דרכי חינוך ושלום בית • הרב ראובן אלבז

הרה"ג ראובן אלבז שליט"א, ראש מוסדות "אור החיים" וחבר מועצת חכמי התורה במאמר מקיף על ערכים ומידות הנלמדים מפרשת השבוע בתיבול סיפורי צדיקים ומאמרי חז"ל

הגר"ר אלבז
הגר"ר אלבז

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כא, א).

הכהנים מוזהרים בזהירות יתירה במצוות נוספות עבור קדושתם שהתקדשו, ולכן נאסרו אף להיטמא למתים (ואיסור זה כולל לא לגעת בארון המת, ולא להיות באוהל המת, כגון מתחת לגשר שנמצא שם מיטת המת).

אמנם הפסוק הראשון בפרשה לכאורה כופל עצמו, "אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן.. וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם", לכאורה היה די לומר "אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן לְנֶפֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו" ומדוע אם כן כפלה התורה לשון אמירה?

רש"י הקדוש מרגיש בקושיה ומביא את דברי רבותינו (יבמות קיד ע"א) "אמור ואמרת- להזהיר גדולים על הקטנים", היינו שהכהנים הגדולים מצווים להיזהר על ילדיהם הקטנים שלא יטמאו למתים, וזהו ביאור הפסוק "אמור"- לגדולים, "ואמרת"- שיזהירו את הקטנים, ומכאן למדו חז"ל לשאר מצוות התורה שיש חיוב על הגדולים להדריך ולחנך את הקטנים לשמור את מצוות התורה ולא לעבור על אזהרות ואיסורי התורה.

רבי יצחק הוטנר זצ"ל, היה גאון עולם וחריף, חי ולמד יחד עם אחד מגדולי בעלי המוסר של הדור הקודם, הגאון ר' שלמה וולבה זצ"ל. בשכונת הר נוף שבירושלים הוקמה ישיבתו בה לומדים תלמיד חכמים מופלגים ונקראת בשם "זרע יצחק". רבי יצחק הוטנר זצ"ל סבר שקטן פטור מכל המצוות ואסור לחייבו, והיה עומד בתוקף בסברתו שחינוך זה לא חיוב.

פעם אחת הגיע הרב לאחד מתלמודי התורה ושאל את המלמדים אם הילדים בתלמוד תורה מתפללים, הרמי"ם השיבו בשמחה וחיוך: "וודאי שהם מתפללים, אנו מחייבים אותם לבוא ולהתפלל בכל יום", כששמע זאת הרב השיב לרמי"ם שיש בכך איסור גמור ומוחלט לחייב את הנערים להתפלל, כיון שחינוך זה לא חיוב, ולא תצא שום טובה ותועלת בתפילה שמחייבים את הקטן להתפלל, כיון שעושה זאת מתוך אימה ופחד ולא בחשק ושמחה.

הרב המשיל להם זאת במשל מן החיים ואמר: "וכי יעלה על הדעת לצעוק ולאיים על אדם ולומר לו "מדוע אינך הולך לבקש מאת המלך?", זה לא שייך, התפילה זו זכות, הקטן צריך להרגיש השתוקקות והתרגשות, ותחושת מתנה שזוכה להתפלל, ואם עושה זאת מתוך חיוב אין בכך תועלת, ואדרבה דבר זה עלול לגרום חלילה להיפך, ולהשניא על הילד את נושא התפילה.

נפגשתי עם אנשים רבים שבאו ממרוקו, תוניס פרס וכדו' ועזבו את הדת, בסיבת הדבר טענו בפני שזה בעקבות שהיו מקבלים מכות וצעקות כדי שיתפללו, וזה גרם להם לשנוא חלילה את התורה והמצוות. הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל הבין זאת ואת הנזקים שעלולים להתפתח מדרך חינוך זאת ולכן עמד בתוקף שאין לחייב את הילד להתפלל או לקיים את המצוות, כיון שדין חינוך הוא לא חיוב, אלא צריך לפעול בדרכים ואמצעים להאהיב את התורה והמצוות על הילד ושיבין שזכות היא לו להיות עבד נאמן לבוראו ולעמוד בתפילה לפניו.

בעניין זה מסופר על רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעצמו שלמד בישיבת בנו של הסבא מקלם, ראש הישיבה לא היה מסביר לו פנים ולא מרבה לדבר עמו, והדבר הקשה מאוד על רבי יצחק הצעיר, אך למרות הקושי הוא השקיע את ראשו ורובו בתורה הקדושה והמשיך בלימודו.

בערב יום הכיפורים קרא ראש הישיבה לאחד מרבני הישיבה ושאלו מה שם אמו של התלמיד יצחק הוטנר, הרב ניגש לרבי יצחק ושאלו לשם אמו, שמח רבי יצחק ואמר בליבו: "כנראה הרב רוצה להתפלל עלי ביוה"כ, איזה יופי", ניגש רבי יצחק יחד עם הרב לחדרו של ראש הישיבה כדי לומר לו את שם אמו, אך כשראהו ראש הישיבה נפנף בידו וסימן לו שיחזור לאחוריו. אין לו מה לעשות כאן, הוא עדיין לא הגיע למדרגה הראויה ולא תיקן מספיק את עצמו.

לימים סיפר רבי יצחק הוטנר שדבר זה גרם לו לעבוד על עצמו ולעלות עוד ועוד במדרגות הקדושה והיראה, לשקוד ולעמול בתורה בכל הכח והעמל, ולהביאו להיכן שהגיע, אך סיים הרב ואמר שהסכים יחד עם רבי שלמה וולבה שבימינו אסור לנהוג בדרך זאת, כיון שדבר זה עלול לשבור ולמוטט את הבחור, אלא בימינו חובה לחנך ולהדריך רק בדרך אהבה וחיבה, הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה (מנוסח התפילה-ברכות קריאת שמע). הדרך הנכונה היא לנסות לגרום לנערי הצאן להרגיש שאם הם לא מתפללים הם המפסידים, ולמשוך אותם לתפילה בהבנה והסברה במעלת התפילה ובמתנות והשגות הגדולות שאפשר להשיג על ידה, מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א,ד), אך לא לחייבם לכך כדי שלא לגרום להם חלילה שנאה לדבר, וכן הוא בשאר כל מצוות התורה.

אמנם יש חולקים על שיטת חינוך זו וסוברים שאדרבה אם לא ילמדם להתפלל ולקיים המצוות בעודם צעירים הם לא יתרגלו לכך, אך צריך בזה זהירות לא לחייב בחוזקה אלא להסביר להם את מעלת כל מצווה ומצווה וכנ"ל.

אחד מהמרכיבים החשובים והעיקרים בחינוך הילדים הוא הדוגמא האישית, ורמזו זאת בציווי חז"ל "להזהיר גדולים על קטנים", להזהיר מלשון אור וזוהר, יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (דניאל יב, ג), אם האבא זוהר ומאיר במידותיו ודרכיו בניו יושפעו מכך ללכת בדרך הטובה, כשהבנים רואים את אביהם מקיים את המצוות בשמחה והתלהבות, הולך במסירות נפש ללמוד תורה ולא מפספס תפילה במניין בשום אופן, זה נחקק במוחם בליבם וגורם להם להבין את מעלת התורה והמצוות וחושקים ורוצים להידמות לאביהם וללכת בדרכיו.

רבותינו במסכת יומא (פו ע"א) דורשים על הפסוק וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוקיך (דברים ו, ה), שיהיה שם שמים מתאהב על ידך. כיצד אוהבים את ה' יתברך? יש אדם שינשק את ידיו וירימם כלפי השמים בחושבו שבזה הוא אוהב את ה', אך רבותינו מלמדים אותנו שאין זו כוונת התורה בציווי לאהוב את ה', אלא אהבת ה' פירושו "שיהיה קורא (לומד בתורה שבכתב), שונה (לומד בתורה שבעל פה, משניות וגמרא), ומשמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות (מתנהג בדרך ארץ ומידות טובות)", הוא נקרא אוהב ה' וגורם להאהיב את שמו יתברך בעולם, ומה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

הגר"א כותב בספרו אבן שלמה (פ"א ס"ב) שעיקר חיות ועבודת האדם להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים, זהו העיקר- מידות הטובות ודרך ארץ, בפרט בתוך הבית עם האשה, התנהגות ההורים זה עם זה משפיעה על הבנים, "להזהיר גדולים על הקטנים"-תיזהרו הגדולים, הקטנים מסתכלים ובוחנים והדברים נחקקים בליבם! אם הבעל מתלונן כל הזמן בפני אשתו מדוע לא הכינה מאכל פלוני ומדוע לא עשתה את זה ואת זה, והאשה מגיבה בכעס וטרוניה כלפי הבעל ומתעוררת מכך מריבה, דבר זה נקלט ונחקק בילדים ומפתח בהם מידות רעות של כעס וכדו' וכשגדלים מחזירים הם את הכעס כלפי ההורים באי שמיעה וציות לדבריהם.

אחת מהדוגמאות הדרושות שימת לב היא שלא ישבח הבעל את אמו בפני אשתו, "הדגים שאמא שלי בישלה, אין כמוהם, לעולם לא תצליחי לעשות כמוהם", דיבור זה פוגע ומעליב מאוד את האשה, לאחר כל העמל והטרחה שטרחה לקנות את כל המוצרים ולהכינם זו המחמאה שהיא צריכה לקבל? וכי יש לה את הניסיון של עשרות השנים שיש לאמו? איפה הדרך ארץ והמידות הטובות? אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי (ישעיה סו, א), וכי זה בית שהשכינה יכולה לשרות בו? לא, השכינה בורחת מבית כזה ובעקבות כך מתחילים כל הצרות והבעיות.

וכן האשה לא תשבח את אביה בפני בעלה, אלא רק ישבחו ויעודדו אחד את השני, עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב, כד), "איזה סלט נפלא הכנת, התיבלון היה בכמות המדויקת. אין כמו העוגה שאת מכינה, טעימה בריאה ולא עושה צרבות", וכן הלאה, תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד (משלי ט, ט), לחפש כל הזמן איך לשבח את האשה, והאשה תחפש איך לשבח את בעלה, כשהבעל יהיה בבית הוריו בפני אמו לבד ישבחה ויפארה כפי שחפץ ליבו, אך לא בפני אשתו, וכן האשה תשבח ותברך את אביה, אך לא בפני בעלה.

אם חיים בצורה הזאת, אין חיים טובים ומאושרים מאלה, וגם הבנים לומדים מהוריהם דרך ארץ ומידות טובות וגדלים בצורה נכונה וישרה, ומרווים להוריהם רוב נחת ושמחה, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהילים קכח, ג).

יהי רצון שנזכה ליישר דרכנו ואורחותינו ותשרה השכינה בביתנו, ונזכה שיתקיים בבנינו וצאצאנו דברי הנביא (ישעיה סא, ט) כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה', ונראה בקרוב בקרוב בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה