בן מנשה בן יוסף / הרב שמואל רבינוביץ

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים בדברי הגות ומוסר לפרשת השבוע

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

פרשת בנות צלפחד מרגשת, אולם פתיחת הצגתה מעוררת תמיהה. וכך נאמר: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה בן יוסף". לשם מה צריך להזכיר את כל שולשלת היוחסין, הרי די היה לכתוב שהיו בנות צלפחד משבט מנשה שביקשו חלק בארץ ישראל? מדוע צריך לפרט את שרשרת הדורות מיוסף עד צלפחד ובנותיו בעת הזו של פרשת הירושה?

רש"י משיב: "לומר לך, יוסף חיבב את הארץ, שנאמר "והעליתם את עצמותי", ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה". כלומר אהבתו של יוסף הצדיק לארץ ישראל הטביעה חותם על צאצאיו לאחר שבע דורות שגם הם אהבו את ארץ ישראל.

כשאדם עושה או אומר משהו, עליו לדעת שיהיו לכך השפעות אצל ילדיו ואצל נכדיו ואפילו בעוד שבע דורות! כמו שראינו אצל יוסף הצדיק, שמשפט אחד שאמר: "והעליתם את עצמותי" השפיע על צאצאיו לאחר שבע דורות. בנות צלפחד אפילו לא ראו את יוסף, אבל חיבתו לארץ ישראל השפיעה גם על עליהם.

לפני שנים רבות היו שני חברים קרובים, שעברו יחדיו חלק גדול מחייהם. הם למדו יחד בילדותם אצל אותו מלמד, וכך המשיכו בימי הבחרות, ואף לאחר מכן בשנות העמידה. והנה ברבות הימים נעשה אחד מהם לצדיק גדול, רבי מפורסם לחסידים רבים, מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' ומקברניטי הדור. שמו יצא כעובד השי"ת במסירות נפש, ופועל ישועות בקרב הארץ, שרבים השכימו לפתחו ונושעו אצלו.

לעומתו החבר השני נתמנה לרב באחד הערים. אמנם היה רב גדול ותלמיד חכם חשוב, אבל לא זכה להתרומם ולהתעלות כחברו. אותו רב התפלא מדוע לא זכה אף הוא למעמד זה? הרי הם למדו יחד בשווה אצל אותם מלמדים, לשניהם היו כשרונות דומים, ושניהם התמידו בתורה בשווה. כיצד זה נעשה החבר רבי גדול בעל רוח הקודש, ובעל מופת, ואילו הוא לא זכה לכך כלום? כך היה מרבה לחשוב ולתהות בדבר בינו לבין עצמו.

והנה הגיעה הזדמנות לידו לברר זאת מקרוב. בהיותו עוסק לפרנסתו במסחר היין שרף, נזדמנה 'נסיעה' לעירו של ידידו הרבי הצדיק. הוא חשב לנצל את ההזדמנות בימי שהותו בעיר לחסות בצל קודשו של חברו מזה שנים, ולהתחקות מקרוב אחר הליכותיו בקודש, אולי ימצא את הפתרון לפליאתו המציקה לו.

הוא יצא אפוא בדרכו אל אותה העיר, ופנה היישר לבית הרבי, לראות האם יוכל להתארח מספר ימים שם בביתו נאווה קודש.

הרבי הקדוש שמח מאד לקראת האורח החשוב ידיד נעוריו, וקיבלו בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. ראשית הגיש לפניו סעודה טובה כדי להשביע את רעבון ליבו, ולאחר מכן הציע המיטה בפניו כדי שינום את שנתו במנוחה נעימה מעמל טלטול הדרך.

בעלותו על ערש יצועו בלילה ההוא לא עצם הרב האורח את עיניו! רק עקב והביט כל העת במעשי הרבי, וכך בחן מקרוב את כל פרטי הנהגותיו! במשך כל ימי שהותו בעיר היה צמוד אל הצדיק בתפילותיו, בלימודיו ובעבודתו בקודש. כשהוא מנסה להבין את מה שראו עיניו בחצר הקודש ובהנהגותיו של הרבי.

הוא לא רק שלא מצא תשובה לשאלתו, אלא התעלומה עוד גדלה יותר בעיניו: הרי גם אנוכי מתנהג ממש כמו הרבי. הוא עורך תיקון חצות בבכיה על הארץ, וגם אני עושה כן. הרבי לומד אחרי התיקון כל הלילה, ואף אני נוהג כן. תפילתי כתפילתו, לימודי כלימודו, ואכילתי כאכילתו. התברר שאף הרבי אינו מלאך, אלא איש ככל האנשים. לא ראיתי כאן שום שינוי והבדל ביני לבינו. ומעתה גדלה קושייתו בכפליים, כאשר ראה מקרוב את הכבוד הגדול וההערצה העצומה שהחסידים רוחשים לרבם, ודבוקים בו כל כך בביטול גמור, ואילו הוא אינו זוכה ברבנותו אף לא בשמינית שבשמינית מכבוד זה. והוא שאל את עצמו איך זכה הרבי למדרגות רמות ונשגבות כאלו, ואילו אני נשארתי אדם רגיל, רק רב פשוט? כך היה הופך הרב בדעתו אנה ואנה, ולא מצא פתרון לדבר.

לאחר שלא מצא שום פתרון לשאלתו שהציקה לו מאד , החליט בלית ברירה להציג את פליאתו בפני הרבי עצמו! הוא ניגש בפיק ברכיים לפני הרבי, וגילה לפניו את תמיהתו המציקה לו זה עידן, אולי יוכל הרבי עצמו לפשט את קושייתו.

פתח הרבי את פיו בחכמה, ואמר: אשאלך נא שאלה קטנה. האם זכור לך מתי היה אצלך היום השמח ביותר בחייך?

בוודאי זוכר אני, ענה הרב. היה זה באחד הימים הטובים של מסחר יין שרף שבבעלותי, בדרך כלל אין רווחי סחר זה גדולים במיוחד, אך הייתה פעם אחת שהוצעה לפני עסקת ענק, מספר גדול של מחסנים רבים המלאים וגדושים בחביות רבות של יי"ש במחיר טוב, שמשום מה החלטתי לרכוש את כולם. והנה לשמחתי הגדולה יום אחד לאחר ביצוע אותה עסקה, העלה שר האוצר את מחיר היי"ש למחיר גבוה ומפולפל ביותר, וכך התעשרתי בבת אחת בעושר רב, ונהפכתי לעשיר גדול. באותה עת זכיתי לחוש היטב את טעמה של שמחה גדולה בלב – סיים הרב את מענהו.

גחן אליו הרב, ואמר: עתה נהירין הדברים! תדע נאמנה, שכאשר ניגש אני להניח תפילין בכל יום, מתמלא ליבי שמחה עצומה ונעלה הרבה יותר משמחת הממון הגשמי שלך שהרגשת באותו יום. וכן הוא בכל דבר מצווה, תורה, תפילה, או גמילות חסדים שמזכה אותי השם יתברך לעשות בעולמי הרי מתמלא ליבי שמחה עצומה בדבר.

ייתכן שמבחינת המעשיים החיצוניים אין הבדל גדול בינינו, שנינו עושים בערך את אותם המעשים. אבל במבחן איכות ופנימיות של המעשים יש הבדל גדול מאד! ומשום כך גם התוצאות שונות. שכן עיקר תוצאת השפעת מעשי התורה והמצוות שאנו עושים לעילא ולתתא, תלויה מאד באיכותם הפנימית, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים.
ככל שאדם עושה מעשה בפנימיות ובכוונת הלב כך הוא משפיע על תוצאות מעשיו שלו והשפעתו על מעשיהם של צאצאיו אפילו הרבה דורות לאחר מכן.
יוסף הצדיק אהב בכל לב את ארץ ישראל בפנימיות ובשמחה. ומשום כך השפעת אהבה זו הייתה כה עמוקה עד שהשפיעה לדורות אחריו.

השארת תגובה