"אסון נורא" • רב הכותל וסוגיית הפלישה אל הקודש

מדוע בחר הקב"ה דווקא ביום חנוכת המשכן, שהיה עבורו כיום שנבראו בו שמים וארץ. כשברור שפטירתם של שני גדולים מישראל פוגמת בשמחתו של הקב"ה כמו גם בשמחתם של בני ישראל שצפו בכיליון עיניים ליום זה, וגרם צער לאהרון ומשה?

הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה
הרב שמואל רבינוביץ. צילום: ויקיפדיה

פרשת "שמיני" מתארת יום היסטורי בחיי העם היהודי של חנוכת המשכן, חגיגה מרגשת שהטביעה חותם עמוק, אולם במהלכה היה אירוע דרמטי שהעיב על השמחה לנוכח מעשיהם של בני אהרון הכהן – נדב ואביהו. וכך נאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש… ותצא אש מלפני ה' …וימותו לפני ה'" (י', א'-ב'). אסון נורא! מלבד המאורע הטראגי שפקד את בניו של אהרון הכהן, מטובי בני העם היהודי, שעליהם נאמר: "בקרובי אקדש", הרי שאהרון הכהן שהיה אהוב על בני ישראל בהיותו אוהב שלום ורודף שלום, פקד אותו אסון הנורא מכל ל"ע, שני בניו נסתלקו לפתע. ובני ישראל כאבו גם את אבלו הפרטי .

דווקא ברגע המיוחד של חנוכת המשכן בחר הקב"ה להעניש את נדב ואביהו על אשר הקריבו אש זרה לפני ה'. נשאלת השאלה, מדוע בחר הקב"ה דווקא ביום חנוכת המשכן, שהיה עבורו כיום שנבראו בו שמים וארץ. כשברור שפטירתם של שני גדולים מישראל פוגמת בשמחתו של הקב"ה כמו גם בשמחתם של בני ישראל שצפו בכיליון עיניים ליום זה, וגרם צער לאהרון ומשה? מדוע לא השהה הקב"ה עונשם ליום אחד?

וביותר יש לבאר, שהרי נדב ואביהו התחייבו מיתה קודם לכן, שהרי כתוב: "ואל אצילי"- הם נדב ואביהו והזקנים, "לא שלח ידו"- מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד, שהיו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה. וכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל שלא שלח הקב"ה עונשו לנדב ואביהו בההוא שעתא, אלא חיכה עד יום שמיני למילואים שאז הענישם. ומביא שם ה"אור החיים" הק' הטעם שלא שלח ידו בהם, כיון שלא רצה לערבב השמחה. א"כ יש להבין – מדוע בשעת מתן תורה לא רצה להענישם כדי לא לערבב השמחה, ובשעת הקמת המשכן יום השמיני למילואים שלח ידו בהם ולא חש לזה שתתערב השמחה ותיפגע?

כבר אמרו חז"ל על הפסוק: "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו"- ביום חתונתו- הוא מתן תורה, וביום שמחת ליבו- הוא חנוכת המקדש. השוואה זו מחזקת שבעתיים את השאלה מדוע הקב"ה הבליג ביום חתונתו כדי לא להשבית את השמחה, ולא עשה כן ביום שמחת ליבו?

ניתן לבאר זאת בדרך משל. למלך שרצה לבנות עיר אשר כל תושביה יהיו מרוצים. הוא קרא לאדריכל מומחה ואמר לו לתכנן עיר כזו ולבנותה. עשה האדריכל את צווי המלך ובנה עיר לתפארת: דירות מרווחות, מעיינות, גינות ופרדסים וכדומה. העיר התאכלסה ולאחר זמן מה בא המלך לבדוק את העיר ולראות האם באמת כל תושביה מרוצים? ערכו לו בני העיר קבלת פנים חמה וסעודת מלכים. באמצע הסעודה שאל המלך האם כולם מרוצים מהעיר? ענו כולם פה אחד: מרוצים מאד. שוב שאל המלך האם יש למישהו תלונה? והנה קם אחד ואמר: כן אדוני המלך, בעיר הזאת אין רופא… מיד הבטיח להם המלך: אשלח לכם רופא מומחה מעיר הבירה.

ביום שהרופא הגיע לעיר, יצאו כולם לקבל פניו בבגדי חג. גם המלך בכבודו ובעצמו בא לקבל את פניו. הרופא נדהם מקבלת הפנים שעשו לו, ואמר בלבו: כנראה האנשים האלו לא יודעים מה זה רופא ומה תפקידו, בחושבם שרופא הוא כל יכול, ובידו להיות פוקח עוורים, מחיה מתים וכו'…

באמצע הסעודה שאל המלך האם כל התושבים נמצאים כאן? בדקו ומצאו שאחד מהתושבים חסר מחמת חוליו. פנה המלך לרופא ואמר לו: הנה יש לך הזדמנות להוכיח את עצמך, לך טפל בחולה ורפא אותו. הרופא עשה כדברי המלך, בדק את החולה, נתן לו מיני תרופות וחזר. והנה לא עברה שעה קלה ושמועה רעה הגיעה- החולה מת! כל התושבים נפלו על פניהם, הזהו הרופא הגדול? שאלו. גם המלך כעס על הרופא ואמר לו: כפי ששמעתי החולה הזה לא היה מסוכן, א"כ מדוע מת? השיב הרופא: לא טיפלתי בו.

נדהם המלך מתשובתו של הרופא, הרי שלחתי אותך לרפאותו? נימק הרופא את דבריו ואמר: אילו הייתי מרפא את החולה, היה נגרם נזק לתושבי המקום הזה. מאחר והכל היו סומכים עלי, כי בכוחי להביא מזור לכל מכאוב, הם היו מפסיקים לשמור על בריאותם. רצוני היה כי ידעו התושבים כי יכולתי מוגבלת ואין בכוחי תמיד להושיע. קיבל המלך את נימוקו ונוכח לדעת שעשה זאת בחכמה.

כך גם ביום שמחת ליבו-יום חנוכת המשכן. לפני שהיה המשכן היו ישראל נזהרים שלא לחטוא, כי אין מי שיכפר עליהם "ואיש בחטאו יומת". אבל לאחר שהוקם המשכן, נשקפה סכנה שבני ישראל יחשבו שמעתה הם חופשיים לעשות כרצונם, והקרבנות יכפרו עליהם. והיה צריך להוציא מלבם של ישראל מחשבה מוטעית זו.

מה עשה ה'? המית את נדב ואביהו דווקא בעת הקמת המשכן, ולא הועילה להם זכותם ולא היותם בניו של אהרון, ולא זכותו של משה רבינו דודם, או זכות היום המיוחד של שמחת ליבם, כדי שתיפול על ישראל אימה ופחד מחטא, ויאמרו: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", למרות שמן הראוי היה כמו במתן תורה לא לערבב את השמחה.

בשבועות בהם אנו קוראים את תורת הקורבנות ובימינו: "ונשלמה פרים שפתינו" – תפילה היא במקום הקרבן, אכן בכוחם לשנות סדרי בראשית ולהפוך לנו את הקללה חלילה לברכה, "אהבך ה' אלוקיך". אך יחד עם זאת עלינו לדעת שחובתנו להשתדל ולעשות, לפתוח פתח כחודו של מחט, ואז הקב"ה יפתח לנו פתח כפתחו של אולם.

השארת תגובה