כשהולכים בדרך אחת • תרומת ה'אח של' ציפי לבני

בזמן אמת וברגעי משבר, כולם ביחד. כולם מאוחדים. ברגעי צרה, כל סוגי היהודים הולכים ביחד. אין הבדלי מעמדות; אין פערים; כולם כאחד יחד • ומהי תרומתו של אלי לבני אחיה של ח"כ ציפי לבני לפרויקט החינוכי של "מדעים ויהדות"

תמונה לטור נורדמן
תמונה לטור נורדמן

בשבוע שעבר, סיפרתי לקוראיי אודות מחזה מיוחד שהוצג במסגרת אירועי 'יום הזיכרון' בחדרה. הסיפור בקצרה: קלגסי המחנה ציוו על כל היהודים להקיץ משנתם, כרו בור עמוק במרכז המחנה, והודיעו ליהודים המסכנים, כי כעת ייאלצו לקפוץ מעליו, מצד אחד למשנהו. מי שיצליח – יחיה. ומי שיפול אל תוך הבור, יישאר בתוכו לנצח.

האדמו"ר, שהיה כבר מעל גיל שישים קפץ מעל הבור, לא לפני שהוא משכנע יהודי שעמד בסמוך אליו, לקפוץ גם כן. היהודי ניצל, כמוהו האדמו"ר, כשהיהודי מחזיק באבנט הרבי ואילו הרבי עצמו מגלה כי נאחז בדורות עברו וכך צלח את המשוכה, בחסדי שמים ובאורח פלא.

בראשית השבוע קיבלתי הודעה מהרב רם משה ראב"ד, ידיד מוערך ומי שכיהן כרב חיל האוויר. הוא כותב כך: "את הסיפור שסיפרת שמעתי מהרב נויגרשל, והוא על האדמו"ר רבי ישראל שפירא זצוק"ל מבלוזו'ב אשר בסוף ימיו חי בארה"ב. הייתי משתמש בסיפור להראות שברגעי צרה כל סוגי היהודים היו הולכים יחד מחוברים. האיש שקפץ איתו היה מהנדס רחוק מיהדות".

ראשית, שמחתי לשמוע שיש מקור נוסף לסיפור ההרואי הזה. בנוסף, בחיפוש קל, גיליתי עוד סיפורים רבים למכביר, סיפורי גבורה וחיזוק מהאדמו"ר, אשר הקרין מאורו על שבורי הלב, התיז טל תחיה על שוכני המחנות ונסך בהם כוחות להתמודד עם הקשיים והטרגדיות.

ובעיקר, ריגשה אותי התובנה של הרב ראב"ד מהסיפור. בזמן אמת וברגעי משבר, כולם ביחד. כולם מאוחדים. ברגעי צרה, כל סוגי היהודים הולכים ביחד. אין הבדלי מעמדות. אין פערים. כולם כאחד יחד.

וסבורני, כי הארה זו חשובה תמיד ובמיוחד בימים אלו שבין פסח לעצרת, ימים אותם תיקנו לנו חכמינו וקדמוננו כימי תיקון המידות.

השבוע הלך לבית עולמו, לאחר מלחמה ממושכת במחלה הקשה, ידידי אלי לבני ז"ל, שהיה ידוע ומוכר בציבור, ולא רק בשל היותו אח של יו"ר מפלגת 'התנועה', ציפי לבני.

ההיכרות שלי עם אלי הייתה ארוכת שנים, במהלכן אף היה שותף בפרויקט החינוכי שהחל אז לקרום עור וגידים 'מדעים ויהדות'.

השבוע קיבלתי מאמר של אחד מחבריו הטובים של אלי, ד"ר חיים שטנגר, שספד לאיש , וכך הוא כותב: "בעת שדברים אלה רואים אור, נתפזרו כבר מאות האנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לך, אלי לבני. אלי לבני האיש, שכל חייו היה אדם עצמאי בדעותיו, בדרכו האישית, הפרטית, הציבורית והפוליטית. אלי לא נתן לשיוכו המשפחתי או המפלגתי של מי מבני משפחתו להטות – ולו הטיית נימה, קלה שבקלות – הערכים האמיתיים, בהם דגל הוא, כל ימיו.

"רבים אינם יודעים, שעד רגעיך האחרונים – חרף סבלך הרב מהמחלה הארורה שאכלה בך בכל פה – היית שותף לפרויקט החינוכי של הרב בן-ציון נורדמן, בבית הספר למדעים ויהדות, בחדרה. איך, איך נצצו עיניך והנתינה המלאה והמוחלטת שלך, יצאה אל חוץ, כשדברת, ברבים, אודות פרויקט זה באהבה ואפילו במקצת גאווה, אם כי מוגבלת ותחומה למקומה היא, שכן לא איש בעל גאווה היית".

יהיו השורות הללו, של "יהללך זר ולא פיך" נר זיכרון לאיש שתרומתו למפעל האדיר של קירוב לבבות לא תישכח בלב מוקיריו ומכריו ויעמוד לו לגורלו לקץ הימין.

בפרשת השבוע, פרשת בהר, מצווה אותנו התורה "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". פשוטו של הפסוק, על פי ההקשר, עוסק באונאה ממונית, אולם בהלכה מקשרים את זה ל'אונאת דברים', ומכך למדים על איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו.

וכך אומרים חז"ל: "אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים".

המגיד מישרים הנודע הרב שלמה לווינשטיין מספר בשיחותיו אודות מרן הגאון רבי משה סופר זצוק"ל, הידוע בכינויו החת"ם סופר, אחד מגדולי הרבנים שלפני כמאתיים שנה. החת"ם סופר נחשב לאחת הדמויות הרבניות שהתקבלו ביותר בציבור היהודי בעולם כולו, ורבים מנסים להבין מדוע זכה לעדנה כזו.

אחד הסיפורים שסיפרו עליו תלמידיו, אולי עונה על השאלה הזו. החת"ם סופר היה ראש ישיבה בפרשבורג שבהונגריה והעמיד תלמידים הרבה. בישיבתו למד תלמיד חסר אמצעים, אך כשרוני מאוד. הוא הציע לחבריו עסקה: הוא יכתוב עבורם את שיעוריו של החתם סופר, מילה במילה, והם יתנו לו בשכרו חמישה זהובים. החברים הסכימו להצעה. לכתוב את השיעור מילה במילה, אין זה דבר של מה בכך, בפרט באותם ימים טרום עידן אמצעי ההקלטה המשוכללים. אך התלמיד לא הסתפק בכך. "אני יכול לכתוב את השיעור, ובנוסף לתאר את תנועות הידיים של ראש הישיבה בזמן השיעור" אמר התלמיד. סיכמו החברים להוסיף לו עוד חמישה זהובים בעבור תיאור תנועות הידיים.

מספר שנים לאחר מכן, עלה החת"ם סופר למסור את השיעור השבועי. היה זה אותו שיעור שנמסר כמה שנים קודם לכן, שהועלה על הכתב על ידי אותו תלמיד, בצירוף תנועות הידיים. השיעור התחיל, והבחורים קלטו שתנועות הידיים של הרב, זהות להפליא לתנועות הידיים בשיעור הכתוב. כמובן שהחלו חיוכים בבית המדרש.
החת"ם סופר ראה את הפנים המחייכות ודרש להבין על מה ולמה. הסבירו לו התלמידים. החתם סופר שמע את הדברים והכריז: "אם אתם יודעים את השיעור לבד, אז אני מיותר". קם, סגר את הגמרא ועזב את בית המדרש.

כמובן שהתלמיד שכתב את השיעור, נפלו פניו. הוא לא שיער שכך יקרה, ופחד מאוד מהקפדתו של רבו. בנוסף, לא עברו אלא שעות ספורות, והשמועה בישיבה אמרה כי ראש הישיבה ימסור שיעור בבוקר למחרת, והוא מצווה על כל התלמידים להגיע. איש בל ייעדר! התלמיד היה בטוח, כי הנה הוא עומד לקבל גערה מהחת"ם סופר, ולא ידע את נפשו.

למחרת, היו צריכים חבריו לגרור אותו בכוח לשיעור, שכן אימה גדולה אחזה אותו. עד שהחתם סופר החל לדבר. בדבריו, התנצל מעומק הלב על הפגיעה בבחור, ועל כך שגרם צער לבחור, שבסך הכול עשה מעשה טוב וביקש מהבחור מחילה בפה מלא. התלמיד לא יכול היה לדבר מרוב הלם. והחת"ם סופר הכריז: "אם אתה לא מוחל לי, אני לא ראוי למסור יותר שיעורים בישיבה", והחל לצעוד לעבר הדלת. חבריו של הבחור, היו צריכים לדחוק בו להגיד שהוא מוחל, ובכך להחזיר את הרבי לשיעור.

שוו בנפשכם: החת"ם סופר, על כל גדלותו הענקית בתורה, מתחנן על נפשו למחילה מבחור שאולי נפגע ממנו. ואם זאת לא סיבה מספיק טובה לכך שהחת"ם סופר נחשב לאחת הדמויות הרבניות, שהתקבלו ביותר בציבור היהודי בעולם כולו, אז מה כן?

בתקווה שנדע כולנו להפנים את הדברים, ולהכניס את המילה 'מחילה' בשיח הציבורי והאישי שבינינו, בין אדם לחברו וממילא בין אדם למקום.

תגובה אחת
  1. עלה והצלח
    יפה מאוד

השארת תגובה