הגר"יש אלישיב עיכב פתיחת שנה כי בת לא התקבלה

שלמה קוק נזכר ב'אלול' של מרן הגרי"ש אלישיב ומלחמתו באפליה והגזענות, ומעיד על ההוראה: "חובתנו לדאוג, שכל בת תוכל ללמוד ב'בית יעקב', אך אין מחובתנו לדאוג שהיא תלמד במוסד הספציפי בו היא רוצה"

הגריש אלישיב
הגריש אלישיב

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יוֹסֵף שָׁלֹום בְּכֶינָה

דור הולך ודור בא, ומגפת האפליה והגזענות במוסדות החינוך – נמשכת במלוא חרפתה. אבות ובנים, ובעיקר אמהות ובנות, יושבים בבית וממררים בבכי על מר גורלם, והמנהלים עוצמים עיניים ועוסקים בשאלה הרת-הגורל "מה יגיבו חבריי בשבת בבית-הכנסת אם אקבל את הבת של מזרחי". ואין פוצה פה ומצפצף. בעצם, זה כמעט הדבר היחיד שיש: פיות מצפצפים, הרבה רעש בכלי-התקשורת מפי עסקנים חפצי תהילה בגרוש, אך כמעט אפס מעש.

זכורני ימים מקדם כאשר בתקופה זו של ימי 'אלול' היו מתייצבים הורים בוכיים ב'לשכת הגזית' – מעונו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. הם היו ממתינים לו בפתח הבית או בכניסה לבית-המדרש, בכל שעה: לפני תפילת הבוקר, אחרי שיעור הערב, בכניסה לסנדקאות וביציאה מהכותל. כל הורה, והסיפור מְסַמֵר-השיער שלו, והדמעות שלה. ופוסק-הדור – הגם שהקים ועדת רבנים שטיפלה מכוחו, במסירות, בנושא קבלת הבנות לסמינרים – היה מקשיב בסבלנות, כואב את כאב ההורים, ובד בבד, כדיין אשר קיים בעצמו בכל ימיו 'לא תגורו מפני איש', היה משיב כהלכה, דבר דַבּוּר על אופנו, כל מקרה לגופו. תשאלו את ר' חיים כהן כמה פעמים פנה אליו הרב בנסיעת הבוקר ואמר לו: "תתקשר לרב רייכמן מוועדת הרבנים, ותשאל אותו מה קורה עם פלונית".

ואולם, יש להדגיש כי משנה סדורה היתה לרב בנושא. "חובתנו לדאוג", כך אמר, "שכל בת תוכל ללמוד ב'בית יעקב', אך אין מחובתנו לדאוג שהיא תלמד במוסד הספציפי בו היא רוצה. חברי ועדת הרבנים מחליטים בחוכמתם והבנתם לאיזה סמינר תלך בת פלונית שלא התקבלה לסמינר אליו ביקשה להתקבל, והחלטה זו מחייבת גם את המנהלים וגם את ההורים".

ואכן, לא פעם ולא פעמיים הורה ל'ידא אריכתא' שלו, הזרוע המבצעת שפעלה מכוחו – חברי ועדת הרבנים לענייני סמינרים – לעכב את פתיחת שנת הלימודים, כל זמן שחלק מהבנות לא נקלטו בסמינרים. ואף פעם אחת, כאשר שרת החינוך באה לביתו לדון בנושא, הורה לה להשתמש באמצעים קשים ואף לשלול תקציבים למוסד שלא נשמע להוראות ועדת הרבנים.

אבל היום הוא לא כאן. והעולם הפקר. "וּכְשֶׁמֵּת הרב אלישיב, הָיוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יוֹסֵף שָׁלֹום בְּכֶינָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל (שמואל ב, א) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה" (נדרים ט, י).

2.
ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע בירך העיתון 'ידיעות אחרונות' על "חיבור בלתי אפשרי בין קצוות מנוגדים שפועלים בשיתוף פעולה מרתק, למרות שהאינטרסים שלהם אחרים לגמרי. בקצה האחד של החבל אוחזת עורכת דין דתייה אורתודוקסית ליברלית, המכהנת כראש ארגון "מבוי סתום", הנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל. בקצה השני של החבל אוחז הרב… ליטאי חרדי ממאה שערים, מגבעת לראשו וזקן עבות על פניו, המכהן כאב בית דין פרטי. בצילומיו דאג הרב הנ"ל להציב את תמונתו של מרן הרב אלישיב.
"היא רוצה", כך על-פי הדיווח, "נישואים שוויוניים שבהם גם לנשים תפקיד בטקס החתונה, ושמאפשרים לאישה להשתחרר מהם בלי התלות המוחלטת ברצון הבעל. הוא רוצה נישואים על פי אמות מידה הלכתיות מחמירות, וחושב שדרך הרבנות הראשית הנישואים לעיתים לא כשרים. במקום למשוך את החבל כל אחד לצדו, החלו השניים לפעול יחד כדי לשבור את המונופול של הרבנות הראשית על נישואים וגירושים בישראל".

"אני רואה את הרבנות כמקום שלא כשר להתחתן בו", אומר הרב החרדי. "הם כפופים שם לכל מיני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים. פקיד ממשלתי מרים טלפון לרב הראשי ואומר לו את הזוג הזה תרשמו, אז אין להם ברירה והם רושמים.

"לא נוח ולא מתאים לנו לעבוד עם הרבנות ואני לא רוצה להזדקק לה. יש דברים עקרוניים וחשובים מאוד מבחינה הלכתית שברבנות מטייחים, ומצד שני מקפידים שם על כל מיני דברים שלא צריך בכלל להקפיד. המונופול של הרבנות הראשית הוא רע מאוד. אני מאמין שכל בית דין רבני צריך לפרש את ההלכה איך שהוא רוצה. מצידי שזה יהיה גם בית דין רפורמי, העיקר שלנו החרדים ייתנו לחתן לפני אמונתנו. אסור לכפות עלינו להינשא דרך הרבנות כמו שאסור לכפות על הרפורמים. מה שאני אומר זה 'תנו לי את יבנה וחכמיה', כלומר תנו לנו החרדים לחתן איך שנרצה".

וכך הוא ממשיך להסביר את עמדתו ה'הלכתית'. הנייר לא סובל את המילים המזעזעות היוצאות מפי רב-דיין אורתודוקסי בישראל. קשה להכיל, בלתי אפשרי להגיב. הדברים מדברים בעד עצמם. כל בר-דעת מבין כמה תקדים זה – שבנוסף גם נותן על-הדרך לגיטימציה לרפורמים – עשוי לסכן את מערך הנישואין וסידור הקידושין בישראל המושתת על יסודות איתנים.

הלוואי שנתבדה וניווכח כי הוצאו דברים מהקשרם. דבר אחד ברור כבר מזמן: היום אנשים מרשים לעצמם לפתוח נושאים שעמדו כל השנים בבחינת טאבו. גיורים, כותל, רפורמים ונישואין הם רק קצה הקרחון. הרב אלישיב הסתלק, ועמו 'כיפת הברזל' אשר שמרה על יראה ושפיות מבית ומחוץ.

וכשמת רב, הגיב שמואל: "אזל גברא דהווה מסתפינא מיניה". וכשמת הרב אלישיב, יש להמליץ כנ"ל: הלך האיש שהכל יראו מפניו, ובכך הציל את הדור כולו.

3.
עשרות צעירים ומבוגרים, בגוונים שונים, יושבים בחצר ירושלמית, ומפזמים בהתרגשות בליווי גיטרות וכלים אקוסטיים, את השיר אליו הם נחשפים לראשונה: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו וחתמנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". במרכז החצר קשה להתעלם מדמותו של ר' מרדכי גוטליב. בעיניים עצומות, הוא פורט בגיטרה בידו, ושר בקול עמוק את שירת הנשמה שלו.
גוטליב, חסיד ברסלב תושב ירושלים, בנו של המשפיע החסידי הרה"ח שלמה-אהרן גוטליב שליט"א, נולד בארה"ב. לאחר נישואיו הקים כולל ללימוד ספר ליקוטי מוהר"ן בעיון ומאז משמש כרוח החיה במגוון פעילויות תורה וחסד לצד ניהול עסקיו. במקביל בשנים האחרונות הוא עורך 'קומזיצים' המשלבים שירה מתוך מגוון לחניו המקוריים בשילוב שיחות ורעיונות רוחניים.

"מבחינתי", אומר גוטליב, "זה היה 'קומזיץ' מיוחד במינו. לצילומים הגיעו עשרות אנשים, שונים איש מרעהו, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, חרדים ודתיים-לאומיים. הם לא הכירו את השיר מבעוד מועד, אך ברגע שהם שמעו אותו, מיד 'התחברו' כולם. כי יש פה משהו אותנטי, מנגינה שמחברת אותך מיד לתוכן המילים – לבקשה של כל יהודי לקראת השנה הבאה עלינו לטובה".

מה הרגשת כשכתבת את הלחן על המילים 'זכרנו לחיים'? שאלתי את ר' מרדכי, והוא השיב לי במילים הנוגעות לעצם ימים אלו: "'זכרנו לחיים' זאת לא רק בקשה על חיים שמקורה בפחד ממוות ורצון אנושי לחיות. זו בקשה לחיבור עם עצם החיים: סיפוק, שמחת-חיים, חיבור לבורא עולם. ומדוע אנו מבקשים בלשון 'זכרנו' ולא רק 'כתבנו'? כי אנחנו רוצים שהקב"ה יעניק לנו חיים שהם מעבר לחיים טכניים בבחינת 'מלך חפץ בחיים' – סוג חיים שהוא חפץ שנחיה אותם. אחד הביטויים היותר עמוקים של אהבה הוא זיכרון. הידיעה שהשני זוכר אותך. אנחנו מבקשים להיות בזיכרון של הקב"ה במשך כל ימות השנה, וכשנהיה בזיכרון שלו, אנחנו בוודאי מובטחים לחיים טובים ואמיתיים. אני מייחל לכך שמאזיני השיר ירגישו במסר הזה".

הלוואי.

השארת תגובה