לחיות את האמונה / שלמה קוק

ר יצחק גרודזינסקי (2)
ר יצחק גרודזינסקי (2)

1.
ראש-הישיבה, בכבודו ובעצמו, על קו הטלפון. היארצייט של ר' אלחנן – קרב ובא. יובל וחצי לעלותו על המוקד, על קידוש ה'. הגאון רבי משה מרדכי (בן צביה לאה) חדש, מבקש שסבא יבוא לדבר. "נכון", הוא אומר, "ניסיתי בשנים עברו לשכנע את ר' יצחק, אך הוא סירב לבוא לדבר. אבל אולי השנה, בגלל ה'מצב' שלי, אולי הוא יסכים לבוא". ואכן, למרות מצבו הבריאותי הרופף, הוא בא ל'אור אלחנן', הישיבה הנושאת את שמו של הענק שבענקים, הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד. סבא, הגה"צ רבי יצחק (בן חסיה גיסא) גרודזינסקי, ראש כולל 'תורת אברהם' ואחותו הרבנית רבקה (וולבה) הם האחרונים שראו את ר' אלחנן. לא סתם ראו, אלא ראו אותו הוגה בתורה בשעותיו האחרונות עלי אדמות, הביטו בחטיפתו על-ידי הצוררים הליטאים ימח שמם וזכרם בדרכו האחרונה. והנה סבא כאן, מגולל לראשונה את קורות הימים הנוראים ההם ומעביר לתלמידים הצעירים מסרים של חיזוק.

עשרות השומעים – תלמידי-חכמים חשובים שהתקבצו מרחוק ומקרוב לצד רבני הישיבה ותלמידיה – מתיישבים על ספסלי-עץ פשוטים. ראש הישיבה, בהוראת הרופאים, זקוק לבידוד, אך הוא לא מוותר על השיחה הנדירה. הוא מתיישב מחוץ לדלת בית-המדרש, צופה ומאזין לכל הגה היוצא מפי סבא.

2.
"את רבי אלחנן רק ראיתי", פותח סבא בענווה אופיינית. "נער הייתי, ומה מסוגל נער להבין בגדול בתורה שכזה? הספרים שלו הרי הם ספרי היסוד של כל הלומדים, 'קובץ הערות' על יבמות ו'קובץ שיעורים' על שאר מסכתות. הראש-הישיבה שלכם, ידידי הגאון רבי משה, מלמד אתכם את התורה של רבי אלחנן. ה' יזכה אותו להמשיך להפיץ תורה בבריאות שלמה לאורך ימים ושנים טובות.

"ר' אלחנן הגיע לסלבודקא מפני שבא לבקר את בנו ר' נפתלי, ששבר את רגלו וקיבל טיפול בבית החולים של קובנא. הוא התגורר בביתנו. באותו יום היה הפוגרום, הטבח הנורא שטבחו הליטאים הרוצחים. הם הלכו מבית לבית, אך לביתנו לא נכנסו. אנחנו התחבאנו ושמענו היטב את הצעקות הנוראות מהבתים הסמוכים. היה פחד נורא. לא ידענו מה קורה שם. מרוב זעקות חשבתי, אולי שוב יש הפצצות. בביתנו היה שקט. מדוע לא נכנסו לביתנו? כי כך רצה ה'. אין הסבר אחר. בביתנו שהו באותה שעה מלבד בני המשפחה גם בני ישיבה רבים. אבינו (מרן הגה"ק רבי אברהם גרודזינסקי הי"ד) ביקש מר' אלחנן שיאמר שיעור בעניין קידוש ה'. בתחילה הוא סירב כי בשעה נוראה כזאת חסרה צלילות הדעת ו"שמעתתא בעי צילותא". אך לבסוף הוא נעתר ומסר שיעור ולאחריו מסר אבינו שיחת חיזוק, כפי שכתוב בהקדמה לספר 'תורת אברהם'".

סבא זוכר היטב מה עשה ר' אלחנן בשעותיו האחרונות: "הוא ישב כל היום ולמד בחברותא עם אחד מבני הישיבה, אם אפשר לקרוא לזה חברותא… למחרת הרוצחים נכנסו לפתע לחצר שלנו והפסיקו את לימודו. היה ויכוח בין שני גויים אם לקחת את ר' אלחנן או לא ולבסוף לקחוהו וציוו עליו לעמוד בחצר. הוא לא הסתתר ולא התנגד. יחד עמו הוציאו לחצר עוד שלושה-עשר גברים תלמידי חכמים ובני ישיבה, ביניהם דודי שהיה תלמיד-חכם גדול, ראש ישיבה בטלז, ובנו, ואף את אחי. הם לקחו אותם רגלית עד קובנא לפורט [המבצר] השביעי. רבי אלחנן שכב שם על הרצפה מתשישות הדרך ודיבר". סבא רומז, כי "הדברים שמוסרים בשם ר' אלחנן כביכול נאמרו שם, אינני יודע אם הם נכונים, אין מי שמעיד ששמע אותם. אני יכול להעיד, שכאשר המתין אצלנו בחצר, הוא שתק כל הזמן ולא דיבר"…

את אביו של סבא, לא לקחו יחד עם ר' אלחנן. "מדוע הם השאירו אותו?", שואל סבא, ומיד משיב: "אין לזה הסבר, רק דבר אחד: הכל מהשמים, כך רצה ה'. הוא נשאר בחיים עד סוף הגטו. זה ניסי ניסים. מי שלא היה שם לא מסוגל להבין מה זה גטו ואלו ניסים עברו על אבא כדי להישאר חי שלוש שנים בגטו, איך הצליח לעבור את כל האקציות הנוראות אשר כל פעם הם ניסים ונפלאות עד אין חקר. הוא היה צריך לחיות עד היום האחרון של הגטו, כי היה לזה תכלית, לחזק את בני התורה בגטו, הקב"ה שמר עליו. הוא היה אור אמונה והראה בכל דבר את יד ה', שלא הגרמנים ימח שמם וזכרם הם המחליטים אם ללכת לאקציה או לא – מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו – אלא הכל בגזרת עליון. כך גם המצב בארץ ישראל, עם הערבים… צריכים לדעת שהכל בגזירת עליון. המחבלים והטרוריסטים אין להם יכולת להחליט מי יחיה ומי ימות".

סבא לא מוכן לדבר לחינם. מטרתו בכל צעד ושעל – לחזק ולהתחזק. "עלינו להתחזק באמונה שלמה. העיקר הראשון הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים'. אדם משתדל בעולם, מתכנן מה לעשות, אך מה שיתבצע למעשה, הקדוש ברוך הוא קובע. המקום להתחזק באמונה הוא בתפילה, אם רק לא נתפלל במרוצה אלא נשים לב למה שאנחנו מתפללים. כמה שפע אפשר להשיג בכל מילה. אבינו הקדוש זצ"ל כותב ב'תורת אברהם' שיש דרך בה יכול האדם לעשות חסד עם כל העולם כולו. איך זה יתכן, הרי האדם מוגבל בכוחו ובממונו? אלא על ידי תפילה יכולים להיטיב לכל. הרי כשמבקש 'רפאנו' זה על כולם, 'ברך עלינו' זה על כולם, הכל בלשון רבים. צריך להתבונן בזה. כמה שפע וברכה פועל בתפילתו.

"אשרינו ואשריכם מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. הלוואי שנזכה כולנו להתחזק תמיד באמונה. 'וצדיק באמונתו יחיה'. לא סתם לדעת שיש בורא עולם, אלא לחיות עם האמונה".

3.
לא בכל יום יושבים התלמידים הצעירים מול שריד לדור דעה. הם לא מוותרים, מבקשים עוד 'מעשה' על ר' אלחנן, וסבא מספר: "רבי אלחנן היה מהתלמידים היותר קרובים למרן החפץ חיים. כשקיבל מברק המבשר על לידת בנו, נכנס לחפץ חיים, ושאל אם לנסוע לברית. השיבו החפץ חיים: 'אתה הרי לא מוהל. אם כן, למה לך לנסוע?'

"לא לכל אחד היה החפץ חיים אומר כך, לא לנסוע אפילו לברית של בנו… איזה אדם מסכים לא להשתתף בברית של בנו, אך את ר' אלחנן הוא הכיר וידע כי הוא מסוגל להמשיך ללמוד, אבל הוסיף החפץ חיים ואמר לו: 'בתנאי שתשאל את הרבנית שלך אם היא מסכימה שלא תבוא לברית'… זכות הגאון, הקדוש והצדיק ר' אלחנן תעמוד לכולנו".

ר'-מיישה ניגש להודות. ההתרגשות ניכרת על פניו. "ביקרתי פעם אצל הרב פאדווא, גאב"ד לונדון, עם ר' שמחה, בנו של ר' אלחנן. הרב פאדווא אמר: 'החלטנו כאן בבית הדין שהסיפור עם החפץ חיים והברית לא היה… זה לא יתכן' השיב לו ר' שמחה: 'אם יאמרו דבר כזה על כל אחד מאיתנו, זה לא הגיוני, זה אפילו נשמע כמו קלות ראש, אבל החפץ חיים ידע עם מי יש לו עסק…"

בכל שנה, במועד זה, מקדישה ישיבת 'אור אלחנן' את התפילה והלימוד לזכרו ולעילוי-נשמתו של הקדוש ר' אלחנן, שבהשראתו הוקמה הישיבה על-ידי בנו הגאון רבי שמחה זצ"ל ויבדל לחיים טובים הגרמ"מ חדש. סבא מתפלא על התאריך שנבחר – י"א בתמוז – לקיום השיחה, הרי הוא זוכר כי ביום זה נלקח ר' אלחנן מבית הוריו, ובוודאי נעקד על קידוש ה' רק ביום למחרת. ר'-מיישה מסביר: "יש דעות שר' אלחנן נרצח ב-י"א. יש אומרים בי"ב, ויש אומרים בי"ג. שאלנו את הסטייפלער והוא הורה לנו להתפלל ולומר 'קדיש' בשלושת הימים"…

מספיק להביט על פניו, לשמוע את חיתוך הדיבור שלו, ולהבין: ר' משה מרדכי הוא ממשיך-דרכו של אביו, נסיך ממלכת התורה, רבי מאיר חדש זצ"ל. ה' יאריך ימיו ושנותיו בנעימים ברפואה שלמה ובהעמדת תלמידים בתורה וביראה.

השארת תגובה