קָרְבַּן הַגּוֹי • עד כמה גדולה מצוות הצדקה

איך תילחם הצדקה בגזירת מוות, ומדוע דרש התנא האלוקי סכום מדוייק של דינרים ליתן לצדקה? • ומיהו האדמו"ר שקבע גם הוא למשפחת החולה מה הסכום שייתנו לצדקה?

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

שני איסורים אודות הונאה נאמרו בפרשתנו. הראשון: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך…אל תונו איש את אחיו" (כה', יד',). שלשה פסוקים לאחר מכן נאמר פסוק שני: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך… ". (כה', יז')

רש"י מסביר את כפילות הפסוקים, על פי פירוש חכמינו ז"ל שהראשון שבהם מדבר על הונאת ממון, והשני על הונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו. והשאלה הנשאלת מהיכן לקחו חכמינו ז"ל שהשני נאמר על הונאת דברים?

רש"י משיב על כך על פי המשך הכתוב "ויראת מאלוקיך" שהוא מוכיח על תחילתו. שאם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר: "ויראת מאלוקיך" – היודע מחשבות הוא יודע כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בליבו… זה ניתן לומר רק בהונאת דברים ובעצה שאינה הוגנת ששם לא ניכרת כוונתו של האדם, לעומת הונאת ממון הנראית לעין.

לכאורה, מהמילים: "ויראת מאלוקיך" לא ניתן ללמוד שמדובר על הונאת דברים, שהרי בהמשך הכתובים בציווי על איסור ריבית נאמר: "ויראת מאלוקיך". (כ"ה, ל"ו). ושם מפרש רש"י: לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הריבית וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו הוצרך לומר ויראת מאלוקיך, או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל בריבית הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו לכך הוצרך לומר ויראת מאלוקיך. כך שניתן לומר "ויראת מאלוקיך" גם על הונאת ממון ומהיכן אם כך למדנו שהפסוק השני מדבר על הונאת דברים?

עוד יש להבין, מדוע בהונאת ממון נאמר: "אל תונו איש את אחיו" ואילו בהונאת דברים נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו"?

מסופר על החסיד הנדיב זאב-וולף, מהעיר סאנוק שבגליציה, שקפצה עליו מחלה קשה ומצבו הידרדר מיום ליום. רופאים מפורסמים, מקראקוב ומוורשה, הוזעקו למיטתו, הם נתנו לו את מיטב התרופות, אולם הכול היה ללא הועיל. תפילות משפחתו ושל הנהנים ממתת ידו בקעו רקיעים, אך מצבו החמיר והידרדר.

באותם ימים הפציע בשמי החסידות אורו של רבי צבי-הירש מרימנוב זי"ע. בימי בחרותו של זאב-וולף, כאשר הסתופף בצילו של הרבי מנחם-מענדל מרימנוב זי"ע היה רבי צבי-הירש משרתו של הרבי, כל מעשיו היו תמיד בהצנע לכת ולא רבים עמדו על גדלותו. לאחר הסתלקות רבו הלך רבי צבי-הירש אל רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע ונעשה אחד מחסידיו. שתים-עשרה שנים עברו, וגם רבי נפתלי נסתלק. עתה כבר התקשה רבי צבי-הירש להסתתר מאחורי מעטה של חסיד פשוט, והוא נעתר והחל להנהיג עדה בישראל.

רבי צבי-הירש נהג לסובב בעיירות, קיבל יהודים והעניק להם עצה וברכה. דרך מיוחדת הייתה לו: כאשר התייצב לפניו יהודי, היה הוא קובע את הסכום שעל האיש לתת. והנה נודע כי רבי צבי-הירש עובר בעיר סאנוק. כמובן שבני משפחתו של זאב-וולף החולה מיהרו אל אכסנייתו לבקש את ברכתו.

הקשיב הצדיק לדבריהם ואמר: "עליכם לתת לצדקה שנים-עשר אדומים זהב". בני משפחתו של זאב-וולף הוכו בתדהמה, זה היה סכום עצום. מדוע הצדיק דורש סכום גדול כל-כך? הם העזו להעלות את תמיהתם לפני הצדיק. והוא השיב להם: "נאמר בתורה 'ולא תונו איש את עמיתו', ושאל הלוא כבר נאמר קודם לכן 'אל תונו איש את אחיו'? אלא יש לפרש זאת כך: התורה רומזת גם ל'אמיתו' (ע' מתחלפת בא'). משמעות הדבר, שגם ה'אמת' שלו, המעשים הטובים שהאדם עושה, צריכים להיות נקיים מהונאה. פעמים האדם עושה מעשים טובים, אך הם מלאים פניות אישיות וכוונות שאינן לשם שמים, לכן עליו להשגיח שה'אמת' שלו תהיה ללא הונאה. "לא לחינם נקבתי בסכום הזה" המשיך הצדיק, "אם תואילו לנדב את הסכום שביקשתי, אוכל לעזור לאביכם".

בני ביתו של זאב-וולף התקשו להבין את הקשר בין הפירוש החסידי לבין התרומה, אך האמינו בדברי הצדיק. מיד עמדו ומסרו לידו שליש מהסכום, ואת היתרה הבטיחו להשלים בקרוב. "האם אתה מזהה אותי?" פנה רבי צבי-הירש אל זאב-וולף, כאשר עמד ליד מיטתו. זאב-וולף היה חלוש מאוד ולא היה מסוגל לענות. ביקש הצדיק מהנוכחים לצאת מהחדר ולהשאירו לבד עם החולה. לאחר שיצאו העלה הצדיק אש במקטרתו ודקות ארוכות ישב בעיניים עצומות ופניו להבים, עד שהחדר התמלא בעשן המקטרת.

הצדיק קם ופתח את חלון החדר, אט-אט התפזר העשן ואוויר צלול נכנס פנימה. עתה שב אל מיטת החולה ושאל שוב: "זאב-וולף, האם אתה מכיר אותי?". שפתיו של החולה החלו לנוע והוא ענה בלחש: "כן, ודאי, שלום עליכם רבי צבי-הירש, משרתו של רבנו". זה היה אות-חיים ראשון של זאב וולף שהיה רב-משמעות.

כאשר פתח רבי צבי-הירש את הדלת נדהמו הרופאים לראות את השינוי לטובה. בני משפחתו הזילו דמעות של אושר. רבי צבי-הירש בירך את החולה ברפואה שלמה, נפרד ממנו והמשיך בדרכו לעיר לינסק. את השבת עשה הצדיק בלינסק, ומיד בצאת השבת מיהר לשוב לביתו. בעוברו ליד העיר סאנוק נכנס אליה ופנה אל ביתו של זאב-וולף. הוא שמח לראותו מתאושש וכבר הולך על משענתו, זאב-וולף התרגש מאוד למראה הצדיק. הוא הורה לבני ביתו לערוך לכבודו שולחן ולמסור לו את יתרת הסכום שהתחייבו לתת. בשעה שישבו אל השולחן החליט לנצל את שעת הכושר, ושאל: "שתי שאלות לי. האחת, כאשר חליתי התפללתי וביקשתי מהקב"ה שאתרפא בזכות מעשי הצדקה והחסד שעשיתי, מדוע לא עמדו לי זכויותיי אלה? שאלתי השנייה, מדוע ביקש הרבי סכום של שנים-עשר אדומים זהב דווקא?".

נענה רבי צבי הירש: "תשובה אחת לשתי השאלות. אמרתי לבני ביתך פירוש לפסוק 'ולא תונו איש את עמיתו', ועתה אפרש את דברי. ייתכן שעשית הרבה צדקה וחסד בגופך ובממונך, אך לעיתים נעשו הדברים לשם פניות אישיות, כדי להגדיל את שמך. "לכן לא היה בכוח המצוות והמעשים הטובים האלה להמליץ טוב עליך. ביקשתי בעבורך שנים-עשר אדומים זהב, כנגד שנים-עשר חודשי השנה, כדי להסיר מעליך קטרוג זה. ומעתה, כל הצדקות והחסדים שעשית במשך השנה נוקו מכל שמץ של פנייה ואזי הועילה תפילתך וקמת מחולייך".

הנדיב הודה כי אכן פעמים רבות נדב לצדקה מתוך חישובי כדאיות גשמית או רוחנית. רבי צבי-הירש עזב את סאנוק וחזר לרימנוב, אך דבריו הנוקבים היו נר לרגליו של זאב-וולף. הוא הוסיף לעסוק בצדקה וחסד, אך נזהר שלא להונות את עצמו ושכל מעשיו אכן יהיו לשם שמים.

הונאת דברים אינה רק כלפי החבר היא גם כלפי הקב"ה כביכול. אדם צריך לעשות הכל בכדי שמעשיו יהיו "לשמה" ומשום כך נאמר בפסוק של הונאת דברים "עמיתו" ולא אחיו כי הכוונה גם "לאמיתו" – מלכו של עולם ששמו אמת, שיש לקיים את מצוותיו באמת. אמנם גם על הונאת ממון ניתן לומר "ויראת מאלוקיך", אך בהונאת דברים יש לה משמעות גדולה יותר.

עומדים אנו בסמוך להילולת רבי שמעון בר יוחאי זי"ע. ובמדרש ויקרא רבה (פרק ל"ד) מסופר על האחיינים של רבי שמעון בר יוחאי שביקש מהם לתת צדקה והצילם. באחת השנים פנה רבי שמעון אל בני אחותו ואמר להם: "כדאי לכם לעסוק בצדקה ובחסד, ולפרנס את העניים. הפרישו סכומי כסף ממה שאתם מרוויחים, תרשמו את הסכומים בפנקס, ובסיומה של שנה אני אשלים לכם את הסכום שנתתם". שמעו האחיינים ועשו כדברי דודם הקדוש.

חלף זמן, והנה הגיעה הלשנה אצל מלכות רומי על בני אחותו של רבי שמעון – שהם סוחרים בבגדי משי בלי רישיון. "אתם חייבים לשלם קנס!" אמר השליח שהגיע אל ביתם מטעם השלטונות. "יש לכם שתי אפשרויות: או להכין בעבור המלך בגד עשוי משי יקר- ערך או לשלם שש מאות דינרים". הבשורה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. שתי האפשרויות היו קשות ולא אפשריות מבחינתם. ובינתיים, עד שיחליטו, לקח אותם השליח לבית האסורים. השמועה הגיעה אל אזניו של רשב"י, והוא קם ונסע מיד אל האחיינים שלו. נכנס אליהם ושאל: "מהו סכום הכסף שהוצאתם השנה לצדקה?".

הם מסרו לידיו את הפנקס ובו הרשימות. רבי שמעון עיין וראה שהם הוציאו לצדקה חמש מאות תשעים וארבעה דינרים. חסרו ששה דינרים לסכום שחויבו לתת כעת! "תנו לי שישה דינרים" – ביקש רבי שמעון. נטל רבי שמעון את ששת הדינרים ופנה לשליח המלכותי, והשליח שחרר את האחיינים מבית האסורים.

"האם ידעת מה שיתרחש אתנו?" שאלו המשוחררים את רבי שמעון. "כן, חלמתי על כך בליל ראש השנה. רציתי שתתנו את הסכום לצדקה, ואז תהיו פטורים מלתת סכום זה לידי הרומאים הרשעים, חסרים היו ששה דינרים, ולכן לקחו אתכם לבית הסוהר. עתה השלמתם את הסכום, ומיד זכיתם להשתחרר"- הבהיר רשב"י. "ומדוע לא ספרת לנו מיד על החלום שלך?" שאלו האחיינים. הסביר להם רבי שמעון: "מאחר שנתתם הסכום בלי לדעת את אשר יקרה לכם, הענקתם אותו לשם מצוה, אזי זכות המצווה עמדה לכם להינצל מן הגזרה שרחפה עליכם". למדנו גם כאן איזה ערך יש למצוות הצדקה שניתנת "לאמיתו".

למדנו עד כמה גדולה מצוות הצדקה בשעה שמקיימה כאמיתה, עם האמת שבה ללא פניות ומחשבות צדדיות.

השארת תגובה