הרב שמואל רבינוביץ

מרים מתייצבת מרחוק לראות את אשר יהיה עם אחיה משה רבינו. לנגד עיניה היא רואה את הנס העצום כאשר בת פרעה יורדת לרחוץ על היאור, ומושיטה את ידה שנעשית לארוכה ומושה את אחיה משה רבינו

ספר בראשית מסתיים באמירתו של יוסף הצדיק: "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (נ', כ"ד). זה אינם סתם מילות הרגעה, אלא מסר כפי שאנו רואים

כשבאים בני יעקב לאביהם ומספרים לו: "עוד יוסף חי" נאמר: "כי לא האמין להם" (בראשית מה, כ"ו). רוחו שבה אליו רק לאחר שרואה את העגלות ששלח יוסף. והשאלה הנשאלת וכי יעקב אבינו חשד בבניו לאחר

ידועה שאלתו המפורסמת של הבית יוסף: "מדוע מדליקים נרות חנוכה שמונה ימים. הרי הנס היה שבעה ימים בלבד, כי ביום הראשון היה שמן בכמות מספיקה להדלקת המנורה"? אחד התירוצים המפורסמים הוא, שהיום הראשון הוא הודאה

יוסף הצדיק פותר את חלומו של שר המשקים: "בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך" – פרעה יחזיר אותך למקומך הראשון, "ונתת כוס פרעה בידו" – אתה חוזר לתפקידך הקודם "כמשפט הראשון

יעקב אבינו מתפלל לקב"ה שיציל אותו מעשיו אחיו: "כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני…" ומסיים: "ואתה אמרת היטב איטב עמך" (לב, יג). החוזה מלובלין זצוק"ל פירש בדרך רמז פסוק זה: "ואתה אמרת היטב" –

הקדוש ברוך הוא מבטיח ליעקב: "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (כח, טו). ויש להבין אריכות לשון הפסוק, וכפל הדברים. וכי לא די לומר: "אני אעשה את אשר דיברתי לך",

על הפסוק: "ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי" (בראשית כה, לא). מפרש רש"י: "מכרה כיום"  – כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה. ויש להבין לשם מה היה צריך יעקב אבינו לחדד את

כדי לעורר את ציבור שומעי לקחו שהתנמנמו בעיצומו של השיעור, נקט רבי עקיבא בשיטה מעניינת, והפתיעם בשאלה מקורית שלא ממין הענין הנלמד. וכך שאל: מה ראתה אסתר המלכה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות כמסופר

בפרשתינו אנו לומדים על התגלות הקב"ה אל אברהם אבינו, עת בא לבקרו ביום השלישי למילה, כפי שנאמר: "וירא אליו ה' באלוני ממרא". מסופר על הרבי בעל ה"צמח צדק" זי"ע שחזר פעם לביתו בעת היותו ילד

לאחר נצחונו של אברהם אבינו במלחמה נגד ארבעת המלכים והצלתו של לוט נאמר: "ומלכי צדק שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ויברכהו ויאמר ברוך אברהם לאל עליון… וברוך אל עליון אשר מגן צריך

בתורה לא מרבים במחמאות. בכל התנ"ך איננו מוצאים תארים ושבחים לגדולי האומה היהודית. לא מצאנו הגדרה כמו 'אברהם איש החסד', 'משה המנהיג' או אהרן הרחום'. התנ"ך מתאר בשפה עובדתית את גדולי האומה ומה הם עשו.

פרשת קין והבל היא אחת מהפרשות התמוהות, איך שני אחים שחווים את בריאת העולם ואת ההתגלות האלוקית, ומתוך כך מביאים מנחה לבורא העולם, כמו שנאמר: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה… והבל הביא גם הוא מבכורות

ישנה הלכה ייחודית הקיימת רק במצוות סוכה, שהמצטער פטור מלהיות בסוכה. לא מדובר באונס, אלא רק בקצת קושי וצער, וכבר הוא פטור מקיום מצוות הסוכה. והדבר זועק: האם שמענו פעם על יהודי שיפטור את עצמו

המשנה באבות מזכירה לנו: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" .  לפני כמה עשרות שנים, כאשר המציאו את המצלמה הראשונה –קופסה גדולה שעמדה על חצובה בת שלוש רגליים, היה

בכל תפילות ימי הרחמים ובפרט בראש השנה אנו מזכירים כל העת את עקידת יצחק והניסיון של אברהם אבינו,  "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים

צווינו בפרשה זו למחות את זכר עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". והשאלה הנשאלת מהו כפל הלשון "זכור", "אל תשכח". אם נזכור הרי שלא נשכח,

ידוע פירושו של השל"ה הק' ורבים נוספים כי פרשה זו, הנקראת בפתחו של חודש אלול, באה ללמדנו כי חובת האדם לשים לעצמו שערים בראשו. בעיניים, באוזניים, באפו ובפיו – שבעה שערים, למען יראה רק מה

אשר תשמעו פרשת ראה פותחת במילים: "ראה אנוכי נותן לפניכם… ברכה וקללה…" (דברים יב, כו). ויש להבין איך 'רואים' ברכה וקללה ח"ו, הרי את הברכה וח"ו להיפך, חשים או "שומעים", אבל בדרך כלל לא 'רואים'.

בפרשתנו אנו מצווים על ברכת המזון לאחר אכילת פת. וכך נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י). סדר ברכת המזון הוא שלוש ברכות מהתורה, כמו ששנינו

התורה מצווה אותנו: "והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (דברים ד', ל"ט). עלינו להחדיר אל לבבנו כי "ה' בשמים ממעל ובארץ מתחת". איזה חידוש הוא זה? הרי מלא כל

חכמינו ז"ל אמרו במדרש איכה על הפסוק בתהילים (עט') :"מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך- לא היה קרא צריך למזמור אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומדוע אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך

על הפסוק: "והצילו העדה את הרוצח… והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדול וכו' (לה. כה). נאמר במסכת מכות (י"א) שאמותיהם הרחמניות של הכהנים גדולים, היו מכתתות

פרשתנו פותחת בציווי: "איש כי ידור נדר לה' או ישבע שבועה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". אם אדם נדר נדר על עצמו, או נשבע בפיו לאסור דבר מה על עצמו, מצווה התורה: "לא