מָה עִנְיָן שְׁמִיטָה להַר סִינִי • בנבכי הפרשה

בשמירת מצוות השמיטה אנו שולחים כביכול את האמונה שלנו להקב"ה ומשליכים עליו את כל יהבנו, הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ • זורקים את השכל להקב"ה ונדבקים בו, וזה מה שהקב"ה רוצה, שנזרוק את השכל ונסמוך עליו יתברך. נעשה מעט השתדלות והוא כבר ישלח את כל הברכה והשפע

הגר"ר אלבז
הגר"ר אלבז

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' (ויקרא כה, א-ב).

פרשתנו עוסקת במצוות השמיטה שבעבר הייתה קשה מאוד לקיום, אך היום ברוך ה' יש שפע רב ויותר קל לקיימה, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה (בראשית לט, ה), יש פירות וירקות משובחים בשפע רב, עגבניות, מלפפונים, בצלים וכדו' באיכות טובה (אמנם אין טעם פירות חו"ל כטעם פירות ארץ ישראל, אך ביחס לפירות חו"ל מייבאים לארץ ישראל פירות באיכות טובה), אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ (דברים ח, ט), מייבאים כמויות רבות של פירות וירקות בספינות ומטוסים מחו"ל ונהנים מהם בשנת השמיטה.

בעבר הלא כל כך רחוק המציאות לא הייתה כך, לפני חמישים שנה כמעט ולא היה ניתן להשיג בצלים בשנת השמיטה, בעיר מולדתי טבריה הייתה חנות אחת של שמיטה-מהדרין, וכדי להצליח לקנות שם היה צריך לקום מוקדם בבוקר ולחכות לפתיחת החנות, כיון שכבר בשעה שש בבוקר כל הפירות והירקות היו נחטפים ונמכרים.
בישיבה בה למדתי בצעירותי, "תפארת ישראל"-בחיפה, היו ארגזים מלאים בצלים של שנת השמיטה, ושאלתי את ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר דוב רובמן זצ"ל אם אני יכול לקחת מעט בצלים לביתי כדי שאמי ע"ה תוכל להכין תבשילים כפי שרגילה, הרב אישר לי ובשבת הראשונה שחזרתי לביתי הבאתי לאמי "מתנה גדולה"-שני קילו בצלים! אמי ע"ה שָׂמחה שִׂמְחָה גדולה כאילו הבאתי לה יהלומים, סוף סוף היא תוכל לבשל כרגיל עם בצל כפי שרגילה בשאר השנים.

זה היה המצב אז, ועשרות שנים קודם לכן כשכולם היו ניזונים אך ורק מיובלי השדות והפרדסים היה קשה יותר ויותר לשמור את שנת השמיטה ונדרש לשם כך גבורה ועוצם רב, ולכן אמרו רבותינו שהזוכה לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה הרי הוא דומה למלאך, כמבואר במדרש (ויקרא רבה פרשה א', וכן הוא בילקוט שמעוני תהילים רמז תת"ס) על הפסוק (תהילים קג, כ) בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, רבי יצחק נפחא אומר: אלו שומרי שביעית. בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבוע אחד, לחודש אחד. שמא לכל ימות השנה?! וזה רואה שדהו שוממה, כרמו שומם- ושותק. יש לך גיבור חיל גדול מזה?! ועוד, למה נקרא שמם "גִּבֹּרֵי כֹחַ"? שרואה שדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרים, והגדרות פתוחים, ופירותיו נאכלים, וכובש את יצרו ואינו מדבר! היש לך גיבור גדול מזה? (תנחומא תהילים קג, כ).

רש"י בתחילת הפרשה מביא את קושיית רבותינו (תורת כהנים כה, א) מה עניין שמיטה אצל הר סיני, מדוע דווקא במצוות השמיטה הזכירה התורה "בְּהַר סִינַי", מפני מה לא הזכירה זאת במצוות השבת או בפרשת תזריע מצורע או בשאר המצוות אלא בחרה להזכיר זאת דווקא במצוות השמיטה? רבותינו מתרצים שהתורה רצתה ללמדנו שכשם שהלכות שמיטה נאמרו כלליה ודקדוקיה מסיני, כך כל המצוות כולם נאמרו כליהן ודקדוקיהן מסיני.

ואפשר לתרץ באופן נוסף, ישנו עוד מקום אחד בו התבטאו רבותינו שהיה מבחינת גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, והוא בזמן קבלת התורה שהקדימו ישראל נעשה ונשמע, וכמבואר במסכת שבת (דף פח ע"א): אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ (תהילים קג, כ), קודם כל עושי דברו (נעשה), ורק אח"כ לשמוע בקול דברו (נשמע). וצריכים אנו להבין מהי ההקבלה בין מצוות השמיטה לקבלת התורה.

אמנם לפי מה שהסברנו לעיל שלשמור את מצוות השמיטה צריך גבורה גדולה ומסירות נפש הדברים יובנו על נכון, אדם שאין לו אמונה חזקה בצור עולמים שהוא הזן והמפרנס לכל לא יצליח לשמור את השמיטה, במשך שנה שלימה יעזוב את הקרקע ולא יעבוד בה? איך יחיה ובמה יתפרנס? כדי לשמור את המצווה היקרה הזו צריך מסירות נפש ורצון עז לקיים את ציווי ה', גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ!

וכן הוא הדבר בלימוד התורה הקדושה, כדי לגדול בתורה ולגדלה בעם ישראל (שזה תכלית לימוד התורה, אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, לעמ"ל ראשי תיבות- ל'למוד ע'ל מ'נת ל'למד. יעוי' בסנהדרין צט ע"ב), ולגדל בנים ובנות מאירים בתורה ומצוות צריך אמונה חזקה מבחינת נעשה ונשמע, קודם כל תעשה-תשב ותלמד, בלי לחשוב ולשאול שאלות מה יהיה עם הפרנסה, מהיכן יבוא הכסף וכיצד אצליח לקנות דירה, לא, אלא קודם כל "נעשה"-תשב ותלמד, ורק אח"כ "נשמע"-תראה כיצד יסתדרו העניינים. וכבר המליצו המפרשים שזה ה"א-ב" של היהודי, א-א'מונה, קודם כל יתחזק האדם באמונה בבוראו, ואו אז- ב-ב'רכה, תבוא הברכה והשפע. אם יש אמונה וביטחון מלאים בה' יתברך ממילא תבוא גם הברכה והישועה.

וא"כ המחנה המשותף למצוות השמיטה הוא "הר סיני" דהיינו קבלת ולימוד התורה שבשתי מצוות אלו נדרש האדם להתחזק באמונה וביטחון ולעשותם במסירות נפש.
ולפי זה נוכל להבין היטב את טעם מצוות השמיטה, שלכאורה היה מקום לשאול, מה תועלת יש להקב"ה בזה שיעזוב החקלאי את שדהו שנה שלימה ולא יעבוד בה, אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ (איוב לה, ז), מה אנו נותנים להקב"ה בזה שאנו עוזבים את עבודתנו בשדות ומקיימים את מצוות השמיטה?

אלא התשובה היא שבשמירת מצוות השמיטה אנו שולחים כביכול את האמונה שלנו להקב"ה ומשליכים עליו את כל יהבנו, הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהילים נה, כג), זורקים את השכל להקב"ה ונדבקים בו, וזה מה שהקב"ה רוצה, שנזרוק את השכל ונסמוך עליו יתברך. נעשה מעט השתדלות והוא כבר ישלח את כל הברכה והשפע (ובמקום אחר הארכנו בביאור מידת ההשתדלות המוטלת על האדם. ואכמ"ל).

במיוחד צריך האדם להתחזק באמונה וביטחון בלימוד התורה וקיום המצוות דווקא בעודו צעיר, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד (תהילים קיב, א), אשרי מי שעושה תשובה בעודו איש (ע"ז יט ע"א), וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ (קהלת יב, א), להתחזק בזה דווקא כשהוא צעיר וכוחו במותניו ולקבל עליו עול תורה בלב שלם בלי לשאול שאלות, בחינת "נעשה" ורק אח"כ "נשמע", ואו אז יוכל לזכות לדברים גדולים. אך כשהאדם מזקין זה כבר קשה מאוד, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב, ו), אין כבר את הכח לשקוד בתורה יומם ולילה, וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ (משלי לא, טו), לקום בשתיים-שלוש בלילה וללמוד ארבע שעות בהתמדה עד תפילת שחרית, או לנדנד שינה וללמוד עד שעת לילה מאוחרת.

רמז לכך יש במסכת אבות (פ"ג מ"ד): רַבִּי חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. רבי חנינא היה לומד תורה יחד עם רבי שמעון בר יוחאי, לאחר שרשב"י התחתן ביקש מר' חנינא שימתין לו עד סיום שבעת ימי המשתה ויחזרו יחד ללמוד בישיבה, אך רבי חנינא לא הסכים, הוא רצה לחזור וללמוד תורה בישיבה מיד, חבל על הזמן, והוי גולה למקום תורה (אבות ד, יד), למד שתיים עשרה שנה תורה ברצף, והפך להיות תנא גדול וקדוש (כתובות סב ע"ב, ומספרת הגמרא שמרוב שקיעותו בתורה והישארותו בבית המדרש לא היה יודע את הדרך חזרה לביתו, ובכח תורתו החיה את אשתו שנפטרה מהפתעתה לראותו).

במשנתנו אומר רבי חנינא שהנעור בלילה וכו' הרי זה מתחייב בנפשו, וצריך להבין מדוע הדין כך. רבינו שמואל די אוזידא בעל ה"מדרש שמואל" על פרקי אבות מסביר את המשנה הזו באופן נפלא: בחיי האדם ישנם שלושה תקופות, תקופת הבוקר- ימי הילדות והנערות. תקופת הצהריים- לאחר שאדם מתחתן (גיל עשרים עד חמישים שכוחו במותניו). ותקופת הערב- גיל חמישים ומעלה כשהאדם מתחיל להזקין ותש כוחו.

ובא רבי חנינא ואומר "הנעור בלילה" אם האדם מתעורר בתשובה ומעשים טובים רק בלילה, כשהוא כבר מזדקן ויוצא לפנסיה, הרי זה מתחייב בנפשו, זה גם טוב, אך זה חסר, ואין זה מבחינת אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בעודו איש-צעיר וכוחו במותניו, כיון שקשה לו מאוד להשיג מעלות התורה והיראה כאשר כוחות גופו כלים והולכים.
ועל זה אמר שלמה המלך בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ (קהלת יא, ו), בעודך צעיר, בימי הנעורים זרע את זרעך- תקיים מצוות ומעשים טובים, למד תורה בשקידה והתמדה, ואז תזכה ש- וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, גם בימי הזקנה תמשיך בלימוד התורה הקדושה וקיום המצוות, וכמאמרם ז"ל (שבת קנב ע"א) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם, ונהנים מהם עצה ותושיה (אבות פ"ו מ"א).

יהי רצון שנזכה להאמין ולבטוח בה' אלוקינו בלב שלם ונזכה לראות בקרוב בקרוב בביאת משיח צדקנו ובבניין בית קודשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה