הדמיון והמהות / רב הכותל והמקומות הקדושים

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים בשיחה מקיפה ומעמיקה על ערכים בנבכי פרשת השבוע

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

בסיום פרשתנו נאמר: "…וילכד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו" (ל"ב, מ"ב). רש"י מביא על המילה: ויקרא לה- אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמעות מדרשו כמו לא (רש"י). יש להבין מדוע התורה כותבת שהעיר נקראה ע"ש נבח, אם שם זה לא התקיים, הרי אין טעם לציין אותו אם רק תקופה מסוימת נקראה העיר על שם נבח?

מבאר רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, שבנוהג שבעולם, מלכים ומנהיגים קוראים את שמות הערים הגדולות של מדינתם על שמם, כדי להאדיר את עצמם ותהילתם בעיני בני עמם, וכדי ששמם ישאר חקוק לנצח. באה אפוא התורה ללמדנו, כי אין לזה שום ערך ותכלית. הנה לנו אדם שקרא עיר על שמו- אבל לא נותר מכך מאומה! שכן הדבר היחיד שמותיר האדם אחריו אלו מעשיו הטובים ממנו נהנו בני עמיו ומהם יוסיפו להנות גם לאחר מותו. וכמו שאמרו חז"ל (רש"י בראשית ו', ט'): "שעיקר תולדותיהם של צדיקים- מעשים טובים", וכן אמרו (ירושלמי שקלים פ"ה ה"ה): "אין עושים נפשות [מצבות] לצדיקים, דבריהן הן זכרונן".

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא רש"י בעצמו שהרי מקום קבורתו לא נודע, ואין שום נפש או מצבה לזכרו, אולם מאומה לא נגרע לו מכך. בזכרון האומה רש"י עודנו חי וקיים, ואת תורתו ופרושיו הוגים ולומדים רבבות אלפי ישראל דבר יום ביומו.

שמות של ערים, שערי ניצחון הם "דמיונות", הנעלמים תוך תקופה קצרה. מעשים הם המציאות הנחקקים לנצח.

מסופר שפעם שאל אחד התלמידים את רבו היכן מת רש"י? נענה הרב ואמר לו: במסכת מכות דף י"ט עמוד ב'. ולמראה התמיהה שפשטה על פניו, הסביר את כוונתו: במסכת הזו נקטע פרושו של רש"י באמצע, ושם כתב תלמידו: "רבנו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה, ולא פירש יותר". לדידנו כאן מת רש"י.

בימים אלו אנו נמצאים בעיצומן של ימי "בין המצרים". מסופר על "מושקה" יהודי שעבד כחוטב עצים באחוזתו של הפריץ. המלאכה הייתה לו קשה והשכר הזעום הספיק אך בקושי לפרנסת ביתו, אך לא הייתה לו ברירה והוא המשיך לעבוד מבוקר עד ערב ולקוות לטוב.

יום אחד, ניתזה חתיכת עץ גדולה מתחת לגרזן תוך כדי עבודה, וכשהיא פגעה בקרקע נשמע לפתע קול מתכתי מצלצל. מושק'ה עצר מיד את עבודתו ופנה לחפש את מקור הצליל. הוא חיפש בין העצים והשיחים ועד מהרה גילה לתדהמתו תיבת מתכת ישנה מלאה במטבעות זהב. נשימתו של מושק'ה נעתקה מרוב התרגשות. הוא רואה מול עיניו איך שתמו ימי העוני, מהיום יהיה לו כסף בלי הגבלה! ילדיו לא יהיו עוד רעבים ואשתו לא תצטרך ללוות כסף מהשכנות לצרכי שבת. אך כאשר נזכר באשתו הבין מושק'ה שהוא בבעיה. הוא יהיה חייב לספר לה מהיכן הגיעו מטבעות הזהב, והיא כמו תמיד, לא תוכל לנצור את לשונה. תוך כמה ימים ישמע כל הכפר על המציאה, והפריץ יתבע את האוצר לעצמו בטענה שהיער וכל אשר בו שייכים לו. מה עושים?

חשב מושק'ה עד שמצא פתרון. הוא הלך לשוק וקנה כיכר לחם, דג מלוח וקנקן מים. לאחר מכן חזר אל היער והניח את כיכר הלחם על אחד הענפים, את הדג החביא בין ענפי שיח עבות, ואת קנקן המים מתחת לאבן גדולה. בסמוך הטמין מושק'ה את תיבת האוצר, והחזיר לתוכה מטבעות זהב אחדים. למחרת פנה מושק'ה לאשתו ואמר: 'את זוכרת שרצית פעם לראות כיצד אני עובד? ובכן בואי נצא יחד ליער ותוכלי לראות כיצד אני חוטב עצים'. שמחה האישה על ההזדמנות וחיש קל הלכו השניים אל היער. מושק'ה הראה לה כיצד הוא מפליא לחטוב עצים וכך בילו בני הזוג כמה שעות.

'אני רעב', הכריז מושק'ה בשעת צהרים. 'גם אני רעבה ובבית אין אוכל', אמרה האישה, 'במקום לבשל ביליתי ביער כל הבוקר'. 'פעם זקן אחד אמר לי שיש ביער הזו חלקה פלאית שבה אוכל גדל על העצים', אמר מושק'ה לאשתו, 'בואי נחפש את החלקה ונוכל להשביע את רעבוננו'.

פסעו בני הזוג במשעולי היער ובחנו היטב את העצים. לפתע עצרה האישה והצביעה בהתרגשות על אחד העצים. 'ראה, מושק'ה. לחם גדל שם על הענף'. טיפס מושק'ה על העץ ו'קטף' את כיכר הלחם. 'אך מה נאכל עם הלחם?' שאל. האישה הביטה לכל עבר ולפתע הבחינה בדג מלוח מונח בין ענפי אחד השיחים. 'הנה יש לנו דג מלוח' צעקה בשמחה. 'ומה נשתה?' שאל מושק'ה, ועד מהרה מצאה האישה גם את קנקן המים ש'צמח' מתחת לאבן. 'אכן, זו חלקת יער פלאית', אמרה האישה לבעלה והמשיכה לחפש בתקווה למצוא מציאות נוספות. לפתע היא הבחינה בתיבת אוצרות של ממש, ובתוכה כמה מטבעות זהב! אושרה של האישה לא ידע גבולות. ימים ספורים חלפו והשמועה על התעשרותו של מושק'ה פשטה בעיירה. תוך כמה שעות הגיע משרתו של הפריץ והזמין את מושק'ה לפגישה דחופה עם אדונו.
'שלום מושק'ה', חייך הפריץ חיוך רחב, 'מה חדש אצלך?' 'ברוך ה', הכל כרגיל', השיב מושק'ה. 'ואיך הפרנסה?' 'אין תלונות', אמר מושק'ה. ומה עוד? הכל בסדר. ואז התפרץ הפריץ, 'שמעתי שהתעשרת פתאום! שמצאת תיבה מלאה מטבעות זהב! איך אתה לא מספר לי?' 'אני?' התפלא מושק'ה, 'מי אמר דבר כזה?' 'אשתך סיפרה זאת לאשתי,' אמר הפריץ בכעס. 'דע לך שכל מה שנמצא ביער שייך לי, ואם לא תביא לי את תיבת המטבעות אשליך אותך לכלא'.

מושק'ה העלה על פניו הבעה עגומה. 'אדוני הפריץ', אמר, 'אשתי מעט חולה ולפעמים היא מדמיינת דברים שלא היו ולא נבראו…' . אני מציע שאשתי פשוט תגיע בעצמה כדי שהפריץ יוכל להתרשם ממנה בעצמו.
האשה הוזמנה מיד לביתו של הפריץ, והפריץ החל לתחקר אותה. האשה המפוחדת החלה לספר 'יום אחד הלכתי עם בעלי ליער, היינו רעבים ולפתע ראינו כיכר לחם צומחת על אחד העצים. לאחר מכן מצאנו שיח שמגדל דגים מלוחים, אחר כך שתינו מקנקן שבקע מאבן ישנה, ולבסוף מצאנו תיבה עם מטבעות…' . 'הבנתי, הבנתי', אמר הפריץ למושק'ה באכזבה גלויה, 'לך מפה אתה עם אשתך המשוגעת, ועזוב אותי במנוחה'.

לפעמים תיאור של משהו נשמע דמיוני ובלתי מציאותי, אבל מי שמצוי בסוד העניינים יודע שהדברים נכונים. הפריץ, למשל, היה משוכנע שאשתו של מושק'ה מטורפת והוזה, אך מושק'ה ידע היטב שהיא מספרת בדיוק, אבל בדיוק, מה שאירע.

השם של העיר והתיאורים הם רק דמיון, המעשים הם המציאות.

בימים אלו מתחילים ימי 'בין המצרים' שבהם חרבה ירושלים. חז'"ל מספרים כי שנים לפני החורבן, כאשר בית המקדש עדיין היה בתפארתו, הזהיר ירמיהו הנביא את היהודים כי אם לא יחזרו בתשובה המקדש ייחרב והעם ייצא לגלות. איש לא האמין לו אז ונראה היה שהוא מדבר מדמיונו, אך כמובן שהוא צדק בכל מילה והחורבן אכן הגיע.

היום אנו מצפים לגאולה השלמה, לביאת המשיח ולבניין בית המקדש. קשה לפעמים להתחבר לזה והדברים נשמעים דמיוניים, אבל אנו יודעים ומאמינים שכשם שנבואות החורבן התקיימו במלואן, כך גם נבואות הנחמה והגאולה יתקיימו במהרה בימינו.

אם נשים את הדמיון בצד ונעסוק במהות אזי מעשינו יחקקו עד עולם. אך אם חלילה נבקש רק לדמיין, אזי נישאר עם החורבן ולא נגיע לבנין.

השארת תגובה