והנה ברכת ברך • מאמר הרב שמואל רבינוביץ

הרה"ג שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים במאמר הגות וערכים בסוגיות פרשת השבוע ובראי התקופה

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

כאשר מסיים בלעם לברך את ישראל זועם כולו בלק, וכך נאמר: "ויחר אף בלק…ויספוק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים" (במדבר כד, י'). לכאורה על מה כועס בלק, הרי בלעם אמר לו מפורשות: "אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", כמו שאכן אומר לו: "ויען בלעם ויאמר…הלא דיברתי אליך לאמר כל אשר אדבר ה' אותו אעשה" (כג, ו), מה א"כ מתלונן בלק? הטענות כביכול על מה שהקב"ה שם בפיו, אבל לא על החלק ה'טכני' כפי שהגדיר זאת בלעם, כך שאם יש טענות לבלק שיטען זאת כלפי הקב"ה?

מבאר ה"אור החיים" הקדוש, כי הכעס של בלק על בלעם לא היה על עצם הברכות שברך בלעם, אלא על כך שבירך מכל ליבו והתכוון לברך. וכך טען: אם אכן אתה היית מבקש לקלל את שנואי נפשנו, ואלוקים שם בפיך ברכות תחת הקללות, לא היתה לי טענה כלשהי, כי הרי ברור שהדבר לא תלוי בך. אך תמיהתי עליך, בלעם: מדוע עשית זאת בכל לבבך? למה נתכוונת בכל ישותך והרגשיך בברכות לבני ישראל? ואף הגדלת לעשות וברכת את עצמך: "ותהי אחריתי כמוהו". הרי כאן הוכחת לכולם כי בכל לבבך ברכת אותם, שכן סיימת כדרך המברכים בפה מלא ששבים ומתברכים בעצמם.

מסופר על ר' שמאי, יהודי יקר ונשוא פנים, דמות מוכרת בקרב בני ירושלים וממתפללי בית הכנסת 'זכרון משה', אשר היה לו מנהג קבוע -לקנות 'מפטיר יונה' ביום הקדוש מידי שנה בשנה. הוא היה מאמין שזכות זו עומדת לו לחתימה בספר החיים, ולכן התעקש על כך מאד, וברור היה לכל כי 'מפטיר יונה' שייך לו.

היתה שנה אחת שבהגיע שעת תפילת מנחה של אותה שנה נפל דבר. אברך צעיר ובלתי מוכר, מסמן לגבאי כי ברצונו לקנות את מפטיר יונה. לרגע השתומם ר' שמאי, אך תכף ומיד התעשת והחל להתמקח על המחיר. כאשר הבין כי הצעיר רציני ביותר ניגש אליו באומרו כך: "במחילה ממך, כל מתפללי בית הכנסת יודעים היטב כי מנהג קבע הוא לי לקנות את מפטיר יונה מזה שנים, ולכן זכות קדימה היא לי". אך הצעיר לא הראה נכונות להתפשר והמשיך להתמקח.

משנמשכו הדיונים, ואף אחד מהצדדים לא הראה נכונות לסגת מרצונו העז לעלות לתורה במפטיר יונה והזמן קצר לתפילת נעילה, ניגשו השניים אל הגאון ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל – רב בית הכנסת שהיה בין המתפללים לקבל עצה, כשכל אחד טוען את שטוען. פנה הרב פישר זצ"ל אל ר' שמאי וביקש ממנו כי יוותר הפעם על הזכות ויתנו לשני. ר' שמאי לא ידע את נפשו, וכשהוא נסער אמר לרב: "קונה אני את מפטיר יונה לשמירה ואריכות ימים, היאך אוכל לוותר על הזכות?!". "תן לו" אמר הרב שוב "ואני אברכך לחיים טובים ולשלום ושנה מבורכת". זה לא היה קל כלל וכלל , אך ר' שמאי הסכים בתמורת ברכתו של הרב לוותר על ה'מפטיר יונה'.

לדאבון לב כולם נפטר ר' שמאי באותה השנה. המשפחה ההמומה לא הבינה את פשרו של הדבר, הרי הרב בירך אותו באריכות ימים בתמורה לוויתור על קניית 'מפטיר יונה'. הבלבול היה גדול עד שהגיע הרב לנחם ותשובתו הפתיעה את כולם: "בעת שעמד לפני אביכם, לאחר המעשה הגדול כל כך של הוויתור על החזקה שהיתה לו לעלות ל'מפטיר יונה' מידי שנה ביום הכיפורים, הרעפתי על ראשו ברכות של אריכות ימים ושנים וחיכיתי לעניית אמן מצדו. אולם משהתמהמה ברכתי אותו שוב ושוב, אך ה'אמן' בושש מלהגיע, הוא היה נסער מאד ולא השיב. וללא "אמן" שלו אין כלי שתחול עליו הברכה. אני ניסיתי אך לא הועיל".

ה"אמן" בסוף הברכה היא העדות על האמונה בברכה והיא הכלי להמשיך את הברכה מהמברך למתברך. "בלק" ראה באמן של בלעם, שהתבטא בתפילה שלו: ותהי אחריתי כמוהו, רצון פנימי להמשיך את ברכת ה' על בני ישראל ועל זה יצא קצפו.

מספרים כי פעם יהודי עזר להרב מטשיבין זצ"ל, והרב השיב לו: יישר כח. אמר האיש להרב: הלא דבר. אמר לו הרב מטשיבין אם הייתי אומר לך: תודה רבה, היית יכול אכן להשיב לי: הלא דבר. אולם כשאמרתי לך: יישר כח – זו ברכה. ועל ברכה צריך לענות: אמן, כדי להמשיך אותה מהמברך למתברך.

השבוע שמעתי סיפור על כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, שפעם בא אליו יהודי וטען בפניו כי לפני כשנה הרבי בירך אותי וברכתו לא התקיימה. ענה לו הרבי: "הברכות שלי הן כמו צ'ק, כדי שיחולו צריך לפדות אותם ". שמא גם לזה התכוון הרבי, צריך להכשיר את עצמך להיות כלי שתחול עליו הברכה.

נתפלל: שים שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל, ונאמר: אמן.

השארת תגובה