בוקר ויודע ה' את אשר לו • הרב שמואל רבינוביץ

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים בסקירה מקיפה ומעמיקה על פרשת השבוע בראי התקופה

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

משה רבינו לנוכח התקהלות קורח ועדתו המערערים על הכהונה וטוענים: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". משיב בתשובתו הראשונה: "וידבר אל קורח ואל כל עדתו … בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקרוב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (במדבר ט"ז ה'). רש"י מביא את דברי המדרש "עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו. והוא היה מתכוון לדחותם שמא יחזרו בהם".

לכאורה, מן הראוי היה שמשה רבינו יסתור מיידית את הטענות, ולאחר מכן אם ימשיכו לחלוק יבהיר ה' את בחירתו ומשה ואהרון על ידי נס. מדוע משה רבינו מגלגל מיד את טענותיהם אל ה' ולא מתמודד עמם לבד?

רש"י משיב על כך על פי מדרש: אמר לו משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב , כך תוכלו לבטל את זו.

משה רבינו כן פתח בתשובה ברורה להם! שכמו שיש לזמן משמעות. יש את ממשלת היום ויש את ממשלת הלילה. כך לכל דבר יש גבול ומקום מיוחד. בוקר ויודע ה', אומר משה רבינו, ומזכיר לנו איך שכל דבר בעולם, לא חפץ לשנות את תפקידו, כי ה' עשה לכל דבר איזה גבול ומקום מיוחד בשבילו, כך כל הנקהלים על משה, צריכים לזכור את התפקידים שלהם ולא לבקש תפקידים אחרים.

המחלוקת שלכם והטענה הנוראה: למה תתנשאו? כל העדה כולם קדושים. זהו טיעון שווא. לכל אחד יש את השליחות שלו, וזה לא נכון שכל אחד יכול להיות הכל. כמו שה' קבע איך דמותנו ומראנו, ומאיזה משפחה נהיה. באיזה מקום בעולם ניוולד, ובאיזו תקופה נחיה, כך קבע גם מה יהיה התפקיד של כל אחד. ולכל אחד מיועד העניין המיוחד לו. ועל פי זה מבאר את תשובתו המיידית של משה רבינו, שקרח אינו יכול להיות במצב ובדרגתו של משה. לכל אחד יש את השליחות והתפקיד שלו.
מסופר על זונדל – יהודי פשוט ישר ותמים שהתגורר בכפר קטן לא הרחק מברדיטשוב. 'זונדלי הפונדקאי' כינוהו הבריות, משום שכל חייו התפרנס מפונדק שעמד על אם- הדרך, שם קיבל את האורחים בברכה, האכילם השקם ונפרד מהם לשלום.

יום אחד שקע זונדל בהרהורים: רוב שנותי חלפו עלי בכפר, בניהול הפונדק. האכלתי עוברי-אורח יגעים ורעבים ומזגתי משקאות לאיכרים גסים מגושמים ולפריצים פרועים. זמני הדחוק לא הניח לי לפתוח ספר יהודי , עד שאפילו להתפלל כיאות לא יכולתי, ומה יהיה עלי ביום שאגש לבית דין של מעלה ריק וחסר כל מתורה תפילה ועבודת ה' תמימה ופשוטה? כעת, כשנזרק הלובן בשערי, באה השעה לפרוש מהבלי העולם הזה ולהתחיל להכין צידה לדרך הרחוקה, לעולם הבא, עולם שכולו טוב.
אמר ועשה: קרא לבנו שייעל'ה, צעיר נמרץ ותוסס, שכוחו במתניו, ומסר לידיו את מפתחות הפונדק. "הרי לך הפונדק שניהלתי וטיפחתי עשרות שנים בעשר אצבעותי", אמר זונדל לבנו, "הגיעה העת כי תקבל אחריות לחייך ולפרנסת ביתך". זונדל עצמו עזב את הכפר הקטן ועבר לגור בברדיטשוב. את שעותיו חילק בין ביתו ובין בית-הכנסת. כרבי עקיבא בשעתו אשר בא לחסות תחת כנפי השכינה בגיל 40, היה זונדל. שכן תלמיד חכם לא היה ואפילו התקשה לקרוא באותיות הקטנות, אך במאמץ רב החל את מסעו בתורה, תפילה ועבודת ה' טהורה.

מאז עזב זונדל את הפונדק שינה המקום את צורתו ואופיו. מפונדק שקט ונעים היה למקום של מסיבות ואירועים. פריצי הסביבה מצאו בפונדק עניין גובר והולך, והחלו לערך בו את משתאותיהם. מבחינה עיסקית טהורה היה הפונדק סיפור של הצלחה. אך יחד עם זו הוא איבד את החן השלו והרגוע שהיה בו עד כה. בד-בבד החלו עוברי-האורח הפשוטים להדיר את רגליהם מן הפונדק שברובם היו יהודים פשוטים ותמימים. שם, ידעו, יצפה להם זונדל, הפונדקאי הישר והחביב, שיקדם את פניהם במאור-פנים ויציע להם ארוחה פשוטה, אך חמה ומזינה. כעת נעשה המקום זר ומנוכר והוא דמה יותר למקום של הוללות.

הדבר נודע עד מהרה לצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע. מששמע זאת התמלא ליבו כאב. צער על הבן שייעל'ה, שהרחיק לכת למען הכסף. צער על המקום, שמאכסניה נעימה היה לבית-חטאים, וצער על עוברי-הדרכים היהודים, שניטלה מהם האפשרות לנוח ולסעוד בכשרות.

שלח רבי לוי-יצחק לקרא לזונדל ושאל: מדוע נטשת את פונדקך ומסרת אותו לידי בנך הצעיר?", ביקש הצדיק לדעת. שטח זונדל את נמוקיו לפני הצדיק: אינני נעשה צעיר מיום ליום. מי יודע עוד כמה שנות חיים יעניקו לי ממרומים, ובמה אבוא לפני בית-דין של מעלה? הלוא כעני בפתח אעמוד לפניו, שכן אין בידי לא תורה ולא תפלה. "עתה, כשהבן דואג לפרנסת הבית, רווח לי. אני קם כל בוקר, מתעטף בטלית, מתפלל מילה במילה בנחת, ויש לי גם את פנאי ללמוד בחומש, משנה וגמרא. כעת אני מרגיש כי אוכל להתייצב לפני בית-דין של מעלה ובאמתחתי תורה ותפילה. שקע רבי לוי-יצחק בהרהוריו וכעבר דקה ארוכה אמר: "חכמינו ז"ל אמרו: 'איזהו חכם, המכיר את מקומו'. על כל אחד ואחד מישראל לדעת מהו המקום שהועידה לו ההשגחה העליונה בעולם הזה? מהו שליחותו ותפקידו? וכשהוא יודע את מקומו, עליו להישאר בו ולא לנסות לתפוס את מקומו של חברו.

ועוד למדונו חכמינו ז"ל: כי 'מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע'. כלומר, המלכות במרומים, דומה למלכות כאן בארץ, וכמנהגי המלכות כאן, כך המנהגים גם שם. אוי לה למלכות שאין לה אלא שרי צבא בלבד וחסרים לה חיילים פשוטים. חייל פשוט הבורח מהמערכה כדי להיות גנרל דווקא, אף הוא נחשב עריק והוא מורד במלכות. רבי לוי יצחק השתהה לרגע קט. אחר כך נתן מבט רך בזונדל והניח כף יד מלטפת על זרועו והמשיך ברצף דבריו: דע לך, זונדל בני: גנרלים כלומר המיוחסים והלמדנים – יש לו לקדוש-ברוך-הוא די בעולמו. לעומת זאת, חסרים לו חיילים פשוטים ונאמנים שדווקא בפשטותם מוכיחים נאמנות אין קץ למלכו של עולם.

הקדוש-ברוך-הוא העמיד כל אדם במקומו שלו. את מקומו של האחד קבע בבית המדרש ללמוד תורה יומם וליל, ואת מקום זולתו קבע בקירוב לבבות ובעשיית חסד אפילו בכפר קטן ונידח. אותך, זונדל, בחר הקב"ה להעמיד בפונדק דרכים, כדי שתגיש לעוברי-דרך עייפים צלחת מרק חמה וכשרה ביום חורף קר, וכוס משקה צונן בקיץ הלוהט.

"לא, זונדל, לא ולא! לא כעני בפתח תעמוד לפני בית-דין של מעלה ולא בבושת פנים תתייצב לפני מלאכי השרת. איתך יבואו כל הארוחות הכשרות שהגשת לעוברי- הדרכים ובפרט היהודיים אשר אין ידם תמיד משגת ארוחה כשרה למהדרין כשלך. כל המיטות החמות שהצעת להם, כל החיוכים והמילים הטובות שהרעפת עליהם – כל אלה ישמשו בעבורך מליצי- ישר ויעמדו על משקל הזכויות. חזור אל הפונדק ומלא את תפקידך במקום שנקבע לך מהשמים והיה שלום".

ציית זונדל לדברי הצדיק וחזר אל הכפר. בתוך ימים שב הפונדק שעל אם הדרך לפתוח את שעריו לעוברי-ארח יגעים כמאז, ואילו ההוללים הפרועים הדירו את רגליהם מן המקום וחיפשו להם מקום אחר. זונדל שב לעבודתו הישנה, אך הפעם מילאה קורת רוח את ליבו הוא ידע כי חייל נאמן הוא, העומד על משמרתו, ועושה שליחותו נאמנה. בציוויו של הצדיק המשיך את שליחותו בעולם להיות חייל פשוט בצבא ה', המשמש את אחיו היהודים.

אם אנו עסוקים בשליחות למען המלך, ומקיימים מה שאכן מוטל עלינו, אזי לא ניפול ונחטא. לכל אחד יש את התפקיד המיוחד לו ואת הכשרונות המיוחדים שהם ההר שלו, וכל אחד זוכה לגלות את התפקיד המיועד לו. מי שצריך להתעסק בחסדים לבריות, יש לו נטיה ויכולת לעשות זאת. אמנם תמיד צריך להמשיך ולהתאמץ, אבל יש את השמחה בזה. ומי שתפקידו להרבות בתפילה כל היום, מרגיש שזה מה שנותן לו חיות. מי שצריך לתרום לצדקה, קיבל עשירות בשביל זה.

הקב"ה נתן לנו את הכלים והיכולות לעשות את השליחות שהוטלה עלינו באופן הכי מנצח שאפשר, כדי 'לנצח על מלאכת בית ה". זו היתה תשובתו של משה רבינו לקורח, שהשיב לו מיד כשהעלה טענותיו.

זה מה שאמר הצדיק רבי זושא מאניפולי. אין צורך שאהיה אברהם אבינו. כי אף אם הייתי מתחלף עם אברהם אבינו, מה היה משתנה בעולם? כלום! היה ממילא: אברהם אבינו – אחד, וזושא- אחד. ואיזה רווח יש לבורא יתברך?! לכן, אברהם אבינו כבר עשה את תפקידו באופן המושלם ביותר. אז לפחות שאהיה אני זושא בכל כוחי, למענו יתברך.

ולוואי ונזכה להכיר בתפקידים המיועדים לנו ולקדש אותם בתכלית, ללא קנאה ושנאה וכעס ותחרות.

השארת תגובה