כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם • הרב שמואל רבינוביץ

מסופר שבעיירה רוגעת על גדות נהר הרומנובה נשמעו צעקות באחד הימים. שתי דמויות רחוקות נצפו בין הגלים כשהן נאבקות על חייהן. עובר אורח שקפץ למים הצליח להציל את הפעוטה שאיבדה את הכרתה בעקבות הקור העז. "הביאוה ליד תנור כדי שיחם גופה וכך תשוב אליה נשמתה" אמרו הסובבים ואכן קרבוה לתנור. אלא שאז, נתפסו בבגדיה להבות אש והיא החלה בוערת. מיד נחלצו לעזרתה האמיצים שבחבורה ובחסדי שמים הצליחו להצילה בשנית, חייה ניתנו לה בעז"ה פעמיים במתנה!

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

המשנה במסכת פסחים (קט"ז) אומרת: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" וכלשונו הזהב של הרמב"ם ביד החזקה (הלכות חמץ ומצה, סב הו) "כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר: "ואותנו הוציא משם". ועל דבר זה ציווה הקדוש ברוך הוא בתורה: "וזכרת כי עבד היית". כלומר. כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שאל מדוע שונה ליל הסדר מניסים האחרים שפקדו את עם ישראל, שבעוד שבחנוכה ופורים אנו אומרים: שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, הרי שבליל הסדר לא ניתן להסתפק בזה אלא צריך אדם לחוש כאילו הוא יצא עתה ממצרים? מה שונה נס זה שיש בו חיוב לעבוד על עצמך כדי שתחוש שאתה חלק ממנו ולא רק אבותיך. דבר שאינו קל, וכדבריהם של קדמונינו הקשה ביותר בלילה הזה?

מסופר שבעיירה רוגעת על גדות נהר הרומנובה נשמעו צעקות באחד הימים. שתי דמויות רחוקות נצפו בין הגלים כשהן נאבקות על חייהן. עובר אורח שקפץ למים הצליח להציל את הפעוטה שאיבדה את הכרתה בעקבות הקור העז. "הביאוה ליד תנור כדי שיחם גופה וכך תשוב אליה נשמתה" אמרו הסובבים ואכן קרבוה לתנור. אלא שאז, נתפסו בבגדיה להבות אש והיא החלה בוערת. מיד נחלצו לעזרתה האמיצים שבחבורה ובחסדי שמים הצליחו להצילה בשנית, חייה ניתנו לה בעז"ה פעמיים במתנה!

נס הצלתה של אותה פעוטה היה רב משמעות לעם הנצח. שכן ברבות הימים נולד לה בן שהאיר את עיני ישראל כולו בתורתו וקדושתו – הגאון מווילנא זי"ע.

שנים רבות אחר כך, כאשר תלמידו רבי חיים מוולאז'ין זי"ע עבר על שפת נהר הרומנובה היה מברך בדבקות: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך הקשה על מנהג זה. שכן ישנה הלכה שכאשר בן שנעשה לאביו נס גדול וניצלו חייו במקום מסוים, עת עובר הבן במקום זה עליו לברך ברכת "ברוך שעשה נס לאבי במקום הזה", מכיון שאף לו עצמו אירע כאן נס של ממש. שהרי אילו לא היה נס לאביו במקום זה יתכן שלא היה בא כלל לעולם. אולם מדוע רבי חיים מוואלוזי'ן מצא לנכון לברך כך? הגר"א לא היה אביו. והוא היה בא אל העולם גם אם הגר"א לא היה נולד. לכל היותר יכול היה לומר: "ברוך שעשה לרבי נס במקום הזה"?

והשיב: "מי שעשאו לרבינו חיים שיהיה בעל השגות עליונות ודרגות נעלות – היה רבו הגר"א. נמצא אם כן שאילולי ניצלה אמו של הגר"א – נולד היה עולל בשם חיים, אך היה גדל לכל היותר לאיש תם וישר דרך ותו לא. רבי חיים שיבח למרומים על נס ההצלה שלו, הוא ראה בזה נס אישי. הוא הכיר כי פסגות הקדושה שהגיע אליהן היו בזכות אמו של הגר"א שניצלה, ואילולי היא כמה חיים איכא בשוקא…

מוסיף הגרש"ז ומסמיך סיפור זה לענין נס יציאת מצרים בלילי פסחים: "בחנוכה ובפורים הרינו מברכים: 'שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה' , כלומר, הנס נעשה רק לאבותינו. חובתינו להודות על נס שארע לאבא, כי ללא נס זה יתכן ולא היינו כיום בנמצא ח"ו. שונה הוא ליל הסדר, שיש לו לאדם לראות את עצמו כאילו 'הוא' יצא ממצרים. לכל יהודי המסב לשולחן הסדר, חולל בורא העולם בלילה הזה נס פרטי!". כי אם לא היה נס יציאת מצרים, גם אם היינו יוצאים לבסוף משם, היינו ככל העמים ולא "עם סגולה". כך שצריך להפנים שזה נס פרטי של כל אחד ואחד מאתנו על איכות החיים שלנו, ערכנו ותורתנו. ולא על נס פיזי שאירע לאבותינו.

בזה מובן מה שנאמר בהגדה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובים בבני ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" – למקרא מילות ההגדה המוכרות, עולה קושיה מטרידה: עד כמה יכלו אותם תנאים קדושים לספר שוב ושוב את סיפור השעבוד , המצוקה והניסים המופלאים? הרי וודאי ידעו הם זאת כעל כף ידם, עד כמה יכלו לדון בהם ולעסוק בהם?

ברור אם כן כי כל אותו הלילה בערה ישותם כלבת אש, והם היו מוקפים באור שלא מעלמא הדין עד שלא יכלו להבחין כי האור בחוץ – אור בוקר הוא, וכבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. וזאת כי עיניהם הקדושות הרגישו לעומק מה צופנת ההגדה בנס הפרטי שלהם – כל אחד באשר הוא, בהשגותיו ברום המעלות והקדושה.

גם על הרמב"ם מובא כי כל אותו לילה ישב עם בנו רבינו אברהם, וגם הוא עם שחר – טרם סיים להעביר את רגשי לבו הסוערים. פנה אליו בנו ואמר : "והלא בספרך, 'היד החזקה' סידרת להגיד רק כמה מילים קצרות, ועתה מה שאני שומע יוצא מפיך – אין הלילה מספיק עבורו!".
ענהו הרמב"ם: "דע לך בני, בספרי סידרתי מה שמחויב כל אדם לומר, מה שפחות מכך אינו יוצא ידי חובה. אולם אינני יכול להטיל את רגשי לבבי הגואים על כל המון העם. ככל שגדול האדם, עשירה ומקודשת רוחו, מבין הוא את משמעות הלילה ביתר שאת".

השירה האדירה הפורצת והעולה הלילה הזה מכל בתי ישראל, יותר משהיא מהללת על הגאולה הפיזית והשחרור מן הנוגשים – יש בה הודיה לבורא העולמים על הנס האישי של כל אחד ואחד מאיתנו, בהיותנו עם סגולה הדבוק בבוראו.

פסח כשר ושמח!

השארת תגובה