ואהבת את ה' אלוקיך

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים בדברי הגות ומוסר לפרשת השבוע

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

חז"ל במסכת יומא (פ"ו) דורשים על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך"- שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו ? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

יש להבין, אכן אנו מחויבים לקדש שם שמים בהליכותינו ובאורחות חיינו, וכך גם צווינו בפרשה: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את… החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד,ו). יהודי המהדר ומתאמץ בבין אדם לחברו, מלבד זה שמרומם נשמתו הרי הוא הופך עצמו לדוגמא ואור לאחרים. כאומר: זו היא צורתם של הבנים הדבקים בדרכי אביהם. אך מדוע זה כלול באהבת ה', שהיא מצווה תמידית (כפי שכתב החינוך בהקדמתו) ללא קשר להנהגותינו היום יומיים מול זולתנו? הרי גם מי שלא יוצא מביתו ואינו פוגש איש חייב לאהוב את ה' בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו?

י"ל שמי שאוהב באמת ובכל ליבו את זולתו הרי הוא גם מתנהג אל צאצאיו בצורה אחרת, ואם ילדיו זקוקים לסיוע גשמי הוא יעמוד לצידם. ואם צריך להביאם לאביהם, הוא יעשה הכל כדי למלא זאת בצורה ראויה ומכובדת. שבעתיים מי שאוהב את אבינו שבשמים שצריך להתנהג כראוי גם אל בניו –בני ישראל ולקרבם אל אביהם שבשמים.

לא בכדי, בתחילת התפילה תיקן האר"י הק' זי"ע לומר: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של אהבת לרעך כמוך". כי מי שהולך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, חייב להיות מחויב גם אל בניו של הקב"ה.

מסופר שבמחנות הכפייה הכירו זלמן, מנחם ולייבל זה את זה, שלושה בחורי חמד יהודיים פולניים. יחד עברו את הפחד, הבדידות וחוסר האונים ומאז שהכירו לא משו ידיהם זה מתוך זה.

אף את היום בו התבשרו על שחרורם לאחר סבל נורא, עשו ביחד, כשהם מתכננים יחד את המשך דרכם. ההמשך היה פחות מתוק משחשבו, כי היכתה בהם התובנה שהם נותרו לבד ולעולם לא יהיה יותר מה שהיה. בדרך לא דרך הצליחו להשתחל לאניית מסע רעועה העושה את דרכה אל ארץ הקודש, ולחונן את עפרה.
ארץ ישראל ראתה בתקופה זו בעיניים כלות את טובי בניה פושטים צורה בגאוות לאום וחזון להקמת מדינה יהודית עצמאית. זלמן מנחם ולייבל אשר היו תלושים, ללא אב או אם חכמים שילחשו להם 'מנעו רגליכם מנתיבם' נסחפו גם הם אל רבים מצעירי הנוער ושירתו כחיילים בצבא ההגנה הטרי…

ערב אחד נקלעו השלושה לסמטאות מאה שערים. היה זה ליל שבת. תוך צעידתם עם רוביהם הארוכים התעננו השמים, רוחות החלו מנשבות ופתיתי ברד החלו להצליף בהם ללא רחם כשהם ללא כסות מתאימה לעורם. קריאות תגר החלו להישמע מסביב, והשכנים התיזו מולם בבוז: "ש-ב-ת", משהו תסס בהם מבפנים, תחושת דווקא נקמנית פעפעה בהם. כאב להם מאד היחס שלהם והם רצו לעשות משהו.

ואז לפתע צץ מולם ר' משה – איש גבה קומה ורחב כתפיים. ר' משה הושיט ידו בברכת "גוט שבת" לבבית, השלושה נבוכו, הוא היה נראה בדיוק כמו כולם, כמו הימים הרחוקים בפולין של פעם ועיניו ניבט מבט חם. "מדוע בוחרים בחורים צעירים לצעוד תחת ממטרים ורוחות?" הייתה התעניינותו כנה ואמיתית. "לאמיתו של דבר, אין לנו מטרה מסוימת, נקלענו לכאן ונהנינו להמשיך לטייל" ענו במבוכה. "הנכם מוזמנים לביתי עד שיתבהר מזג האוויר" הציע בחיוך נעים. כלום לא מנע מהם לסרב לבקשתו, והם החליטו לקבל את הזמנתו.

בביתו הנעים והחמים לא דרש איש הסברים על האורחים המוזרים והלא קרואים. בעל הבית ורעייתו התרוצצו סביבם ללא הרף, סיפקו להם בגדים יבשים ומחממים ואוכל שבתי ומזין. או אז נימוח חומות הניכור והרחוק שבנו. מזה שנים ארוכות לא חשו כך את תחושת הביתיות המענגת. השבת הזאת היתה נקודת המפנה בחייהם, הפעם בדרך חזרה.

עד עצם היום הזה שומרות שלוש המשפחות קשר הדוק עם משפחת אותו יהודי, איש אוהב ישראל שהשכיל להתבונן פנימה ולגלות שם ילדים קטנים של אבא ואמא. בזכותו הקימו השלושה, משפחות מפוארות, בנים ובני בנים תלמידי חכמים.

אהבת ה' מחייבת גם אהבה לבניו. אך לא רק זה, בזכות בין אדם לחברו זוכים להחזיר את בניו של הקב"ה לאהבתו אליו. משום כך אמרו חז"ל שבמצות אהבת ה' כלול החובה שיהא שם שמים מתאהב על ידך. כי בזה אתה מחבר את בניו של הקב"ה אליו ואין שמחה יותר גדולה לקב"ה מכך.
יה"ר שיקוים בנו: הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם… (מלאכי ד', כ"ג-כ"ד).

השארת תגובה