הרב שמואל רבינוביץ

דוד המלך (תהילים קה) מתאר את ירידת ישראל למצרים ויציאתם ממנה. ומונה שם את רוב עשרת המכות על סדרן, אך משום מה, חושך שהיא המכה התשיעית מספר עליה דוד המלך לפני כל המכות (שם פסוק

בפרשת השבוע נמנים שלושת השבטים: ראובן, שמעון ולוי, ומספר הסברים מדוע רק הם נמנו. אך אנו נעמוד על לשון הכתוב: במניין שבט ראובן נאמר: "בני ראובן" וכך גם אצל שמעון נאמר: "בני שמעון", ואילו אצל

משה רבינו, הרועה נאמן הינו כבד פה וערל שפה, והוא טוען בפני הקב"ה שיש קושי להנהיג את עם ישראל כשהוא מגמגם. שבעתיים בעת ההיא כשבני ישראל נמצאים במ"ט שערי טומאה, ושרויים במצב של קוצר רוח

יעקב אבינו כשעומד לברך את נכדיו מנשה ואפרים, מקדים ואומר: האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח,טו). כלומר: זכות אבותי וזכותי יעמדו לכם לקראת הברכה. ואז מי יברך?

הוא מיאן לשוב אל סדר היום. לאחר מחשבה רבה שלח להעביר לכלה מסר חד ברור: הנני מבקש להקים בית על אדני הקדושה והטהרה הצרופה, לאטום את הבית מפני כל סערות הזמן

אחת מגזרות היוונים הייתה: "כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל", ובכך ביקשו לקעקע את יסודות היהדות. ויש להבין מדוע ביקשו לחקוק אמרה זו דווקא על "קרן השור", וכי לא מצאו ערוץ

חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים נראים אמנם זהים, אולם הפתרון של יוסף לחלומות אלו היה שונה כרחוק מזרח ממערב. בעוד שלשר המשקים אומר יוסף כי בעוד שלושה ימים ישיבו פרעה על כנו, ויתן כוס

בפרשתנו אנו קוראים על המאבק המופלא והשמיימי שבין יעקב למלאך – שרו של עשיו. ושם נאמר: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב, כה). יש להבין מדוע צריכה התורה להדגיש כי

יעקב אבינו בבואו לחרן, פוגש לראשונה על הבאר שלושה עדרי צאן רובצים עליה הממתינים לשתות ממנה. אך האבן גדולה על פי הבאר, ורק לאחר שנאספים שמה כל הרועים, הם יחד מגוללים את האבן מעל פי

על הפסוק שבתחילת הפרשה: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בראשית כה, כא) מפרש רש"י: "לו ולא לה. שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק, לתפילת צדיק בן

שמה של פרשת חיי שרה מעורר תמיהה, הרי מסופר בה בדיוק ההפך, ששרה נפטרה?! כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע פירש שהתורה מלמדת אותנו שחיים אמיתיים הם נצחיים, ואינם מסתיימים בשעת הפטירה, אלא הם מוסיפים להתקיים ובאים

הרה"ק רבי מנחם מנדל רבינוביץ זצ"ל מקנאטקוזבה בא אל הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל כדי לקבל ממנו היתר הוראה וסמיכה. הוא פגש את רבי חיים יושב בביתו מוקף עם כמה רבנים וצורבים, ואחרי שהגר"ח קיבל

האריכות והפירוט בצווי ה' לאברהם: "לך לך מארצך ומבית אביך" – העסיקה רבות את חז"ל והמפרשים. אחד ההסברים להבנת אריכות זו מביא רבינו האור החיים הקדוש. והוא מפרש כי חלק מצווי ה' לעזוב את בית

בירושלמי במסכת בבא מציעא (יב) ובמדרש נאמר על אנשי דור המבול: "א"ר אחא כי מלאה הארץ חמס מפניהם – ומה היה חמסן? הווא בר נש נפיק טעין קופה מלאה תורמוסין והיו מתכוונין ונוטלין פחות משווה

"אבינו מלכנו" הנאמר בר"ה, בעשרת ימי תשובה, ביום הכיפורים ובתענית ציבור נפתח במילים: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך". גם באמירת "על חטא" שאנו מתוודים מידי תפילה ביום הכיפורים אנו אומרים: "על חטא שחטאנו לפניך". מדוע "לפניך"

המצווה האחרונה שבמנין המצוות היא מצוות כתיבת ספר תורה. כך גם נהג משה רבינו למעשה. לאחר שכילה להגיד לעם את כל דברי ה' המצוות והתוכחות, סיים את שליחותו אל העם בכתיבת הדברים על ספר. כנאמר

כדי שיישאר האדם ברום המעלה, הוא צריך שיחסר לו מעט ושלא יגיע ממש לרום המעלה, כי אז עלול להתקיים בו המאמר "לפני שבר גאון". זו היא אם כן ברכת התורה על הגדולה התמידית והמתמשכת