ספרים, רבותיי • שרה פכטר ב'אמא מחליפה'

ישנם רגעים בהורות, שאתם מרגישים חולשה? • שדי, אנחנו ההורים משתדלים, נקרעים, עוד קצת מותחים את החוט, ומצפים שהילדים ילמדו לפעמים לחשוב כמונו ואפילו איתנו ביחד • אבל מה שאנחנו שוכחים וזה מה שהם קולטים מהר: 'הדוגמה אישית'

ציוד לביס
ציוד לביס

• גם מבוגרים שאינם נמנים על חובבי האות הכתובה, מוצאים עצמם שקועים כעת עד צוואר בערימת ספרי הלימוד שמאיימת להתחרות בגובה ה-1.80 שלהם.

רגע לפני שאתם מפהקים, כי ספרי לימוד מרדימים אותנו, בשל זיכרונות הילדות בהם ספרנו את הדקות עד לסיום השיעור, כשספר הלימוד פתוח מולנו, נעיר אתכם לדיון בנושא החשוב.

נרצה או לא, עם כל הוצאות החופשה הבלתי נגמרות, ואחרי החור בחשבון הבנק שיצרו הקייטנות, אנחנו נאלצים להתמודד עם ההוצאה הקבועה המעצבנת והשוטפת ששמה ספרי לימוד. לכן לא פלא ששמחה והתרגשות גדולה אחזה בי, כשקולה של אימא של גיסתי – עלה מאחורי הקו.

• היא אישה מדהימה, שבין יתר הכישורים שלה הפכה את הבית שלה לארמון מתוקתק.

לאחר חילופי ברכות 'שלום ומה נשמע' נימוסיים, היא סיפרה לי שהשבוע היא מסיידת את הדירה לחגים (זריזה מקדימה את הלוח) והיא בודקת מה אפשר להקל על עומס הבית בכללי, ולכן היא רוצה להציע לי משהו. "הבת שלך עולה לתיכון, נכון? שמרתי את כל הספרים של הבת שלי מכיתה ט'. הם במצב מצוין. את מוזמנת לקפוץ ולאסוף אותם".

"וואו תודה", הודיתי לה מקרב לב. הרגשתי שמחה גדולה, הוצאה נכבדת של רשימת ספרים מרשימה, יורדת לי מהרשימה. עוד באותו ערב עברתי דרך ביתה ולא הופתעתי. הספרים של בתה האישה המושלמת והנפלאה, במצב מצוין. ארוזים יפה וממתינים לאביבה שלי. הודיתי לה נרגשות וסחבתי את הערימה בעמל הביתה.

• "מעולה!" הכרזתי, "יש כאן את ספרי הלימוד של אביבה. לא צריך לקנות לך דבר, מעבר לחוברות עבודה". "סליחה? מה את חושבת, אימא? שאני אשתמש בספרים יד שניה?, זה דוחה אותי, מישהו אחר נגע בספרים".

"מה דוחה?" התקוממתי, "את מכירה אותם ויודעת שהם האנשים הכי נקיים בעולם!"

רגע לפני שפצחתי בהסברים, איך מחצית מילדי ישראל מוכרים את ספריהם דאשתקד וקונים ספרים יד שנייה מחבריהם, היא פרצה בבכי: "אין סיכוי, אימא, אני לא מסוגלת".

"יופי אז תלכי לעבוד ותשלמי על הספרים שלך", הכעס בער בי, מול בת השלוש עשרה וחצי, שאינה מבינה דבר וחצי דבר בהוצאות כלכליות.

• ישנם רגעים בהורות, שאתה מרגיש חולשה. שדי, אנחנו ההורים משתדלים, נקרעים, עוד קצת מותחים את החוט, ומצפים שהילדים ילמדו לפעמים לרקוד טנגו, איתנו ביחד.

רציתי שהיא תיקח את הספרים, ואפילו ציפיתי שתאמר: "וואו תודה אימא, מצוין. הנה חסכנו בים ההוצאות הבלתי נגמרות של חופשה-תחילת לימודים-ערב חגים".
במקום זה, הזעם טיפס בתוכי, ועלה ועלה ועלה.

"אימא, נכון שאת נגעלת תמיד אם נוגעים לך באוכל או בכפית שלך?" היא הביטה בי.

נכון, היא צודקת. הפכתי לבדיחה משפחתית, כשבתוך כל הבלגן של הטיטולים והבקבוקים וארוחת הערב המוגשת, הייתי מתרגזת אם נגעו לי בקצה הכפית או אכלו לי מהצלחת. מד הזעם התאזן מול הטענה שלה.

• אבל האם זה דומה? ככלות הכל לא מדובר במשהו שאנחנו מכניסים לגופנו. מדובר בספר לימוד, שהורים ותלמידים רבים התרגלו מגיל צעיר לרכוש אותו דווקא יד שנייה.

מה אתם אומרים, רבותיי הקוראים, על ספרים, והפעם ספרי לימוד…?

השארת תגובה