב ביישוב-דעת. לא כמו אותו אבא שנותן לבנו מכות נאמנות בכעס, ואחר-כך, כדי להרגיע את עצמו, הוא היה "מסביר" לבנו: "כל מה שאני עושה זה רק לטובתך"…

הצלחה, שמחה ונחת.

השארת תגובה