הוי רץ לדבר מצווה • הרב ראובן אלבז

חבר מועצת חכמי התורה, הרב ראובן אלבז נשיא מוסדות 'אור החיים' בניתוח מעמיק וסיור מקיף על פרשת השבוע בראי הזמן

הגאון רבי ראובן אלבז על קברו של מרן
הגאון רבי ראובן אלבז על קברו של מרן

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב).

המפרשים שואלים מדוע פתחה התורה בלשון "צַו אֶת אַהֲרֹן" ולא כפי שרגילה לפתוח במילת "וידבר" או "ויאמר", ומבארים רבותינו שהשתמשה התורה בלשון "צו" כדי לזרז את הכהנים המקריבים את קורבן העולה, וכלשונם ז"ל: אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (תורת כהנים בתחילת הפרשה, הובא ברש"י).

ולכאורה קצת קשה, הרי רבותינו אומרים (שבת כ ע"א) שכהנים זריזים הם (והם מוכרחים להיות כך מחמת עבודתם בבית המקדש, עבודת הקורבנות דורשת זריזות ומהירות רבה, לאחר ששוחטים את הבהמה צריכים מיד לקבל את הדם וללכת עמו בזריזות לכיוון המזבח כדי להזות את דמו ושלא ייקרש באמצע, וכן בכל שאר עבודות המקדש כנזכר במסכת זבחים, מנחות וכדו' העוסקים בנושאים אלו), ומה שייך לזרזם, הרי הם כבר זריזים.

אלא אפשר לבאר זאת על פי מה שאמרו רבותינו (מכות כג ע"א) אין מזרזים אלא למזורזים, לזרז אדם עצלן אין בזה כל כך תועלת כיון שהוא מטבעו עצל וקשה לשנותו, וכפי שהמשיל זאת הנביא ישעיה (מב, י) כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, מה יעזור לומר לצב שירוץ, הרי אין זה באפשרותו, וכן העצל מה יעזור להורות לו להזדרז, הרי הוא מטבעו עצל, אלא צריך לזרז אדם שהוא כבר מזורז, כדי שיזדרז יותר, והֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם (אבות פ"ה מ"כ).

וציוה ה' יתברך לאהרון שיזרז את הכהנים בפרט בקורבן העולה שאין להם בו טובת הנאה, שהרי לא מקבלים חלק בבשרו אלא מקבלים רק את עור העולה (זבחים קג ע"ב כשמה כן היא "עֹלָה" שכולה עולה כליל לה'), והיה צד לחשוש שהכהנים לא יזדרזו להקריבו כיון שאין להם בו חלק, לכן באה התורה וזרזתם בהקרבתו אע"פ שיש להם בו חסרון ולא מרוויחים ממנו דבר חשוב.

ודבר זה אינו רק בהקרבת הקורבנות אלא בכל עבודת ה', "לשון זירוז מיד ולדורות", שאע"פ שאין בית המקדש קיים ואין את עבודת הקורבנות, מ"מ צריכים אנו להיות זריזים בפרט במצוות שאין טובת הנאה בעשייתם, על האדם להיות זריז ונשכר בעשיית מצוות אלו ולקיימם בחשק ובשמחה בחום ובהתלהבות כאילו מקבל עליהם ממון רב. הוי רץ לדבר מצווה (אבות פ"ד מ"ב), אינו דומה מצווה שעושה האדם בזריזות למצווה שעושה בעצלות, כיון שבהתאמצות האדם לקיים את המצווה בחשק וזריזות מראה בכך את גודל אהבתו וחיבתו אליו יתברך ואל מצוותיו וחוקותיו.

מידת הזריזות היא מידה נפלאה ועצומה, בספרים מובא שההכנה והזריזות לדבר מצווה מהווה חלק גדול מהמצווה, כיון שבכך מתחיל את המצווה וקונה בה חלק, ובמצוות שאין לאדם בהם שום הנאה מחוייב הוא להזדרז בכפל כפליים כיון שהמצווה הזו עולה כל כולה כליל לה', לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לה' (שמות כט, מא), המצווה הזו נעשית לשם שמים ללא שום הנאה ורווח פרטי (כגון מצוות הצדקה שלא מקבל האדם טובת הנאה מהעני שנותן לו את הצדקה. וכן בלימוד תורה שלא מקבל האדם טובת הנאה לעצמו אלא לומד את התורה למען שמו יתברך כי כך ציווה עלינו), ומצווה שנעשית לשם שמים נשמרת לאדם בשלימות, ולכן צריך להזדרז ולשמוח בעשייתה.

מידת הזריזות נדרשת בפרט ובעיקר במצוות לימוד התורה הקדושה, זריזים מקדימים לתורה, אין אפשרות לקבל ולקנות קניין אמיתי בתורה הקדושה אם האדם לא יהיה זריז, כיון שהעצלות היא עשב מר המפסיד השגתה של התורה (אור החיים הקודש שמות יט, ב), ולהיפך הזריז הוא הנשכר, הלומד את התורה מתוך חיות ועירנות זוכה להשיגה באמת, ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כד, לג) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.

במשך כל הדורות מצינו בגדולי ישראל שהיו זריזים במלאכתם-מלאכת הקודש וחסכו שינה מעיניהם, וקיימו בעצמם את הפסוק (משלי ו, ד) אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ, ישנו רק את המעט כדי שיוכלו להמשיך את עסקם ומרצם בלימוד התורה והרבצתה לעם היושב בציון.
וכן מסופר על רבינו המהרש"א, רבי שמואל אידליש, היה קדוש עליון ואציל הרוח, כל המתבונן בתמונתו מתפלא על שערות ראשו הארוכות, אך הטעם והסיבה שהשאיר את שערותיו ארוכות מפני שלא רצה לאבד את זמנו בשינה מרובה, ולכן היה קושר את שערות ראשו ביתדות המחוברות לתקרה וכך אם היה מתנמנם וראשו מתכופף מעט, מיד היו שערותיו נמשכים ביתדות והיה קם בזריזות כדי להמשיך בעסק התורה הקדושה, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח, כב), וזה מגודל אהבתו וחיבתו ללימוד התורה הקדושה, טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף (תהילים קיט, עב). וכעין זה מסופר גם על הגאון הגדול רבי רפאל ברדוגו זצ"ל המכונה "רבי רפאל המלאך", מגדולי רבני מקנס שבמרוקו שהיה אב"ד מקודש וחיבר עשרות ספרים, שמידי ערב היה קושר את שערות ראשו בחבל ליתד כדי שלא להירדם ולהפסיד זמן יקר בו יכול לשקוד על דלתות התורה, אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד).

הרוצה לזכות בכתרה של תורה צריך להיות זריז ולנצל כל רגע ורגע פנוי ללימודה, תורתנו הקדושה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט), ולכן על האדם להזדרז ללומדה בכל עת.

על הפסוק במגילה (ג, ח) יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים דרשו רבותינו (מגילה יג ע"ב) ישנו עם-ישנו מן המצוות, הגזירה הנוראה שבאה על ישראל באותו הדור מפני שישנו מן התורה והמצוות, אין הכוונה שביטלו ולא קיימו את התורה ומצוותיה, אלא קיימו אותה בעצלות ועייפות- "ישנו" בעת קיום המצוות, בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת (קהלת י, יח), בשביל עצלות שהיה בישראל (תענית ז ע"ב), וזה בעצם תכליתו ומטרתו של עמלק שחיפש וניסה לקרר את עם ישראל בתורה ובמצוות, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כה, יח), היפך מרצון ה' שנקיים תמיד את המצוות בחום ובהתלהבות, מבחינת אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה (ויקרא ו, ו), חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ (תהילים לט, ד).

על ידי שנתחזק בקיום התורה והמצוות בחום התלהבות ושמחה נזכה למחות את העמלק הנמצא בתוכנו ומנסה לקררנו, ובזכות כך נזכה שהשם יהיה שלם והכסא יהיה שלם ונראה בקרוב בהתגלות שכינת עוזו יתברך, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ ה' אלקי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה (מנוסחת תפילת העמידה בימים הנוראים), במהרה בימינו, אמן.

נסיים בביאור נפלא הקשור לענייננו ולימי פורים הקדושים בהם אנו נמצאים:

על הפסוק לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר (אסתר ח, טז), דרשו רבותינו (מגילה טז ע"ב): אוֹרָה- זו תורה. וְשִׂמְחָה- זה יום טוב, וְשָׂשֹׂן- זו מילה. וִיקָר- אלו תפילין.

שואל הגאון רבי יהודה צדקה ע"ה שאלה עצומה, מדוע כשמרדכי ואסתר כתבו את המגילה הם כתבו זאת בצורת רמז "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" כדי שרבותינו ידרשו זאת שהכוונה באורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב וכו', שמהתחלה היו כותבים "ליהודים הייתה תורה ויום טוב מילה ותפילין..".

אלא, מסביר הרב דבר נפלא מאוד: גם לפני כן הם הניחו תפילין, למדו תורה, וקיימו את יום טוב, אך הם עשו זאת רק מפני ציווי ה' ולא הגיעו להשגה ולהבנה שהתורה הקדושה היא באמת אור נפלא שמאיר ומשפיע על האדם ומראה לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, רק בפורים לאחר שקיימו וקבלו את התורה הם הבינו זאת והתורה נהפכה אצלם להיות לאורה.

רק בפורים הם הרגישו שיום טוב זה שמחה, אע"פ שאסור לעבוד, להדליק אור ולנסוע ברכב, הם הרגישו שמחה ביום הזה. בפורים הם זכו להבין שמילה זה ששון, זכות נפלאה שיהיה בנו את חותמת העם היהודי-עם ה'. בפורים הם זכו להבין שמצוות התפילין היא מצווה כה יקרה וחשובה בפני ה'.

יהי רצון שנזכה לנצל את ימי הפורים הקדושים ונקבל את ברכת הנביא (ישעיה סא, ז) שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם, בביאת משיח צדקנו ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה