דרך ארץ • חבר מועצת חכמי התורה מסביר

תורתנו הקדושה דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז), ולכן מצווה אותנו הנהג בהם מנהג דרך ארץ (ברכות לה ע"ב), תאכל, תשתה, תתלבש, תעבוד את עבודתך או תלמד את לימודך עדי ערב, תשמח את אשתך ובניך, תשוחח ותחנך אותם לעבודת ה' – בזה חפץ ה'

הגר"ר אלבז
הגר"ר אלבז

ַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (ויקרא י, א-ב).

נדב ואביהו התחייבו מיתה לשמים ומספר סיבות גרמו לדבר (ואע"ג שבפסוק נאמר רק שהקריבו אש זרה, מ"מ רבותינו למדו שהיה עוד סיבות לכך, יעוי' בפירוש הכלי יקר שמבאר כיצד כל סיבה וסיבה מעוגנת בלשון הכתוב "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה"):
סיבה א'- הקריבו אש זרה אשר לא ציוה ה' (כפשטות לשון הפסוק).

סיבה ב'- הורו הלכה בפני משה רבם בכך שהכניסו אש זרה אשר לא ציוה עליהם (עירובין סג ע"א), ומורה הלכה בפני רבו חייב מיתה (ברכות לא ע"ב).

סיבה ג'- נכנסו שתויי יין למשכן (רש"י במקום. ולכן נסמכה פרשת שתויי יין למיתת בני אהרון, להורות ששתויי יין נכנסו ולכן מתו).

סיבה ד'- שהיו מהלכים אחר משה ואהרון ואומרים: מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את העדה (סנהדרין נב ע"א).

סיבה ה'- שלא נשאו נשים והולידו ילדים (ילקוט שמעוני הובא בכלי יקר).

סיבה ו'- נכנסו מחוסרי בגדים למשכן (שם).

ולכאורה לא מובן, הרי משה רבינו העיד על נדב ואביהו שהיו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, כפי שדרשו חז"ל (ויקרא רבה יב, ב) על המילים בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (ויקרא י, ג)- אמר משה לאהרון, בסיני נאמר לי שה' עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול מקדשו, והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו התקדש בשני בניך, סימן שהם גדולים ממני וממך.

ואם כן לכאורה הדברים סותרים, מצד אחד נדב ואביהו היו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, יותר ממשה ואהרון, מצד שני מבואר בחז"ל שהם לא קיימו את מצוות התורה ולכן נענשו.

אלא שגילו לנו בזאת רבותינו סוד כמוס כיצד לעבוד את ה' יתברך בדרך הנכונה והרצויה לפניו. נדב ואביהו היו קדושי עליון, אך רבותינו הבינו שהם עברו את הגבולות של ציווי ה' שהוא הנהג בהם מנהג דרך ארץ (ברכות לה ע"ב). וזה הפירוש "אש זרה" דהיינו ההתלהבות יתר שהייתה להם בעבודת ה', מעבר לגבול, והיא הביאה אותם לכל העבירות שמנו חז"ל, ונסביר:

נדב ואבינו לא רצו להתחתן מתוך מחשבה שאם יתחתנו הם יהיו מוכרחים להקדיש ולהעניק לאשה ולילדים מהזמן שלהם, וחששו שזה יפגע בדבקותם בשכינה, הם לא רצו שחלק מהלהבת האש שלהם לדבקות בה' יתברך תתחלק גם לאשה ולילדים, אלא יִדְבֵקוּ בה' ללא הפסקה.
וכן כשמשה ואהרון לא הוכיחו מספיק את עם ישראל הם רגזו בליבם ולא יכלו לסבול שהעם מלינים על משה ואהרון, והם עונים להם בענווה "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ח), מדוע משה ואהרון לא זורקים מרה בתלמידים (כתובות קג ע"ב)? מדוע הם לא מזעזעים את עם ישראל? נדב ואביהו סברו שצריך להחדיר בעם ישראל את המורא שמים ביד תקיפה, וזה הכוונה שהורו הלכה בפני רבם, שמתוך דביקותם בה' חשבו שיש להנהיג את העם בדרך אחרת.

וכן כשנכנסו שתויי יין למשכן, הם חשבו שכך צריך לעבוד את ה', עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהילים ק, ב), כיון שמצווה שעושה האדם בשמחה מעלתה הרבה יותר גדולה וגבוה ממצווה שעושה בלא שמחה (ולכן הקפידה התורה באומרה "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" (דברים כח, מז), ח"ו, שהקב"ה מקפיד על ישראל שיעבדו אותו בשמחה, שיברכו בשמחה, שיודו לו בשמחה, ושיעשו את המצוות בשמחה ולא מתוך כפיה).

אך מלמדים אותנו רבותינו שהם טעו, כיון שגם אדם שמתקדש ומטהר ומקדיש זמנו לעבודת ה' יתברך ללימוד התורה לתפילה ולדביקות בשכינה, אסור לו לשכוח שישנו ציווי לישא אשה ולהוליד ילדים, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיה מה, יח), הקב"ה לא ברא את עולמו כדי שיהיה תוהו ובוהו אלא ציווה שנפרה ונרבה, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ (בראשית א, כח), ולכן כשלא נשאו נשים זה נחשב שהקריבו אש זרה, כיון שה' יתברך לא חפץ באש ההתלהבות הזו.

וכן ציוותה התורה לשמוע לדברי חכמים ולא לחשוב "אם היינו במקומם היינו עושים כך וכך", אלא וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז, י), אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, או שמאל שהוא ימין, אל תסור מדבריהם (ילקוט שמעוני רמז תתקי"א).

וכן כשהקב"ה מצוונו לעובדו בשמחה הכוונה לעובדו בשמחה פנימית ולא בשמחה חיצונית שבאה לאדם מחמת שתיית אלכוהול וכדו', אלא עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהילים ק, ב), שמחה פנימית המביאה לדביקות בו יתברך, אך כשנכנס האדם למקדש עליו להיות במורא ופחד מאדון העולם השוכן במקום הזה, ואין חפץ לה' שישתמש האדם בסממן חיצוני כדי לעובדו בשמחה.

התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשה זו לימוד ומוסר השכל גדול כיצד לעבוד את הבורא יתברך בצורה נכונה- לקיים את מצוות ה', אך לא לגבב ולהוסיף מצוות שהתורה לא ציוותה עליהם, דברים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיה ז, לא).

תורתנו הקדושה דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז), ולכן מצווה אותנו הנהג בהם מנהג דרך ארץ (ברכות לה ע"ב), תאכל, תשתה, תתלבש, תעבוד את עבודתך או תלמד את לימודך עדי ערב, תשמח את אשתך ובניך, תשוחח ותחנך אותם לעבודת ה' – בזה חפץ ה'.

כל עניין ימי הפורים הקדושים שעברו עלינו לטובה ולברכה נסובים סביב פסוק אחד: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר (אסתר ח, טז). אוֹרָה- זו תורה (מגילה טז ע"ב).

כל העניין של פורים היה לצורך דבר אחד- שעם ישראל יזכו להרגיש שהתורה זה לא ח"ו עוד מצוה, לימוד התורה זה לא עוד מצווה, אלא הוא כל המהות של עם ישראל!

כדי להמחיש זאת נמשיל, אדם בנה בית וריהט אותו בכלים יפים ונאים, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים (אסתר א, ז), אך לא דאג שיהיה חשמל בבית, ואפילו נר אין לו להדליק, האם יש ערך לבית כזה? הבית יפה ומסודר בצורה נפלאה עם כל הריהוט היקר, אך אם אין שם חשמל הוא לא שווה כלום, כשמגיעה שעת חשיכה האדם כבר מגשש באפילה.

בדומה לזה מבארים רבותינו שעם ישראל בלי התורה הוא כמו עיוור המגשש באפילה שלא יכול להתקיים.

וזה הכוונה "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה", לעם ישראל היה חסר את ההרגשה שהתורה זה אורה- אור עצום, ובלעדיו הם נמצאים בחושך.

חושבני שהיום אנו נמצאים בממדים הללו, ישנם יהודים רבים שעדיין לא הגיעו למדרגה הזאת של "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה", הם לא מרגישים שהתורה זה האור שלנו ובלעדיה מגששים באפילה.

על הפסוק (אסתר ט, כז) קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, דרשו רבותינו (שבת פח ע"א) קיימו מה שקיבלו כבר. דהיינו שפורים זהו יום קבלת התורה, ביום זה קיבלו ישראל מחדש את התורה הקדושה. ולכאורה קשה, מה שייך לומר שפורים זה קבלת התורה, הרי התורה התקבלה כבר ונתנה בהר סיני?

אלא, נכון שהתורה ניתנה בסיני אך לא הייתה את ההרגשה שבלא התורה נמצאים באפילה, בתוך מרתף חשוך ולא שווים מאומה.

מיום קבלת התורה הקדושה ועד ימי מרדכי ואסתר לא הרגישו עמ"י את ההרגשה הזו. עד אז עם ישראל חשבו שוודאי טוב שקיבלו את התורה, אך לא הייתה את ההרגשה הנפלאה שלחיות בלי התורה זה לחיות בלי חשמל, בלי אור, ואי אפשר להסתדר.

עד שבאו ימי הפורים שלֹא יָסוּפו מִזַּרְעָם (אסתר ט, כח) ולא יתבטלו לעולם (מדרש משלי), והאירו והגביהו את עם ישראל להבין להשכיל ולהרגיש שהתורה זה האור והחיות של העם היהודי. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה- הם הגיעו למצב הנפלא הזה שהרגישו שהתורה זה האור ובלעדיו מגששים באפילה ולא יכולים לחיות!

יהי רצון שנזכה לקבל את האור הנפלא הזה ונבין באמת שבלעדי תורתנו הקדושה אין לנו חיים, כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (מתוך ברכות קריאת שמע- ברכת אהבת עולם), ונזכה לראות בקרוב בקרוב בגאולה השלימה, אמן.

השארת תגובה